ניק פולס 1:1
בלייק בורתלס 0:2
קייס קינאם 0:1
טום בריידי 9:26
אלה מאזני הקוורטרבקים של ארבע הטוענות לכתר ב-NFL. האמריקאים אוהבים להתעסק בסטטיסטיקות וביחסי הימורים, אבל דומה שעד היום לא היה סמן כל כך ברור לפייבוריט לזכייה בסופרבול. את הפער הזה אפשר להגדיר רק במילה אחת: Insane!
לפני הכול, בואו נדבר רגע על שיפוט. פחות כיף לעסוק בזה, אבל דומה שאין ברירה, כי מה שקורה בחודש האחרון עם ניו אינגלנד קצת מביך. ההחלטות במשחק מול טנסי, במיוחד זו שבה כיוון הדגל שנזרק למגרש שונה בשלב קריטי בשלהי המחצית הראשונה והוביל לטאצ'דאון שחיסל סופית את המשחק, היו מביכות. כשאתה טוב יותר ובעיקר כשאתה ביתי יותר, בדרך כלל תיהנה משיפוט אוהד יותר. זה הכלל, אבל הטיות קיצוניות כמו אלה גוררות תגובות קיצוניות אפילו לגבי החלטות שיפוט נכונות.
כמו זו שבפיטסבורג, למשל, שם גל ההאשמות של העונה הזאת החל. הפסיקה הייתה נכונה, הטאצ'דאון של ג'סי ג'יימס לא היה טאצ'דאון לפי חוקי ה-NFL, נוראיים ככל שיהיו. זה לא הפריע לכל אומת הסטילרס, כולל המאמן מייק טומלין, להיכנס לפוזת המקופחים. מה שחיזק יותר את התחושה היו החלטות שערורייתיות לטובת הפטריוטס מול בפאלו ובשבת האחרונה נגד טנסי, שתיהן במהלכים ששינו מומנטום של משחק שלם.
כעת, אתם בוודאי חושבים, הקטע הזה ימשיך לדסקס בפטריוטס, אבל לא - הוא מצביע דווקא על הסטילרס. כל הפוקוס של פיטסבורג אחרי הטאצ'דאון שנפסל וגזל מהם את הביתיות בפלייאוף היה על ניו אינגלנד. היא התאבלה על אובדן הביתיות, התכוננה לבלתי אפשרי - לנצח בפוקסבורו, מקום שבו מעולם לא הכניעה את בריידי. הפטריוטס ישבו לטומלין ושחקניו עמוק בראש. כל כך עמוק, שהם שכחו מה-9:30 של ג'קסונוויל בשבוע 5. הסייפטי מייק מיצ'ל כבר הבטיח בשבוע שעבר ניצחון בפוקסבורו, התחזית שלו הייתה מאוד ברורה: "אנחנו נפגוש אותם שוב השנה, ואם נשחק נגדם בגיהינום, בהאיטי או בניו אינגלנד ננצח".
וזה, אם תרצו, ההבדל העיקרי בין טומלין לביל בליצ'יק. לא רק ההתמקדות בדברים הקטנים שעל המגרש, אלא גם באלה שמחוצה לו. אף שחקן של הפטריוטס לא היה מדבר על משחק שכלל לא בטוח שיתקיים. אף אחד לא היה פוצה פה על שום דבר מעבר למה שיקרה בשבוע הקרוב. הסטילרס הסתכלו קדימה, יותר מדי קדימה. וג'קסונוויל חוררה אותם.
אין בניו אינגלנד אחד שיחשוב שהפטריוטס יפסידו בבית לג'קסונוויל, אבל הג'אגוארס בהחלט יכולים לעקוץ בפוקסבורו. הגנת הריצה של ניו אינגלנד בינונית במקרה הטוב, ובעונה הרגילה דורגה מתחת למפלצות כמו מיאמי, יוסטון ושיקגו. עבור לאונרד פורנט קווי הגנה כאלה הן לחם להרבה יארדג'. בליצ'יק יעשה, כנראה, מה שעשה מול טנסי - יצופף את הקופסה וייתן לבלייק בורתלס לנצח אותו מהאוויר. בלייק בורתלס לא ינצח אותו מהאוויר.
בורתלס והג'אגוארס הוכיחו בפיטסבורג שהם לא פראיירים. הם נקלעו למצב בעייתי ולשינוי מומנטום אכזרי ושרדו אותו בזכות מספר מהלכי מפתח. עדיין, על אף הניצחון, בפיטסבורג הייתה הפעם השנייה בארבעת משחקיהם האחרונים שהם מרשים ליריבה לשים מעל 40 נקודות על הלוח. ההגנה של הג'אגוארס נשחקה בשבועות האחרונים של העונה, וזה לא אות מבשר טובות כשאתה אמור לפגוש את בריידי.
בסופו של דבר, כדי לנצח ג'קסונוויל תצטרך למנוע מבריידי להחזיק את הכדור. הפסד הבית היחיד של הפטריוטס בגמר ה-AFC נרשם ב-2012 מול בולטימור. אז הרייבנס חטפו את בריידי פעמיים, החזיקו בכדור 31 דקות לעומת 29 של הפאטס עם משחק של מסירות קצרות והרבה יארדים אחרי התפיסה וניצחו 13:28 בדרך לזכייה בסופרבול. מבחינת המאמן דאג מארון, פשוט אין דרך אחרת לעשות את זה. עכשיו הכול תלוי בביצוע.
ניק פולס עלה לדשא של לינקולן פייננשל כשהוא יודע שכל פעולה שיעשה תיבחן תחת מאות אלפי זוגות עיניים עוינות. לאוהדים של האיגלס, או של כל קבוצה אחרת בפילדלפיה, אין סבלנות ואין סובלנות. במחצית הראשונה במשחק מול אטלנטה פולס עמד בציפיות ממנו. כיף לעמוד בציפיות, פחות כיף לעשות את זה כשהן שליליות.
במחצית הראשונה במשחק מול אטלנטה פולס היה איום ונורא. הכדורים שלו לא היו בכיוון בכלל, חוסר הביטחון ניווט אותו לזריקות חסרות כתובת. המסירה הראשונה שלו במשחק הייתה קצרה ב-15 יארד מהיעד. האחרות היו נגד כיוון התנועה של התופסים. בגמר המכללות החליף מאמן אלבמה ניק סייבן את הקוורטרבק שלו בהפסקה לטובת מחליף פרשמן וקיבל טבעת אליפות שישית במספר. סביר להניח שדאג פדרסון חשב על זה, ואם לא חשב היה מי שידאג באצטדיון לחשוב בשבילו על השם נייט סאדפלד.
פדרסון הימר להמשיך עם פולס וקיבל מחצית שנייה סבירה מאוד. לא טובה, לא כזאת שהתבטאה בפיילות של נקודות על הלוח, אבל כן מחצית שהחזירה לקוורטרבק את הביטחון. הרווח: פולס עולה למשחק מול מינסוטה עם רוח גבית גם מהיציעים. לפחות עד האינטרספשן הראשון.
ב-ESPN סקרו את הניסים הגדולים ביותר בהיסטוריה של פלייאוף ה-NFL. זה לא היה דירוג, רק מכלול. התפיסה של דווייט קלארק מסן פרנסיסקו הייתה שם, גם התאקל של מייק ג'ונס מסנט לואיס על קווין דייסון מטנסי, כמובן הקסדה של דיוויד טיירי שאחריה בא הטאצ'דאון של הג'איינטס על הפטריוטס ב-2007 (לטעמי המהלך הגדול בהיסטוריה של המשחק) והחטיפה של מלקולם באטלר מניו אינגלנד נגד סיאטל. הטריגר לכל זה: המסירה של קייס קינאם לסטפון דיגס והטאצ'דאון המנצח של מינסוטה.
זה היה מהלך שכולנו כאוהדי פוטבול חיים בשבילו. במינסוטה פנטזו על שער שדה אחרי היתרון של ניו אורלינס, אף אחד לא באמת חשב שם על האנדזון, ואז באו הניתור המוקדם של מרקוס וויליאמס, ההתנגשות ששחררה את דיגס והריצה המטורפת היישר לחדרי ההלבשה. הווייקינגס חולמים להיות קבוצת הבית הראשונה אי פעם שמשחקת בסופרבול. יכול להיות שהטאצ'דאון הזה הוכתב מאיזושהי השגחה עליונה שתובעת להגשים את החלום הזה.
ארבע פעמים ב-20 השנים האחרונות הגיעו הווייקינגס לגמר החטיבה. ב-1998 הם רשמו את ההפסד הביתי לאטלנטה, אף שהייתה להם את אחת מקבוצות ההתקפה הטובות בהיסטוריה. ב-2000 הם הובסו 41:0 במדולנדס על ידי הג'איינטס וב-2009 נוצחו בקלאש המפורסם בין ברט פארב לדרו בריס בניו אורלינס.
ההבדל בין שלוש הפעמים הללו להיום הוא שלמינסוטה אין אף כוכב התקפי, אף שחקן עם פרופיל של סופרסטאר. לא רנדי מוס, לא דאנטה קולפפר, לא ברט פארב. יחד עם הגנת ברזל, שני המוטיבים החזקים של הווייקינגס הם צניעות ואיזון. הם לא עושים מה שהם לא צריכים לעשות ולא יודעים לעשות. מייק זימר בנה קבוצה שפשוט יודעת לנצח. כמובן שאם לא ההתעופפות המוקדמת של וויליאמס אולי היינו מנתחים כאן את היכולות של בריס והסיינטס, אבל לפעמים גם הטובים צריכים עזרה. בניגוד לניו אינגלנד, במקרה של הווייקינגס היא לא הגיעה מהשופטים.