הדרמה מיותרת: סיכום המחזור בליגת העל

הדרמה באזור הפסגה באמת לא שגרתית, הקבוצות שמרכיבות את הצמרת יוצרות ממש קולאז' מרתק של צמרת מגוונת, המוליכות מתחלפות מדי יום, מדי שבוע. פעם זו חיפה, פעם זו ירושלים, פעם זו באר שבע ובקרוב אולי תהיה זו תל אביב. אימפריות מהעבר חוזרות, אימפריות מהווה מסרבות לשקוע. זו ליגה של כל הארץ. איזה יופי, כולם איכשהו מבסוטים.

רק תזכרו דבר אחד: בכל פעם שאתם מתפעלים ממרוץ האליפות הלא שכיח שיש לנו העונה אתם מבריחים את המסקנה החשובה יותר מ-2017/18: זו העונה שבה הכדורגל הישראלי סופית פשט את הרגל. בשנים האחרונות המסקנה הזו מיאנה להגיע למחוזות הליגה. תמיד היתה שם קבוצה או שתיים שהשכיחו מאיתנו את המציאות האיומה. מכבי תל אביב בליגת האלופות, הפועל באר שבע בליגה האירופית. את האמת שחיכתה לנו במשחקי הנבחרת, הם הם המראה האמיתית למצבו של הענף, העדפנו להדחיק.

אמרנו - אבל תראו את זהבי. ליהגנו - אבל שימו לב לבוזגלו. העונה גם זה הסתיים. הנבחרת הגיעה לליגה. ומה שנכתב באותיות קידוש לבנה על הקיר שלנו במשחקי הליגה האירופית של באר שבע ומכבי תל אביב העונה, חוזר ומתגלה שבוע אחרי שבוע בליגה הנוכחית: אין יותר שחקנים, אין כמעט מאמנים. השאריות שסחבו את שתי הקבוצות הבכירות שלנו נגמרו גם הן. ועוד מעט אולי גם וואקמה לא יהיה כאן.

שימו לב מי מוביל את הצמרת המרתקת שלנו: בהפועל חיפה אלו שחקנים כמו אלון תורג'מן ומאמן כמו ניר קלינגר, שעד לפני מספר שנים בקושי שרד בליגה. בבית"ר הכוכבים הם איתי שכטר, שחקן נהדר אבל כזה ששיאו מאחוריו, כוכבי ליגה לאומית ומאמן כמו בני בן זקן. מכבי תל אביב לא מאומנת כל כך גרוע כמו שסברנו תחילה, אבל עדיין מאגר השחקנים שג'ורדי קרויף הוריש לג'ורדי קרויף המאמן משאיר מכבי תל אביב מאוד חיוורת לעומת המועדון שהיה שם לפני מספר שנים. מלך השערים בליגת העל הוא שחקן שלא הסתדר עד לפני מספר שנים בקבוצות הצמרת שלנו, ומלך הבישולים עד כה כבר חודש לא משחק בגלל בעיות במערכת העיכול.

אז למה אתם מעכלים את זה? בגלל הדרמה. בגלל ההתמכרות. כי מספרים לכם על ליגה מרתקת. כי מוכרים לכם אחלה אקשן. אבל תזכרו שבכל פעם שאתם מתלהבים מהליגה שלנו העונה אתם עוזרים לאמת לחמוק מהמקום שבו היא צריכה להיות. והאמת היא, שהשנה השיגעון של בעלי הקבוצות לשלם משכורות מופרכות על כל דבר שזז ומיעוט השחקנים הטובים באמת, הגיעו סוף סוף לגבות מחיר. מי אמר שאי אפשר להחליף ארבעה מאמנים ולרוץ לתואר? מי סבר שאי אפשר לנצח משחק אחד בחמישה משחקים ולהישאר שתי נקודות מהפסגה? תתעדכנו.

עוד בנושא

בני בן זקן במסע"ת: "קונטה מביא ערך מוסף לכל עמדה"
יואב כץ: "באר שבע לא מפסידה בטרנר? תמיד יש פעם ראשונה"
ערן לוי על הארכת חוזהו: "העדפתי את נתניה על פני כמה מקומות"

את הוויתור של הפועל באר שבע על מאור בוזגלו אפשר להקביל לוויתור של מכבי תל אביב על מהראן ראדי. העלילה היא ברובה אחרת, הסוף כמובן הוא שונה. בוזגלו לא עבר לקבוצה שלקחה לבאר שבע אליפות. הוא לא עשה משהו שגרע משהו מהפועל באר שבע. אבל התוצאה המקומית, התוצאה של הקבוצה המוותרת, היא זהה: ויתור שחצני על כוכב כדורגל, בזמן שבליגת העל אין יותר שחקנים גדולים.

התוצאה של הוויתור הזה משפיעה עד היום. הפועל באר שבע, שתמיד נזהרת מלהיות תלויה בשחקן אחד, נשארה בעיקר עם וואקמה. נכון, יש לבאר שבע עוד שחקנים מעולים, אבל וואקמה הוא היחיד שמהווה יתרון ממשי וברור על הליגה הזו. כשבוזגלו היה, התלות הזו היתה קטנה יותר, אבל בלעדיו זה כבר ברור: כל עוד וואקמה לא בכושר שיא, הפער בין באר שבע לשאר הליגה הוא מחיק. הוא בר השגה. אם זה יסתיים בלי אליפות, בהחלט אפשר יהיה לקרוא לזה קללת בוזגלו. אבל קללת בוזגלו האמיתית.

קצת מצחיק להיזכר היום בעובדה שבית"ר ירושלים שקלה בעונה שעברה לוותר על קלאודמיר. אמרו שהוא בליין, שהוא מסתבך בלילות, שאפשר אולי למצוא טובים ממנו, אבל קלאודמיר הוא אולי סמל הימים הטובים יותר שבית"ר ירושלים חווה תחת אלי טביב. הוא הציר של הסגל ששמר על עוגנים של איכות לאורך שנים.

קלאודמיר הוא דוגמה חיה לנקודה מאוד כואבת בכדורגל הישראלי. העיקר מבחינתנו הוא ה-מחוץ למגרש. הארומה של הבילויים הלילים היא החלון לאמת לא אחת. אבל דווקא הקשר הברזילאי של בית"ר מלמד משהו חשוב שקצת פספסנו עם זרים מעולים ולא רבים שהצליחו כאן קודם: לב, חינוך, רצון, תשוקה, קודמים לא פעם לכישרון בישראל. בישראל עברו באמת זרים מוכשרים מקאלודמיר, אבל הברזילאי בא לעבוד בכל משחק ונותן את הנשמה בכל שנייה. בליגה שבה המקומיים לא באמת מורגלים בדבר הזה, זה נכס.

למרות השוני הענק ביניהם, קלאודמיר מזכיר בסיפור הזה את ג'ובאני רוסו – אולי הזר הכי מצליח שהיה כאן. רוסו היה מתהולל ענק, אבל בכל פעם שעלה על הדשא הוא נלחם כאילו במדי קרואטיה במשחק נגד סרביה. את הדברים הגדולים במגרש הוא השיג בזכות הדברים הקטנים. קלאודמיר מאוד דומה לו בקטע הזה: הלב לפעמים חשוב יותר מהרגליים, התדמית היא לא פעם רק תדמית.

אמנם אנחנו לפני ינואר, ובינואר, לצערנו, נקבעים הרבה דברים בכדורגל הישראלי. אבל גם אם בחלק השני של העונה מ.ס אשדוד תשיג שדרוג משמעותי, התוצאה של החלק הראשון בתקופת האימון של עמית תורג'מן היא לא מספיק.

לא מספיק התקדמנו. לא מספיק השתפרו. לא מספיק תיקנו. לא מספיק התחזקו. כן, עמיר תורג'מן הביא משהו לאשדוד, אבל המשהו הזה, שהוא ככה לא כזה ברור, הוא לא הרבה יותר טוב ממה שהיה עם ראובן עטר. קצת יותר, אבל שום דבר שיכול להבטיח בינתיים לאשדוד עונה נוספת בליגה החלשה הזו.