היה מעניין להשוות השבוע בין אירועי הדרבי התל אביבי בכדורסל לבין התקרית במשחק של ווסטהאם מול ווסט ברומיץ'. אוהד ווסטהאם קילל את שחקן היריבה ג'ייק ליברמור והקניט אותו על בנו המת, ליברמור התעמת איתו, ובתגובה הנהלת ווסטהאם הודיעה שהיא חוקרת את המקרה, שהאוהד כמובן אותר והמנוי שלו צפוי להישלל. ככה זה עובד בתרבות שמבינה ומכבדת את היצרים באצטדיון אבל גם יודעת את הגבול, עם התנהגות שחורה לאנשים, שנגעלים ממנה, שלא מוכנים להשלים איתה. בהפועל תל אביב, לעומת זאת, סיפקו גינוי עייף לקללות האכזריות לעבר רגב פנאן, רק כדי לרצות את דעת הקהל, וכמובן שלא עולה בדעתם של חברי הנהלת הפועל להרחיק אוהדים מקללים או לשלול מנויים, הלא הם בשר מבשרם.
ההבדל בין האירועים ממחיש את הפערים בין ישראל לבין מקומות מתוקנים (שזה ביטוי יפה, שמתאר מקום שנעשו בו ניסיונות לברר, לבדוק, לחשוב ולתקן). לפני הכל, הרבה יותר קל להתמודד עם אדם אחד מאשר עם יציע שלם. בווסטהאם מדובר באוהד בודד שעבר את הגבול, בעוד בהפועל אלו מאות, אולי אלפים, שמהווים את הבסיס של אוהדי הקבוצה. הדבר דומה לטיפול בקללות גזעניות: מדי פעם מתפרסמים מקרים של קריאות אנטישמיות ביציעי צ'לסי או ווסטהאם ובתגובה ההנהלה שוללת מנויים, בעוד בישראל הקריאות הגזעניות מגיעות מיציעים שלמים, של אלפי אנשי חושך. כלומר, אם באנגליה יש תפוחים סוררים, אצלנו השדה כבר מורעל כולו.
אבל אם רוצים לעמוד על עוד הבדלים בינינו לבינם, צריך לבדוק את התגובות לאירועים ואת הפרופורציה. בעוד באנגליה התקרית הייתה בשולי המשחק, בישראל היא חזות הכל. למעשה, חובבי הספורט ידעו לחזות מראש בדיוק מה יהיו הכותרות על הדרבי: ידיעה על המשחק, לצדה ידיעה על קללות ביציעים, שמתעדכנת לאורך הערב ולאט לאט כוללת עימותים עם שוטרים ומספר עצורים, ולמחרת ביקורת על הקללות, זעזוע מעושה, וכמובן אי אפשר בלי צקצוקי הלשון ודרישה לבדק בית. כך יהיה גם בשנה הבאה, הרי זו המסורת האמיתית של הדרבים בכדורסל, זה מוקד העניין. נסו לחפש התייחסות למשחק עצמו, למהלכי כדורסל, למאצ' אפים או ההתאמות של המאמנים, או בכלל, ספורט נטו, התייחסות מקצועית, ותגלו שבלי הקללות, האלימות והלכלוך - אין פה באמת על מה לדבר.
הבעיה היא שאין טעם להרחיב בעניינים מקצועיים. מה כבר יש להגיד? ראיתם את המשחק הזה?השבוע צפיתי בדרבי התל אביבי, ולצערי ראיתי את כולו, ולא כמו שאני רואה תמיד, בחצי עין, תוך כדי זפזופ וגלילה מעלה ומטה בטלפון, אלא באמת את המשחק, ומה נאמר? עדיף שלא נאמר. רק נציין שאם ב-NBA מדי ערב מלקטים מהלכי טופ-10 ובסוף השבוע 5 מהלכי שאקטין א-פול, הרי שבישראל היחס צריך להיות הפוך. מעבר למשחק הלא שוטף והביצוע חסר המיומנות של בחורינו, בלט שוב ושוב החטא הנורא מכל: החטאה של זריקה פנויה מחצי מרחק. היש פשע גדול מזה? כשאי אפשר לצפות במשחק כדורסל מקומי בלי להסיט מבט ולהיאנח בייאוש, נאיבי לצפות שידברו פה על משהו אחר מלבד קללות והיעלבויות.
ידוע כבר כי אחד הדברים שמכשילים את הספורט הישראלי הוא הצמא שעדיין נותר פה לקבוצות, שהוא לא תלוי רמה. יש קהל שאוהב את היריבויות ועוקב אחרי המשחקים, ללא קשר לאיכות שלהם. אין להם שום סיבה לנסות להשתפר אם שכרם מובטח, אם מקומם מובטח, אם במילא יככבו בכותרות הראשיות. זה מה יש. כוכבים עם אבק. מדינה שמאבדת שפיותה בעקבות הפציעה של מאור בוזגלו, כוכב הריאליטי, שחקן העל, שניסה את מזלו באירופה וגילה עד כמה הוא רחוק ממנה. מדינה שמתמוגגת מתומר חמד, ספורטאי נהדר שמוציא מעצמו את המיטב, אבל בכל זאת חלוץ מחליף בברייטון. מדינה שמשתגעת מכל שער מול הגנת הברזל של הינז'וואי הסינית, כאילו הכסף הגדול נכנס לחשבוננו האישי. מדינה שעוצרת נשימתה על כל ריבאונד של עומרי כספי, ומתמוגגת מכל משפט שנזרק עליו כבדרך אגב, לעתים רק מתוך נימוס. אין פה ניסיון להמעיט מההישגים של זהבי, חמד או כספי, רק ניסיון להמחיש את מצבנו. דמיינו מה היה קורה פה אילו היינו יוון, לדוגמה, אם הגריק פריק אנטטונקומפו היה משלנו, הרי הייתה פה עלייה לרגל למילווקי כאילו מדובר באומן.
השבוע דור מיכה האריך את חוזהו במכבי תל אביב. הוא ירוויח בשנים הקרובות סכומי עתק, מאות אלפי דולרים בשנה (נטו כמובן, מה זה ברוטו?), וקשה שלא לבחון מה ההצדקה לסכומים האלה. האם מישהו מדמיין אותו מצליח ביאנג בויז בליגה השווייצרית? מה הסיכוי שעכשיו, אחרי החוזה הגדול, מיכה ירגיש שהוא חייב להשתפר ולעבוד קשה יותר? והנה הבעיה כולה, של הענף השברירי כמו רגליו של אותו כדורגלן מדובר: העובדה שדור מיכה הוא אחד הכדורגלנים האהובים עליי בעולם, ואילו היה עוזב היה שובר לי את הלב. זה מה יש.