וומבלי, וויני ג'ונס ובראד פיט: ווימבלדון וניל ארדלי שוב חולמים על סנסציה

"אני רוצה שברד פיט יגלם את דמותי", אמר ניל ארדלי כאשר נודע כי תסריטאי אמריקאי רכש זכויות לבימוי סרט על ווימבלדון. האם אפשר להבחין בדמיון קליל בין שחקן הקולנוע המפורסם למנג'ר הקבוצה מהליגה האנגלית הקטנה? תשפטו בעצמכם, אבל דבר אחד בטוח - ארדלי יהיה הגיבור הראשי של הסרט כאשר יופק. כיום, הוא האדם המזוהה ביותר עם ווימבלדון בכל גלגוליה, ואת הסיפור אפשר להתחיל ברגע התהילה הגדול ביותר של המועדון. טוב, בערך...

בערך, כי ארדלי היה צריך להיות ביציע בוומבלי ב-14 במאי 1988, כאשר ווימבלדון חוללה את אחת הסנסציות הגדולות ביותר בתולדות הגביע האנגלי וניצחה 0:1 בגמר את ליברפול הגדולה של קני דלגליש וג'ון בארנס. לורי סאנצ'ס הצפון אירי הכניע את ברוס גרובלאר ורשם את שמו בספרי הזהב, ותלמידי האקדמיה של המועדון לא ידעו את נפשם מרוב שמחה. אלא שארדלי לא היה שם – הוא צפה במשחק בבית כי החליט להעניק את הכרטיס לאביו, אוהד שרוף של ווימבלדון אף הוא. הפספוס שנבע מהמעשה האצילי לא נותן לו מנוח גם היום, בחלוף שלושה עשורים.

בסופו של דבר, הצעיד ארדלי בעצמו את ווימבלדון לוומבלי, ב-30 במאי 2016. אמנם היה זה וומבלי החדש ולא הישן, והיציעים לא היו מלאים עד אפס מקום אלא אוכלסו ב-58 אלף צופים בלבד, אבל מבחינת שחקן העבר היתה זו חוויה מכוננת וסגירת מעגל. אחרי שבילה 11 שנים בסגל הבוגר של ווימבלדון בתום שבע שנים באקדמיה, וראה את המועדון האהוב מתפרק לנגד עיניו ועובר למילטון קיינס בניגוד לרצון האוהדים, הוא השותף הבכיר ביותר לתחיה המרגשת שלו במתכונת החדשה, בשם AFC ווימבלדון, והעלה אותו לליגה השלישית בגמר הפלייאוף באיצטדיון החשוב בממלכה, עם 0:2 משכנע את פלימות הפייבוריטית. סיפור סינדרלה כזה לא ראוי לברד פיט?

ארדלי הוא הכי ווימבלדון שיש. הוא נולד בעיירה המרוחקת כ-15 קילומטרים בלבד מפלאו ליין, האיצטדיון המקורי והאהוב של המועדון אשר שימש אותו נאמנה עד 1991. הוא ירש את האהבה חסרת הפשרות לקבוצה הססגונית מאבא, וחלם תמיד לשחק אך ורק במדיה. למזלו, בדיוק כאשר עשה את צעדיו הראשונים בכדורגל, חוותה ווימבלדון תקופה מזהירה.

היא עלתה לליגה הבכירה כנגד כל הסיכויים ב-1986, זכתה בגביע בגמר המיתולוגי ההוא נגד האדומים, ועלתה לכותרות בזכות התלכיד יוצא הדופן בחדר ההלבשה. קראו להם קרייזי גאנג, כי הם היו משוגעים באמת, הן עם תיקולים פראיים על המגרש, והן עם המתיחות האינסופיות זה על חשבון זה. הרוח השובבה הזו, ניצוחם של וויני ג'ונס ודניס ווייז, קיבלה המון כותרות, וארדלי השתלב בחבורה הזו בטבעיות החל מ-1992.

הוא היה הכוכב המקומי היחיד בקרייזי גאנג. אפילו ווייז, שהחל את הקריירה האמיתית בווימבלדון, גדל באקדמיה של סאותהמפטון. ג'ונס הגיע בגיל 21 מקבוצת חובבים תמורת 10 אלף ליש"ט. סאנצ'ס עבר מרדינג, ג'ון פשאנו הצטרף ממילוול. ארדלי הכיר את המועדון מבפנים טוב מהם, וגם אם היה שקט יותר ושמר על פרופיל נמוך, הרי שהשפעתו היתה עצומה. הוא גם היה אחד השחקנים המוכשרים ביותר מבחינה טכנית, וחלק ניכר מהמלכים במרכז המגרש עבר דרכו. את עונת 1996/97, במהלכה דהרה הקבוצה של המנג'ר הצבעוני ג'ו קיניר בצמרת הגבוהה למשך חודשים ארוכים לפני שנחלשה באביב, הוא סיים כאחד המבשלים המצטיינים, לצד דניס בקגקאמפ, אריק קאנטונה וז'וניניו.

בחלוף שלוש שנים, תמה התקופה של ווימבלדון בפרמיירליג, דווקא בעונה בה כיכב בשורותיה וואליד באדיר. הקשר הישראלי נכנס כמחליף ל-16 הדקות האחרונות במשחק הגורלי בסאותהמפטון במחזור הנעילה, בו נדרשה תוצאה טובה יותר בהשוואה לזו של ברדפורד מול ליברפול. ברדפורד הובילה, ולכן גם ווימבלדון היתה נואשת לשלוש נקודות, אך היתה בפיגור כאשר באדיר דרך על הדשא, והשחקנים לא ממש האמינו בעצמם. ובעוד רבים מהם המשיכו ליעדים חדשים, עבור ארדלי זו היתה טרגדיה במלוא מובן המילה. הוא הבין כבר אז שהקבוצה האהובה היתה בסכנה קיומית ממשית.

"לא ישנתי באותו לילה. יצאתי לטיול ארוך עם הכלב במגרש הגולף הסמוך לביתי ושכבתי על הדשא. הייתי הרוס", הוא נזכר לימים. מובן מאליו שהוא לא נטש את המועדון, אלא ירד איתו לליגת המשנה, אבל הנאמנות שלו נזרקה לפח. ב-2002 דווקא ווימבלדון מצאה דרך משפטית לבטל את חוזהו ולהעזיב אותו, כי בשלב זה הנשמה שלה נמכרה לשטן. היא היתה בדרך למילטון קיינס, והאוהדים המתוסכלים הקימו קבוצה חדשה על מנת לשמור על הזהות האמיתית ולשלוט בנעשה. ארדלי היה ביציע כאשר AFC ווימבלדון קיימה את משחק הבכורה ההיסטורי בליגה התשיעית, אבל את הקריירה האישית המשיך בווטפורד, קרדיף ומילוול. עם הוולשים, הוא עלה לחצי גמר הגביע ב-2003 ולחצי גמר גביע הליגה ב-2005, אבל לוומבלי לא הגיע. היה צורך להמתין עוד יותר מעשור כדי להגשים את החלום, עם הקבוצה הנכונה.

הצלחת קבוצת האוהדים היתה מסחררת, והישות החדשה טיפסה עד לליגה הרביעית, אך פתחה את 2012/13 בצליעה, והמאמן הפופולרי טרי בראון פוטר. ארדלי בדיוק סיים אז כהונה בת חמש שנים באקדמיה של קרדיף ושקל להיכנס לשוק המאמנים. המשרה בווימבלדון התאימה לו כמו כפפה ליד, בעוד המועדון שמח מאוד לתת לו הזדמנות. כי הרי מה יכול להיות מרגש יותר מלהחזיר את הבן הגולה האהוב הביתה ולהפקיד את הקבוצה בידיו הבטוחות.

המטרה החשובה בתחילת הקדנציה היתה למנוע ירידה ראשונה היסטורית בתולדות AFC, וארדלי עמד בה במחזור האחרון, עם לא מעט מזל בדרך. מאז, הוא בנה סגל שמתאים להשתקפת עולמו ההרפתקנית. הוא אולי לא מזכיר את קרייזי גאנג, אבל רוח לחימה יש לחניכיו בשפע, והיא זו שאיפשרה להם לחולל נס ולהעפיל ב-2016 לליגה השלישית למרות התקציב הצנוע.

במובן מסוים, עבור שחקנים בליגות הנמוכות כדאי לא לעלות אוטומטית אלא ללכת לפלייאוף. כי עליה זה נחמד, אבל ביקור בוומבלי זה משהו אחר לגמרי. ווימבלדון בילתה את רוב העונה במרכז הטבלה, אבל זינוק בשבועות האחרונים העניק לה את המקום השביעי והכרטיס האחרון לפלייאוף. משם, אחרי הנצחון הדרמטי על אקרינגטון סנטלי, הדרך לאיצטדיון הלאומי היתה קצרה, וארדלי היה מאושר עד הגג. זכרונות מ-1988 עברו בראשו ובראשיהם של האוהדים הוותיקים. "אין כמו וומבלי. אין שום דבר שמתקרב אליו. אהיה נרגש עד דמעות כאשר נעלה לכר הדשא", הוא אמר. ואז הם ניצחו והשלימו עליה שישית בתולדות המועדון כדי להצטרף בליגה השלישית למילטון קיינס דונס השנואה.

בעונה שעברה אפילו דורגה ווימבלדון במשך שבועות רבים מעל היריבה המושבעת אשר אוהדיה מסרבים להכיר בקיומה, אם כי בטבלה הסופית היא דורגה ארבע נקודות מתחתיה במרכז הטבלה. העונה המצב בעייתי יותר, ושתיהן נלחמות בתחתית. "אם נרד, כל חמש שנותיי במועדון לא יהיו שוות כלום", אמר לאחרונה ארדלי, אבל הוא שומר על אופטימיות, ויודע שווימבדלון חווה ימים עליזים גם תוך כדי משברים. כולם נרגשים לקראת קבלת אישור הבניה של איצטדיון חדש בסמוך לפלאו ליין הישן, והמנג'ר הגדיר זאת כרגע היסטורי. את אישתו הוא הכיר באיצטדיון הנוכחי, קינגסמדואו בקינגסטון, אך הוא לא יתגעגע למגרש הישן שנרכש לאחרונה על ידי צ'לסי על מנת להעניק במה לקבוצת הנשים של הכחולים. פלאו ליין זה הבית, וארדלי מרגיש זאת טוב מכולם.

כאליל מקומי, הוא גם לא חושש למשרתו גם אחרי הפסדים. הוא המאמן הקבוע הרביעי בלבד מאז הקמת AFC ווימבלדון – מועדון יציב ומנוהל למופת. לכן גם שאפתנות לא חסרה, ולקראת ההגרלה בגביע, ביקש ארדלי: "אנחנו רוצים לשחק בחוץ מול קבוצת צמרת מהפרמייר-ליג". ביקש – וקיבל את טוטנהאם. בוומבלי.

העובדה כי התרנגולים משתמשים באיצטדיון הלאומי על בסיס קבוע הופכת את הביקור בו לקצת פחות נוצץ, אבל מבחינת החוברה של ארדלי זה לא ממש משנה. עבורם זו הזדמנות נדירה לבקר בו בפעם השניה תוך פחות משנתיים, והנוסטלגיה שוב מציפה את האוהדים. הם יודעים – ווימבלדון תמיד מנצחת בוומבלי, ומקווים לראות הרכב לא אופטימלי מצד מאוריסיו פוצ'טינו, כי חניכיו קיימו שני משחקי ליגה תוך שלושה ימים. אם היא ניצחה את ליברפול ב-1988, למה לא להדיח את טוטנהאם ב-2018? אם זה יקרה, אולי אפילו ברד פיט לא יישאר אדיש.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק