כסף קטלני: יעקב שחר לא מבין את חלקו בכישלון של מכבי חיפה

הרטוריקה של יעקב שחר בראיון לתכנית סיכום השנה של חדשות הספורט הייתה ברורה: אני סיפקתי את כל התנאים, אני דאגתי לכל הכלים, אני עשיתי את שלי. בשלב מסוים אפילו אמר משהו בסגנון ש'אולי לא הייתי צריך לתת לאנשים לעבוד בעצמאות מלאה, כמו שמצפים ממני הפרשנים, כי הנה, תראו מה התוצאות של חופש הפעולה שהענקתי'. הבעיה: האנשים שבחרתי. המאמנים שמיניתי. המנהלים שהבאתי. אני? איפה אני? מה החלק שלי? מה אתם רוצים ממני, אני סיפקתי את כל התנאים. טעיתי בבחירת האנשים, אבל לא בסביבת העבודה שאני מעניק להם.

קצת מצחיק שהדברים האלה נאמרו 24 שעות אחרי אחת ההשפלות הכי מביכות בתולדות מכבי חיפה: הפסד ביתי להפועל עכו. במשחק שהוא מאסט ווין, אחרי שני הפסדים, ואחרי שבני יהודה שנאבקת מול מכבי חיפה על הפלייאוף העליון מאבדת נקודות. ועדיין, יעקב שחר לא מבין איזה חלק ענק יש לו. לו ולהנהלה המקצועית שלו, בשלושת ההפסדים הרצופים. אם יש משהו חשוב, מאוד חשוב אפילו, שניתן ללמוד משלושת ההפסדים הלכאורה שגרתיים, הוא שהבעיה במכבי חיפה היא לא התנאים. ולא המשכורות. ולא התקציב. הבעיה היא התרבות הארגונית והרגלי העבודה של ראשי המערכת, ושחר בראשם, שמונעים מכל השקעת הכספים הזו להצמיח משהו אחד טוב.

ודווקא גיא לוזון מלמד על כך מצוין. מי היה מאמין שזה יקרה. כאשר מכבי חיפה דחפה את לוזון החוצה מהחלון בזמן שהוא שקל לקפוץ משם, היא לא חשבה על מה יקרה. היא לא זכרה מה קרה. היא לא הבינה לשנייה אחת שהטריק הזה כבר לא עובד לה. שמועדון שמורגל כל כך בזריקת מאמנים בלחץ מאבד בסוף את האפקט הראשוני שניתן להשיג בפיטורי מאמן. וככה, תוך פחות משעה מסיום התיקו מול אשקלון, תיקו שנראה היום כמו הישג, מכבי חיפה נפרדה מגיא לוזון. ממועדון שמספק את כל התנאים היית מצפה שלפחות תעלה שאלה אחת לפני שנגררים למהלך הזה: האם למנהל המקצועי החדש יש כרגע מחליף ביד? ואם יש לו אחד כזה, מתי הוא יכול להגיע?

מכבי חיפה נתנה לגיא לוזון, שק החבטות שהיה נוח לכולם, ללכת. אבל לוואקום הזה לא נכנס אף אחד. במקום זה הכניסו לשם את רוב מאס, מאמן שכשל בכל הקבוצות בהן עבד. מאס הפך תוך יום לפנים של המועדון. פעמיים בשבוע הוא התיישב מול העיתונאים של חיפה והיה צריך לספק הסברים למועדון שעד לפני חודש ספק אם ידע עליו דבר נוסף מלבד השם. מאס, כמה אירוני, הפך לדובר של מכבי חיפה. לא בצחוק. ברצינות. את התוצאה לא היה קשה לנחש: המועדון שמספק את כל התנאים, שיש לו שחקנים שגם בלי מאמן צריכים לנצח קבוצה כמו עכו, נכנס לסחרור של שלושה הפסדים רצופים.

אם תרצו, חוסר היכולת של שחר לשלוט בלהבות שנוצרו סביב גיא לוזון, עלו למכבי חיפה כנראה בפלייאוף העליון. יעקב שחר יצא לעוד מהלך קפריזי עם פער של ארבע נקודות מבני יהודה שבמקום השישי. כיום הפער הוא 10. שחר באמת סיפק את כל התנאים, אבל לטובת ההמון: הוא זרק להם את הראש של המאמן שהם כל כך שנאו, ואמר לעצמו מה כבר יכול לקרות. במקום לעשות את המהלך הזה בטיימיניג שנוח לו, שחר עשה את זה כרגיל בטיימינג שנוח לרחוב. במקום שיעשה זאת בטיימינג שנוח למועדון, שחר עשה זאת בטיימינג שנוח להרגעת הלחץ שמופעל עליו.

מה שהכי מצחיק בסיפור הזה, הוא שכולם היו חלק ממנו גם בפרק הקודם שבו נוצר לחץ רגעי לזרוק מאמן. לחץ שלא נוהל. לחץ שלא טופל. ובסופו של דבר התפוצץ לכולם בפנים וגרם לכולם לפעול בצורה לא רצינית ולא מקצועית. בלי מחליף ראוי. בלי תהיה אחת אפילו: אולי אנחנו אלו שגרמנו לכל הטירוף הזה סביב המאמן להכריע אותנו. אולי יכולנו לעשות את הדברים בצורה שתגרום לנו להביא את המאמן ה-באמת נכון למועדון בתזמון הנכון.

בחיפה הביקורת על שחר היא עדיין אסורה. כמעט מחוץ לחוק. כולם הולכים על קצות האצבעות ומפחדים לומר לשחר את מה שהוא מסרב להבין: זה לא הכסף שאתה שופך. זו המערכת שמנהלת אותו. להפך, ככל שאתה שופך יותר סכומים, ככה אתה רק מנסה להוכיח שהבעיה היא בך. ככל שהמשכורות עולות אתה רק מתחמק יותר מהמסקנות האמיתיות שכתובות לך על הקיר במשרד כבר חמש שנים. והן, שהבעיה היא קודם כל התרבות הארגונית שאתה מנחיל למכבי חיפה.

גם אם תצמידו את ג'ורדי קרויף לקיר, הוא יאמר לכם שהוא הביא את סטיב מקלארן למכבי תל אביב. או לפחות שכל המהלך הזה היה בברכתו ובאישורו. העובדות גם מסתדרות עם ההתעקשות שלו: כל אלו שטענו שמקלארן בא להחליף את קרויף, גילו שזה לא קורה. גם בימים שבהם אולי היה צורך כולל להיפרד מההולנדי.

הסיפור הזה עם מקלארן, שנגמר בשבוע שעבר, מלמד על תכונה שכדאי לשים לב אליה אצל מאמן מכבי תל אביב: הוא מוכן ללמוד. הוא מוכן להכיר בחולשות שלו. הוא מוכן לתקן את הטעויות שלו. זה לא מזיז לו שיבוא לכאן מאמן אחר ויעזור לו ללמוד את מלאכת האימון. המקצוע מעל האגו, הקבוצה מעל המעמד האישי.

לכן אגב, לנו כל המהלך הזה לא נראה הגיוני. הרי ראינו כל כך הרבה מאמנים ישראלים שבמצב הזה מסתגרים בתוך עצמם. נעלבים, דוחים כל הצעה לעזרה, מטפסים למגדל השן התורן וצועקים: אותי לא ילמדו כדורגל. קרויף, יאמר לזכותו, לא כזה. עדיין לא, לפחות.

השינוי הזה רק גבר תוך כדי תנועה העונה. דווקא המשבר המתגלגל הפך אותו יותר צנוע, יותר פתוח, יותר מבין שזה השחקנים ורק אחר כך הוא. העובדה שבאף שלב הוא לא איבד את אמון הסגל, היא אחד הפרסים על כך. שחקנים מזהים מאמן שחושב רק על עצמו ועל התחת שלו, ומתנהגים בהתאם. אצל מאמן מכבי תל אביב קרה בדיוק להפך. ככל שנכשל, כך השחקנים רצו יותר שיצליח.

אותו דבר אפשר להסיק מהבחירה שלו להביא את קרלוס גרסיה בתור עוזר. מדובר במהלך מבריק קודם כל. אישיות כזו שמכירה את המערכת ומזכירה לה את עברה הגדול, זה נכס שלא כל מועדון משכיל להחזיר. קרויף עשה זאת לא רק למען השחקנים שעדיין לא מבינים מה זה מכבי תל אביב, אלא גם למען עצמו. בעצם ההבאה של גרסיה הוא מכיר בכך שהוא צריך עזרה. שהוא עדיין לא מאמן שלם. שהוא צריך מישהו שיוסיף על היתרונות שלו ויחפה על החסרונות שלו.

את היכולת שלו לבקר את עצמו ולתקן את עצמו תוך כדי תנועה, גילינו אצל קרויף המאמן גם על המגרש. אם בעבר שחקנים שהוא הביא קיבלו כרטיס חופשי להרכב ולא באמת זכו לחובת ההוכחה, העונה, בטיימינג הכי קשה, הוא לא היסס לספסל את הכוכב הכי גדול שלו: וידאר קיארטנסון. המסר הזה עבר גם לשחקנים וגם לחלוץ עצמו. מאמן מכבי תל אביב לא היסס להביט גם לפרות הכי קדושות במועדון בעיניים. כולל אלירן עטר, שאצלו אולי קרויף בונה את הרעב שהיה כל כך חסר בשנים האחרונות.

כרגע זה מספיק לניצחונות גארבג' טיים, בל נשכח. מכבי תל אביב היא עדיין צל של המועדון שהיה לפני ארבע שנים. אבל בליגה שלנו זה יכול להספיק למשהו.

חיים סילבס לא מצליח להחיות את קרית שמונה והבעיות הן בעיקר מקצועיות: לקריה חסר את האס הזה שיחבר את כל ההתקפה ויעשה אותה פחות נאיבית. ההגנה מצוינת בדרך כלל, אבל לכישרון בהתקפה חסר מישהו שיוביל אותו באמת ויעשה את האחרים טובים באמת. אם תרצו, הפער בין קרית שמונה (יחס שערים 18:18) לבני יהודה (יחס שערים 17:23) הוא עוד חמישה שערים שהחוליה החסרה בהתקפה הייתה משלימה.

למען המועדון הזה, צריך לקוות שגם איזי שירצקי מבין זאת כך. מאמנים שמצליחים בקרית שמונה מגיעים לרוב מתוך המערכת. מאמנים שבאים מבחוץ פחות מכירים את המועדון וזוכים לפחות חסד. לכן הקליטה של סילבס בקרית שמונה היא שלב חשוב בהתפתחות של קרית שמונה. לעזור לו להשלים את החסר, גם אם זה ייקח עוד שנה או עוד שנתיים, ולא לזרוק את התינוק עם המים. אולי הסיכוי לפלייאוף עליון נמוך, אבל זו גם הזדמנות לתקן את מה שנעשה בלי לחץ.

אדי גוטליב. זה הבלם שאלי טביב רוצה להביא לבית"ר ירושלים. מה השיקול? אתם כבר יודעים. מכירה עתידית. אליפות על המדף? הזדמנות היסטורית שלא תחזור? אולי אחר כך. אבל קודם כל מביאים שחקן שאפשר למכור אחר כך.

גוטליב לא הוכיח עד היום שהוא ראוי להחזיק את ההגנה של בית"ר ירושלים. בטח לא בתור בלם ראשי. הוא פזיז, חם מזג, לא האישיות המושלמת לבלם, גם לא האיכויות הכי טובות. חזק? כן. מוכשר? במידה. אבל ליד זה יש כל כך הרבה סכנות.

אבל גם עם אלה, גוטליב כבר כמעט נמכר לרוסיה. אז למה שטביב לא יצליח לעשות את זה איתו דרך בית"ר ירושלים? אז מה עם גוטליב נראה יותר כמו סיכון להגנה מאשר סיכוי. העיקר למכור.