פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הדג שהפך לתולעת: הסיפור הייחודי על תחילת הקריירה של דניס רודמן

        לפני שהפך לדמות מטורללת עם תאוות פרסום בלתי נשלטת, דניס רודמן היה שחקן ואדם אפרורי ושתקן ש"מתחבא מאחורי אמו במכולת". אבל דווקא כשהגיע לתחתית וכמעט מימש את איומי ההתאבדות שלו, הוא נולד מחדש והפך לאגדה. חזרה לתחילת הקריירה של הכוכב הכי חידתי בתולדות ה-NBA

        הדג שהפך לתולעת: הסיפור הייחודי על תחילת הקריירה של דניס רודמן
        צילום ועריכת וידאו: נועם אשל

        הסיפור של דניס רודמן הוא סיפור עצום. יש כל כך הרבה זוויות לחיים ולקריירה שלו שקשה להחליט מאיפה להתחיל. האם לדבר על התארים שצבר? על איך הוא נתפס על ידי התקשורת? על הילדות הלא פשוטה? על התקופה בה עבד כשרת בשדה תעופה ולא חלם בכלל להיות שחקן כדורסל? אולי לדבר על הרומן עם מדונה או הקשר הלא ברור עם הדיקטטור קים ג'ונג און?

        יש כל כך הרבה צמתים בחיים של רודמן. לטעמי, הצומת הכי מרכזי הוא לילה אחד ארוך באביב 1993. באותו לילה בעצם דניס רודמן נולד מחדש והפך להיות הדניס רודמן שאנחנו מכירים. אבל עוד לפני שנגיע לאותו לילה גורלי, צריך להכיר את דניס רודמן הקודם. האדם שהיה לפני ה-NBA, לפני שמלות הכלה והשיער הצבוע. צריך להתחיל מנקודת ההתחלה כדי להגיע לאותו צומת דרכים.

        אנטי כוכב: דניס רודמן בתקופת הקולג'

        דניס רודמן גדל בבית של נשים. אביו עזב את המשפחה כשהוא היה בן שלוש והוא גדל עם אמו ושתי אחיותיו. דניס לא היה בחור מרשים בצעירותו. הוא לא היה כישרוני, גבוה או חברותי במיוחד. "אני לא יכולה לתאר כמה ביישן הוא היה בתור ילד" אמרה אמו, שירלי, בראיון לפני כעשור. דניס עצמו מספר שהיה כל כך ביישן, עד שלפעמים התחבא מאחורי אמו במכולת. הוא לא התעניין כמעט בכלום חוץ מכדורסל, אבל לצערו הוא לא היה כל כך טוב עם הכדור הכתום. למעשה, הוא אפילו לא היה הכי טוב בביתו שלו. שתי אחיותיו היו כישרוניות מאוד וזכו לתהילה בתיכון ולמלגות בקולג', אולם דניס נשאר מאחור. בגובה 1.80 מטר, הוא לא התבלט בנבחרת של התיכון וכאשר סיים את לימודיו לא היו לו מחשבות על אולמות כדורסל מלאים ועדת מעריצים. הוא היה בדרך לחיים של עובד צווארון כחול בשכונה של צווארון כחול.

        דניס החל לעבוד כשרת בשדה התעופה של דאלאס אבל פוטר מכיוון שגנב חמישים שעונים מחנות המזכרות בשדה. שום דבר בפרופיל שלו לא גרם לאף אחד לחשוב שיש משהו מיוחד בבחור הזה. אלא שבאותו זמן קרה משהו מוזר. פתאום, בגיל 18 וקצת, דניס החל לצמוח. משמעותית. בגיל 20 הוא כבר ניצב על 2.03 מטר ועולם חדש נפתח בפניו. הוא חזר לשחק כדורסל וצבר ביטחון. "זה כאילו היה לי גוף חדש שידע לעשות דברים שהגוף הישן לא ידע", הוא סיפר באוטוביוגרפיה שלו.

        הצמיחה הלא מוסברת הזו מן הסתם גרמה לאנשים להתעניין ברודמן. אחת מהן, לוריטה ווסטברוק, חברה של אחותו, הציעה לו ללכת למיונים במכללת קוק. רודמן היה בן 21 בזמנו, מחוץ לרדאר ובגיל שמעטים מגיעים בו ל-NBA. הוא החל פשוט לשחק, וזה היה מדהים. הוא עבר את המיונים ולמרות ששיחק בסך הכל סמסטר אחד במכללת קוק, הוא העמיד מספרים פנטסטיים של 17.6 נקודות ו-13.3 ריבאונדים. למרות שהוא נכשל אקדמית ולא היה יכול להמשיך, הוא צד את העיניים של מכללות אחרות. אחת מהן הייתה סאות'איסטרן אוקלהומה. היום זה נשמע מוזר לחשוב על רודמן האקסצנטרי באיזושהי מכללה זניחה באוקלהומה, אבל חשוב להבין שאז היה מדובר בבן אדם אחר לגמרי. אוקלהומה התאימה לו כמו עגיל לאף.

        כאשר רודמן הגיע לאוקלהומה הוא התחבר עם ילד צעיר בשם בריאן ריץ'. ריץ' היה רק בן 11, אבל המשפחה שלו סיפקה לרודמן את המבנה החברתי שהוא היה כל כך זקוק לו. אחרי שאת כל שנות ילדותו הוא עבר ללא אבא ועם אמא שעובדת בשלוש עבודות במקביל כדי לפרנס את המשפחה, הוא סוף סוף קיבל סביבה תומכת. משפחת ריץ' אימצה את רודמן לחיקה, אפשרה לו להתרכז בכדור וללטש את הכישרון שלו. הוא לקח את זה משם.

        רודמן מספר על הקשר האמיץ עם בריאן ריץ'

        סאות'איסטרן אוקלהומה רחוקה מלהיות שם דבר בכדורסל המכללות. אף שחקן לא יצא משם ל-NBA לפני רודמן ואף שחקן לא יצא משם ל-NBA אחריו, אבל המספרים שלו היו כל כך יוצאי דופן שאי אפשר היה להתעלם מהם. בשלוש שנים באוקלהומה רודמן העמיד ממוצעים של 25.7 נקודות ב-63.7% מהשדה ו-15.7 ריבאונדים. הטרנספורמציה שלו מכלומניק מהשיכונים של דאלאס לשחקן כדורסל אמיתי הושלמה. בתום אותן שלוש שנים הוא כבר היה בן 25, אבל החליט לצאת לדראפט 1986 בכל זאת.

        למרות המספרים המרשימים, רודמן לא היה צפוי להיבחר בבחירות הגבוהות של הדראפט והייתה חשיבות אדירה לסיטואציה שאליה הוא יפול בליגה הטובה בעולם. כמו הרבה מאוד שחקני משנה בליגה, אם הוא היה נופל לסיטואציה לא טובה או למאמן שלא מבין את הייחודיות שהוא מביא למשחק, יכול להיות שהוא היה נרמס תחת הכישרון העודף שיש ב-NBA. אלא שרודמן נפל לסיטואציה המושלמת עבורו. בדיוק כמו באוקלהומה עם משפחת ריץ', גם ב-NBA הוא קיבל את הסביבה הכי תומכת שהוא יכול היה לקבל.

        דטרויט בחרה בו בבחירה ה-27 ורודמן נכנס בצורה הכי חלקה שיש לקבוצה שהייתה בדרכה למעלה. עיר המכוניות התאהבה באנרגיות של רודמן והוא התאהב בה. את המבנה המשפחתי שהוא היה כל כך צריך סיפק לו צ'אק דיילי, מאמן הקבוצה.

        "צ'אק היה דמות אב עבורי, הוא שמר אותי באיזון", אמר רודמן בראיון לפני כמה שנים. ג'ון סאלי, חברו לקבוצה, הסביר את הקשר בראיון לפני כמה שנים. "דניס היה דג מחוץ למים כאשר הוא הגיע לליגה וצ'אק כבר היה שם. הוא אמר לו 'בוא אליי הביתה לחג המולד' או 'בוא אליי הביתה לחג ההודיה'". זה מה שרודמן היה זקוק לו כדי להראות מה הוא יכול לעשות על הפרקט".

        דניס רודמן (AP)
        מצא לאט לאט את מקומו. רודמן בימי דטרויט (צילום: AP)

        מהר מאוד בקריירה שלו רודמן הבין שיש שחקנים כישרוניים ממנו ושהיתרון היחסי שלו הוא בריבאונדים ובהגנה, ולכן השקיע שם את כל האנרגיות שלו. אפשר אפילו לראות את זה בדף הסטטיסטיקות שלו. בעונת הסופמור שלו, 1987-88, רודמן קלע בדאבל פיגרס (11.6 נקודות). מאותה נקודה הוא לא קלע בממוצע בדאבל פיגרס באף עונה, לאו דווקא כי הוא לא היה יכול (מספיק לראות את הסטטיסטיקות שלו במכללות כדי להבין שהוא הוא היה יכול לקלוע יותר נקודות אם היה רוצה), אלא כי הוא העדיף להתמקצע בעבודה השחורה. אולי המהלך המזוהה ביותר עם רודמן הוא מהלך בו הוא קוטף את ריבאונד ההתקפה ומוציא את הכדור החוצה לרכז למרות שהוא היה יכול לסיים עם ליי-אפ קל. הגנה וריבאונד. זה מה שהגדיר אותו.

        אייזאה תומאס (המקורי) סיפר כי בחימום לפני אחד המשחקים של דטרויט, כשכל השחקנים זורקים לסל, הוא ראה את רודמן מסתכל על כולם מהצד. אייזאה אמר לרודמן שהוא צריך להשתתף כמו כולם, אולם רודמן ענה לו שהוא מסתכל על הזריקות של כולם ומנסה להבין איך הן מתנהגות כשהן פוגעות בטבעת. בזמן שכולם עבדו על הזריקה שלהם, הוא עבד על הריבאונדים שלו.

        זה היה מושלם בדטרויט. הקבוצה השתפרה מעונה לעונה וזכתה בשתי אליפויות רצופות מרשימות ב-1989 וב-1990. רודמן הפך לאולסטאר בתקופה הזו, נבחר לשחקן ההגנה של העונה פעמיים (הבכי שלו כאשר זכה בתואר בפעם הראשונה הפך לרגע איקוני), היה מלך הריבאונדים של הליגה והתפרסם מעבר לכל מה שהוא היה יכול לדמיין, אולם אחרי האליפות השנייה העניינים בדטרויט החלו להדרדר. אייזאה תומאס נפצע, מייקל ג'ורדן והבולס המשיכו להשתפר והפיסטונס התקשו לשמור על מקומם בפסגה. בסוף עונת 1991/92, אחרי שהפסידו בסיבוב הראשון של הפלייאוף, צ'אק דיילי התפטר.

        רודמן מספר על היחסים עם צ'אק דיילי

        רודמן לא ידע איך להתמודד עם העזיבה של דמות האב שלו. הוא הבריז ממחנה האימונים של הקבוצה והפסיד את חמשת המשחקים הראשונים של העונה. במקביל, גם חייו האישיים החלו להיכנס למערבולת. הוא התגרש מאשתו, אנני, בדצמבר 1992 והיא מנעה ממנו לראות את בתם. רודמן היה בנקודת שפל בחייו המקצועיים והאישיים. הוא לא ידע איך להתמודד עם הכישלונות הללו ובהיעדר סביבה תומכת, בלי משפחת ריץ' ובלי צ'אק דיילי לידו, הוא הלך לאיבוד. וכך אנחנו מגיעים לאותה צומת דרכים, אי שם באביב 1993.

        רודמן נסע להתאמן באותו לילה בפאלאס באובורן הילס, האולם הביתי של דטרויט, ולאחר מכן התיישב בטנדר שלו. "חשבתי לעצמי איך דפקתי לעצמי את החיים", מספר רודמן, "ואז חשבתי 'לעזאזל'. הרובה היה בטנדר. זה היה עד כדי כך פשוט. כל הזמן הזה חשבתי לעצמי שאני לא אמור להיות פה. אני לא אמור להיות שחקן NBA. זה הכל איזו פנטזיה שאין לי זכות להיות חלק ממנה. הייתי רק ילד מהשיכונים שהיה תמיד רזה מדי או נראה מצחיק מדי מכדי שיקחו אותו ברצינות. אני חי עם כסף, נשים ותשומת לב בכל מקום? זה לא נראה אמיתי".

        רודמן ממשיך לתאר את הרגע בו חייו השתנו. "הרובה היה בטנדר, מתחת למושב. הגברתי את המוזיקה של פרל ג'אם, שלחתי את היד והוצאתי את הרובה. תהיתי אם אני יכול לעשות את זה. ידעתי באותו רגע שאני יכול. אני יכול לקחת את הרובה ולפוצץ לעצמי את הראש. היה לי כל כך הרבה כאב. החיים שאולי נראו כל כך טובים מבחוץ התפרקו מבפנים, כי לא יכולתי להמשיך להיות הבן אדם שכולם רצו שאהיה".

        בסופו של דבר רודמן, כידוע, לא לחץ על ההדק. שוטרים מצאו אותו בבוקר בתוך הטנדר שלו עם הרובה. הוא השאיר מכתב אצל חבר שאפשר היה לפרש אותו כמכתב התאבדות. אפשר לפרש את הרגע הזה כקריאה נואשת לעזרה, אבל אפשר להסתכל על זה גם כאילו הוא כן לחץ על ההדק. הוא הרג את דניס רודמן הישן, הבחור הביישן שהיה זקוק לסביבה תומכת כדי לשרוד. הרגע הזה שינה אותו לחלוטין והיווה את תחילת הדרך אל הדמות הססגונית שאנחנו מכירים היום. באותו רגע הניצנים של הטירוף ננטעו. הם רק חיכו לסביבה הנכונה לצמוח.

        זה קרה בקיץ 1993 כאשר הפיסטונס העבירו את רודמן בטרייד לסן אנטוניו. בניגוד למצב היום, בו הספרס הם שם נרדף לתרבות כדורסל, אז הספרס היו בסך הכל עוד פרנצ'ייז שמנסה להצליח בליגה. זו הייתה התקופה בה רודמן החל לצבוע את שערו. בכל ערב הוא היה מגיע עם צבע אחר ובאותה תקופה, אמצע שנות ה-90, זה היה מופע. "ככל שהוא היה יותר אקסטרווגנטי, כך הוא היה יותר מבדר", אמר ג'ק היילי, חברו לקבוצה באותו זמן. בכל משחק אלפי אנשים היו מגיעים לראות עם איזה צבע שיער רודמן יגיע היום. "פתאום אתה רואה ילדים בכל רחבי טקסס עם שיער צבוע בכל מקום" רודמן נזכר. הוא הפך לתופעה.

        אולם התופעה הזו לא הלכה יד ביד עם סן אנטוניו ובמיוחד עם הכוכב שלה, דייויד רובינסון. השניים לא הסתדרו, בלשון המעטה, בין היתר בשל חילוקי דעות על רקע דת. או כפי שרודמן תיאר זאת: "מבחינת הארגון, אני הייתי השטן והוא היה אלוהים".

        דניס רודמן במדי סן אנטוניו ספרס (AP)
        גם בסן אנטוניו זה לא היה זה (צילום: AP)

        בתקופה בסן אנטוניו הוא המשיך להוביל את הליגה בריבאונדים וב-1995 הספרס הגיעו עד גמר המערב, אולם הודחו שם בידי יוסטון. למרות ההצלחה והפרסום, רודמן לא מצא את עצמו בסן אנטוניו ולא הייתה לו שם סביבה תומכת. יכול להיות שהוא גם לא חיפש אותה כבר. באותה תקופה החלו לצאת דיווחים על בילויים ליליים של רודמן וזה כבר ממש לא התאים לספרס. בוב היל, מאמן הקבוצה באותה תקופה, אמר עליו בזמנו שכאשר הוא עולה על הפרקט שני המאמנים מפחדים. זה די מסכם את הלך הרוח של הספרס כלפי רודמן בזמנו.

        בקיץ 1995 הם העבירו אותו בטרייד לבולס בתמורה לוויל פרדו, סנטר בן 30 שהיה שחקן די שולי. בוושינגטון פוסט נכתב אחרי הטרייד שזה ברור שהמטרה היחידה של הספרס בטרייד הייתה להיפטר מרודמן. לכאורה, באותם רגעים נראה היה ש-15 דקות התהילה של רודמן אזלו. הוא קיבל את הרגע שלו בדטרויט וכעת, בגיל 34, נראה היה שהבעיות מחוץ למגרש מאפילות על היתרונות שלו בתוך המגרש. אלא ששוב, הוא נפל לסיטואציה המושלמת עבורו. בשיקגו של מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן הוא לא היה צריך לעשות שום דבר מלבד לקחת ריבאונדים ולעשות הגנה, שני הדברים שהוא נועד לעשות, ופיל ג'קסון היה הצ'אק דיילי החדש שלו. הוא לא היה דמות האב שדיילי היה, כי רודמן כבר לא היה זקוק לכזה, אבל הוא הכיל את רודמן ונתן לו את המרחב שלו. וזה היה לא פחות חשוב עבור רודמן.

        "פיל ידע שאני אבוא לעבודה ואעשה את העבודה שלי", אמר. "הוא ידע שהוא יכול לסמוך עליי. בכל הנוגע לדברים האחרים, לא הייתה לו שליטה והוא לא רצה שליטה".

        יחד עם ג'ורדן, פיפן וג'קסון, רודמן היה חלק מהקבוצה הגדולה בהיסטוריה שזכתה בשלוש אליפויות רצופות (1996-1998) והשיגה את המאזן הטוב בהיסטוריה של הליגה עם 10:72 (עד גולדן סטייט ב-2015/16). הוא הוליך את הליגה בשלוש העונות הללו בריבאונדים (בסך הכל הוא הוביל את הליגה בריבאונדים במשך 7 עונות רצופות) ובכל הזמן הזה הוא המשיך לחיות כמו מטורף מחוץ למגרש. במהלך סדרת הגמר ב-1998 רודמן היה נוסע מיוטה ללאס וגאס כדי לבלות וחוזר בזמן למשחק. צ'ארלס בארקלי אמר עליו שהוא הרג את התיאוריה שאומרת שצריך לישון טוב לילה לפני משחק.

        בדיעבד, יתכן שהתקופה בשיקגו יצרה אצל רודמן איזשהו שגעון גדלות. העובדה שהוא היה חלק מקבוצה כל כך טובה, שהוא שיחק כל כך טוב, שהם זכו באליפויות ושהוא המשיך לבלות ללא הפסקה (סטיב קר סיפר פעם שהוא וג'אד בושלר יצאו עם דניס לבלות, בהוראת פיל ג'קסון, ונסעו לאטלנטיק סיטי באוטובוס של האוורד סטרן. הם חזרו שעה לפני אימון הבוקר) גרמו לו אולי לחשוב שהוא בלתי מנוצח. מעט מאוד אנשים יכולים להשתולל כך מחוץ למגרש ולהמשיך להיות פרודוקטוביים עליו. רודמן, בזכות מוסר העבודה הפסיכי שלו, היה אחד מהם. אולם ברגע שהתקופה הזו נגמרה, הדברים החלו להידרדר. ברגע שאתה מגיע לפסגה של האוורסט, אתה לא יכול ללכת לשום מקום מלבד למטה.

        דניס רודמן עם פיל ג'קסון (AP)
        כמו דמות אב. פיל ג'קסון עם רודמן (צילום: AP)

        אחרי העונות הקסומות עם הבולס החלה תקופה קצת אפלה מבחינת רודמן. הוא הסתבך עם החוק, החל לפתח בעיות אלכוהוליזם, הספיק להתגרש עוד פעמיים, לפרוש, לחזור, שוב לפרוש, שוב לחזור. באופן כללי, הקריירה שלו הסתיימה אחרי אותה קדנציה בבולס. היא הסתיימה עם ממוצע של 13.1 ריבאונדים למשחק, עם הממוצע העונתי הגבוה ביותר (18.7 בעונת 91/92) של איזשהו שחקן מאז התקופה של ווילט צ'מברליין וביל ראסל. בהתחשב בכך שהם היו גבוהים ממנו בראש ושהגובה הממוצע בליגה עלה עם הזמן מדובר בהישג חסר תקדים. זו אחת הסיבות שבגינן הוא נכנס להיכל התהילה ב-2011. הוא שחקן ה-NBA עם ממוצע הנקודות הנמוך ביותר שנכנס להיכל התהילה, ויש בזה משהו סמלי.

        רודמן הוא שחקן המשנה שהפך לכוכב. במשחק שבו הדבר הכי חשוב הוא להכניס את הכדור לסל, הוא התמחה בלאסוף את הכדורים שלא נכנסים אליו. הוא היה איש של עבודה שחורה על המגרש שחי חיי הוללות מחוצה לו. כל הקריירה של רודמן היא ניגוד אחד מתמשך, כך שזה רק טבעי שהכניסה שלו להיכל התהילה מייצגת עוד קונפליקט שהולך נגד הקונספציה הישנה שאומרת שצריך לקלוע נקודות כדי להיות כוכב. רודמן שבר את הקונספציה הזו.


        אפשר להתווכח עד מחר אם יש יורש לרודמן. חלק אומרים שדריימונד גרין הוא הגרסה המשופרת של רודמן, חלק ראו בבן וואלאס DNA דומה, אבל האמת היא שלא היה ולא יהיה עוד דניס רודמן. הסיפור שלו כל כך ייחודי שאי אפשר יהיה לשכפל אותו, גם אם ננסה. הצמיחה הפתאומית, משפחת ריץ', צ'אק דיילי, פיל ג'קסון. כל כך הרבה משתנים נכנסו למשוואה הזו שבסופה יצא הבחור המטורלל הזה עם השיער הצבוע, וזה מה שיפה בספורט. לפעמים אנחנו נתקלים בסיפור מהאגדות, סיפור בלתי ניתן לשחזור, שכל מה שנותר הוא להיזכר בערגה ברגעים הקסומים שהיו לנו ולקוות שהם לא יעלמו. כזה הוא הסיפור של דניס רודמן.

        נאום הכניסה המרגש של רודמן להיכל התהילה