אנטי-קומוניסט: סיפורו המופלא של סטאניסלב טרלצקי, אליל פולני שלא הכרתם

"לו הייתי משחק היום בברצלונה, לא הייתי פחות טוב ממסי", אמר לא מכבר סטאניסלב טרלצקי. בטחון עצמי תמיד היה לו - לא לחינם נקראת האוטוביוגרפיה שלו "פלה, בונייק ואני". יש שיגידו כי הבטחון העצמי היה מופרז, אך אין עוררין על הכשרון יוצא הדופן של אדם נדיר מיוחד בכל קנה מידה.

כאשר הלך טרלצקי לעולמו בשבוע שעבר, פולין הרכינה ראש ונזכרה בדמות עוצרת נשימה. בנסיבות אחרות, הוא היה עשוי לזהור מעל מכולם בנבחרת הנהדרת של שנות ה-70' ותחילת שנות ה-80', בה כיכבו גז'גוז' לאטו, קאזימז' דיינה, זביגנייב בונייק ופרנטישק ז'מודה. הגורל רצה אחרת, טרלצקי לא נסע לאף טורניר גדול, ולכן אינו מוכר מספיק מחוץ לגבולות ארצו, אך בתולדות הכדורגל הפולני רשום שמו באותיות זהב, ולא רק בזכות ביצועיו על הדשא, אלא גם בשל דעותיו הפוליטיות. כפי שמעידים שחקנים בני דורו, הוא היה מתנגד המשטר הקומוניסטי הפעיל היחיד בקרב כדורגלנים. הוא לא היה מסוגל אחרת, כי טרלצקי לא ידע לסתום את הפה. הוא אמר את אשר על ליבו בקולניות עוד מימי בית הספר, ממנו נזרק אחרי שאיים על המורה כאשר קיבל ציון נמוך מדי לטעמו.

סטאסק, כפי שקראו לו בקיצור, היה נער לא פשוט בלשון המעטה מבחינת ההתנהגות, אבל חכם ומבריק. כבנם של פרופסורים, הוא היה רחב אופקים, והתעניין מאוד בקריאה של ספרות מגוונת. כאשר שיחק בנבחרת הצעירה, למשל, הוא הצהיר ללא היסוס בראיון: "אין לי על מה לדבר עם חבריי לסגל, ולכן אני לא מוצא עניין בקשר איתם. המאמן אפילו טען שישעה אותי אם אמשיך להתייחס אליהם כך". המאמן המדובר, מריאן שצ'כוביץ, נזכר: "כולם שיחקו קלפים ברכבת, וטרלצקי ישב מולם וקרא כמעט בהפגנתיות את יוליסס של ג'יימס ג'ויס". קשישטוף מטראק, משורר ועיתונאי ידוע, אפילו הקדיש לו אז שיר, עם מילים בסגנון: "כשאני סופג כרטיס צהוב, אני חושב על המוזיקה של בטהובן".

ובאמת, הגיע לטרלצקי שיחברו עליו שירים. כאשר הצטרף לגווארדיה וארשה, אחת הקבוצות הטובות במדינה באותה תקופה, בהיותו בן 18 ב-1973, הוא הדהים את כולם וסומן באופן מיידי ככשרון העולה הבולט בפולין. הוא היה אתלט מופלא, עם "פלג גוף עליון של שחיין ורגליים של אצן". מאמן גווארדיה בוגוסלאב היידאס התפעל: "הוא היה גאון בכדרור. האוהדים באו לצפות במשחקים שלנו רק כדי לראות אותו. הוא היה מסוגל לעבור מספר שחקני יריב בתנועה אחת. אנשים חשבו שהם יודעים מה הולך לקרות, וטרלצקי תמיד עשה משהו אחר לגמרי. הוא היה פנומן. ידעתי שלא נצליח להחזיק אותו במשך זמן רב".

אכן, ב-1975 עבר טרלצקי ללודז', אשר זכתה בשירותיו כאשר הגישה הצעה מיוחדת. כל המועדונים שרצו להחתימו דיברו על כדורגל, אבל יו"ר לודז' סידר לקיצוני השמאלי הצעיר מקום בפקולטה להיסטוריה באוניברסיטה. וזה קנה אותו. טרלצקי היה השחקן הראשון בנבחרת פולין עם השכלה גבוהה בתחום שונה מחינוך גופני, והוא נהנה מכל רגע. העיתונאי רפאל נאהורני, שסייע לו לימים בכתיבת אוטוביוגרפיה, טען: "לא האמנתי שאפשר לנהל שיחות ברמה כזו עם כדורגלן. היה לו מוח של פילוסוף".

כהיסטוריון ובן למנתגד המשטר, טרלצקי פיתח תודעה אנטי-קומוניסטית מובהקת, והיה זה סמלי כי רוחות המהפכה נשבו במדינה בדיוק כאשר הקריירה שלו התחילה לפרוח. ב-1976, כאשר הכריזה הממשלה על עליית מחירים חדה, יצא העם לרחובות כדי למחות, והאירועים הובילו בהדרגה להקמתה ב-1980 תנועת "סולידריות" - איגוד מקצועי עצמאי, הראשון מסוגו בגוש הסובייטי, בהנהגתו של לך ואלנסה. טרלצקי היה מעורב מאוד פוליטית, וניסה לאגד עוד בשנות ה-70' את הכדורגלנים. הדבר נתקל בהתנגדות חריפה של ההתאחדות, והחלוץ הושעה פעמיים בשל דעותיו.

"לפי הקומוניסטים, כולם חייבים להיות שווים. אנשים חכמים ומוכשרים עובדים קשה, אבל מקבלים כמו הטיפשים שלא משקיעים בעבודה. אני חושב שזה לא נכון. אני טוב מאחרים, ולכן צריך לקבל יותר", הצהיר בזמנו טרלצקי. פעולותיו היו לעתים פרובוקטיביות - הוא נהג, למשל, ללעוג לנציגי המשטרה החשאית שליוו את הנבחרת במסעותיה. החלוץ סומן על ידי המשטר, ולדעתו זו היתה הסיבה לכך שלא נכלל בסגל למונדיאל ב-1978. באופן רשמי, פציעה בברך היא שמנעה זאת, אך החלוץ טען בדיעבד כי היה כשיר, וניתן היה לדחות את הניתוח. "מארק קוסטו היה בן של גנרל, בעוד ולודזימז' מאזור שיחק בסוסנובץ, הקבוצה האהודה של מנהיג המפלגה אדוארד גיירק. הם חיפשו תירוץ לקחת אותם ולא אותי". יורו 80' יכול היה להיות שלו, אבל פולין כשלה במוקדמות כאשר הולנד הקדימה אותה בנקודה. וכאשר הגיע תורו של גביע העולם ב-1982, טרלצקי כבר לא היה בפולין. הוא שיחק כדורגל אולמות בפיטסבורג.

הפרשה, אשר בעקבותיה נגמרה מעשית הקריירה האירופית של התחבולן היצירתי, התרחשה בנובמבר 1980, לפני הטיסה למשחק מול איטליה. לפני ההמראה, בילה השוער יוזף מלינארצ'יק את כל הלילה בפאב, שתה שמפניה וחזר למלון כשהוא שיכור. המאמן רישארד קולשה החליט להענישו ולצאת לדרך בלעדיו, אבל חבריו התמרדו. הכוכבים הגדולים - בונייק, ולודימז' סמולארק וז'מודה - דרשו בתוקף לאפשר לשוער לטוס, בעוד טרלצקי היה כהרגלו הפעלתן מכולם. הוא הסיע של מלינארצ'יק לשדה התעופה ברכבו הפרטי, ושם נלחם פיזית בעיתונאים שניסו לסקר את האירוע. הוא אפילו ניתק את מצלמת הטלוויזיה של הערוץ הממלכתי מהחשמל, והמהומה היתה גדולה.

כדי להוסיף שמן למדורה, ניצל מיד לאחר מכן טרלצקי את הביקור ברומא על מנת לארגן פגישה עם האפיפיור, בניגוד מוחלט להנחיות המשטר. ואז הוא החתים 17 כוכבים על מכתב שדורש להקים איגדו מקצועי לשחקני כדורגל. ייתכן שזה היה הרגע בו הוחלט לסגור איתו את החשבון סופית. ההתאחדות החליטה לחקור לעומק את אירועי פרשת שדה התעופה, וכך ניצל טרלצקי את הבמה על מנת להביע בוז כלפי ההתאחדות. "האם יצאתם לשדה התעופה בשעה 8.00 בדיוק?" שאל החוקר. "אני לא יודע את השעה המדויקת כי יש לי שעון רוסי", השיב הכוכב ועורר צחוק בקהל. גזר הדין היה חמור - טרלצקי ובונייק הושעו לשנה, ז'מודה ומלינארצ'יק לשמונה חודשים. ואולם, בעוד כל יתר הכוכבים המשיכו לקבל שכר מקבוצתם וידזב לודז', המועדון של טרלצקי בחר לנפותו, ככל הנראה בהוראה מגבוה.

כסטודנט באוניברסיטה, ניצל הכוכב את הזמן הפנוי על מנת להצטרף לשביתה הגדולה שהתחוללה אז ולספק מזון למוביליה, ובינתיים קידם את המעבר לארצות הברית. כאשר קיבל את הוויזה, הוא חש הקלה גדולה. "זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי", הוא אמר, ונסע אל מעבר לאוקיאנוס כדי לפצוח בקריירה משונה בכדורגל אולמות ולהפוך לאגדה של פיטסבורג ספיריט ולמבקיע הפורה בתולדותיה. בחלוף שנתיים, הוא גם כיכב למשך תקופה קצרה בניו יורק קוסמוס, ממש לפני קריסת הליגה המקצוענית NASL, והיה גאה ללבוש את חולצת המועדון בו כיכבו בעבר פלה ופרנץ בקנבאואר.

לרוע מזלו של החלוץ, אישתו אווה לא התאקלמה בארצות הברית וסבלה מגעגועים עזים למולדת. טרלצקי עשה הכל כדי להתגבר על המצוקה, ואמר בראיון לספורטס אילוסטרייטד בהומור אופייני: "עבורי הכל טוב יותר כאן, אבל לא עבור אישתי. כל יום היא אומרת לי שאנחנו חייבים לחזור לפולין. אולי אחרי מלחמת העולם השלישית נעשה זאת". המלחמה טרם פרצה, אבל המשפחה שבה למולדת ב-1986. טרלצקי בן ה-31 כבר היה מעבר לשיאו. המהירות המסחררת נעלמה, והתקופות בלודז', לגיה וארשה ופולוניה לא היו מזהירות במיוחד. ב-1993 הוא תלה את הנעליים, ומאז חייו התדרדרו. "בלי כדורגל, אני מרגיש כמו דג מחוץ למים", הוא אמר.

בשלב מסוים, המשפחה התפרקה, כוכב העבר התמכר לאלכוהול, לא הצליח לשמור על הכסף ושקע בדכאון. חבריו, כולל בונייק עליו כעס לא מעט על ש"בגד" בו לכאורה אחרי פרשת שדה התעופה, ניסו לעזור - אך לשווא. השחקן הפולני המשכיל והאינטליגנטי ביותר, המהפכן השנון שריתק מיליונים, הפך לשבר כלי, והייסורים נגמרו כאשר מת בעוני, והוא בן 62 בלבד. כיום מנסים במולדתו לזכור את החיוך השובב ואת הכדרור המופלא משנות ה-70' ומנסים לחשוב מה יכול היה להיות לו היה מגיע לברצלונה. אולי באמת היה לו פוטנציאל של מסי?

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק