אלי דסה, קול של דור שלם: סיכום המחזור ה-15 בליגת העל

החזרה החלקה של אלי דסה להרכב מכבי תל אביב היא לא הפעם הראשונה שבה המגן מתמודד בצורה נהדרת עם קושי גדול. כל הקריירה של דסה היא קושי אחד גדול. לא כל מאמן בבית"ר ירושלים נתן לו לשחק, למשל. היו משחקים בטדי שהוא היה מגיע בדקות האחרונות, נשרך בפקקים כמו כל האוהדים המסכנים. אלי טביב התווכח לא מעט עם רוני לוי על דקות המשחק שלו, ורק אחרי שמנחם קורצקי הגיע, דסה החל לטפס באמת למעלה.

גם הקליטה הנהדרת במכבי תל אביב היא לא מובנה מאליה. ראינו כבר ישראלים שבאים למועדון הלא קל הזה ונובלים. חלק מתרסקים. אחרים שומרים על רמתם הרגילה. מעטים באמת השתפרו שם. דסה לא רק השתפר ככדורגלן במכבי תל אביב, אלא גם כמקצוען. הוא היה מספיק נבון כדי להניח את ההרגלים הישנים מבית"ר בצד ולהתאים את עצמו למועדון החדש. במובן הזה, המעבר למכבי תל אביב המנוהלת והמהוגנת היה הדבר הכי טוב שקרה לו, אבל כדי שזה יצליח צריך שחקן מוכשר באמת שיש לו מספיק אופי כדי להשתנות ולהתבגר. זה דסה.

רק אחרי שרואים את המחזורים האחרונים של דסה דרך הפריזמה של הקריירה כולה, מבינים שהוא בעצם מייצג דור חדש של כדורגלנים ממוצא אתיופי. כדורגלנים חזקים. כדורגלנים שמנצחים בעיות. כדורגלנים שלא נשברים מהר. בעבר העלייה הנהדרת הזו סיפקה לנו אולי שחקנים מוכשרים יותר. זיו כבדה. שי בירוק. אבל רק ברוך דגו עשה מהכישרון שלו את המקסימום. השאר נטו להתרסק בכל פעם שנתקלו בבעיה או צרה.

היום הדוגמה של אלי דסה היא לא היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל. אלא הרוב. הרוב הלא דומם. דסה גם לא לבד. לצדו מככבים אביב אברהם במכבי נתניה, שכבר בעונה הראשונה שלו בליגת העל יודע לקחת את ההזמנות שניתנה לו, להבדיל מהרבה מאוד צעירים אחרים מישראל. לא נשכח גם את סינטאיהו סלליך, שעבר אחרי עונה לא פשוטה בבית"ר ירושלים למאריבור. כדורגלן ישראלי במצבו נעלם בסלובניה. אבל סלליך היה מספיק חזק כדי להמציא את עצמו מחדש בקבוצה הזו ולחזור לישראל כשחקן טוב יותר. היום הוא מנקודות האור הבודדות בעונה השחורה של מכבי חיפה. מהיחידים שמתפקדים בקבוצה הלא מתפקדת הזו.

זה לא מקרי. ממש לא. אמייה טגה הרצה השבוע בפני סטודנטים בבאר שבע בדיוק בנושא הזה. לדבריו, מדובר בדור אחר של שחקנים. כאלו שכבר מעורבים בישראליות. מבינים את הבדיחות. מבינים את האנשים. מבינים את המנטליות. הם גדלו איתה ולתוכה. ומכאן גם חוסנם הנפשי המשופר. נותר רק לקוות ששחקנים כמו אור אינברום, גדי קינדה ואחרים יצטרפו לשיירה. אם לא, השיירה לא תחכה להם.

את המסר החשוב שיוסי אבוקסיס מביא לליגה העונה צריך להתחיל דווקא מנבן ספאחיה. מהמאמן ששינה את מכבי תל אביב בכדורסל. מכבי תל אביב בכדורסל הפכה לבדיחה בשנים האחרונות, אבל השנה התברר לה שהכל מתחיל ונגמר בבחירת המאמן. ברגע שהיה למועדון הזה מאמן ברמה הנדרשת, מנהלים כמו דני פדרמן וחבר מרעיו פחות הפריעו. אם מסתכלים על מכבי תל אביב בכדורסל העונה לא רואים שום שינוי מהותי למעט עניין המאמן. אבל כאשר יש לך מאמן ברמה גבוהה, כל הדברים הפחות טובים במועדון פחות בולטים. ככה זה היה בשנים הגדולות של מכבי תל אביב, עם אותה הנהלה, וככה גם השנה.

ספאחיה מביא אותנו לנקודה מכרעת בספורט, נקודה שבימינו כבר לא מובנת מאליה: בחירה המאמן היא ההחלטה הכי חשובה שיש. בסיפור הזה יש כמובן יוצאים מהכלל, אבל הכלל עדיין ברור: הסיכוי של מאמן טוב להצליח עם סגל פחות טוב הוא גדול יותר מהסיכוי של מאמן פחות טוב להצליח עם סגל טוב. בחירה מאמן היא התנאי הראשון להצלחה. ולרוב גם התנאי ההכרחי. גם בעידן שבו מעמד המאמן שואף למעמד של סחבה, העיקרון המרכזי בספורט נשמר.

יוסי אבוקסיס של העונה ממחיש זאת היטב. בני יהודה סוערת וגועשת מסביבו. הסגל שלו הוחלש ואת שחקני הרכש של העונה שעברה החליפו מושאלים ממכבי תל אביב. אבוקסיס מתעלה על כל הבעיות האלה. הוא מתעלה עליהן בדרך הכי מרשימה שאפשר לקבל ממאמן: הדרך האיטית. מאמן טוב באמת פותח לפעמים את העונה בצורה חלשה, אבל לאט לאט הדרך שלו נטמעת. הסגנון שלו מתחדד לשחקנים. כזה הוא אבוקסיס. הוא לא רק משפר שחקנים – תכונה שכבר אינה שכיחה בנוף. הוא משתפר תוך כדי תנועה. והכל בלי קשר לנעשה מסביבו במועדון.

אפשר גם להמשיל את זה לנעשה בבית"ר ירושלים, אבל נשמור את זה להמשך העונה. אם כבר, את המסר הזה צריכה לקרוא מכבי חיפה קודם כל. ביום שיהיה מאמן שראוי למכבי חיפה, כל הקרקס מסביב למועדון הזה יהיה פחות משמעותי. 10 נקודות ההבדל בין מכבי חיפה לבני יהודה בטבלה, 10 נקודות שמפרידות בין פלייאוף עליו לתחתון, הן כולן על בחירת מאמן. על החלטה נכונה אחת של ברק אברמוב בין שלל ההסתבכויות שלו. יעקב שחר השקיע בסגל, ברק אברמוב השקיע במאמן. מי הולך לנצח?

על מספר אוהדי הפועל עכו נאסר בסוף השבוע להכניס שלטי מחאה נגד דודו דהאן. איך זה ייתכן? זו שאלה. אם דודו דהאן הוא לא הבעלים/בוס של המועדון, נושא שכאילו נמצא בחקירה, מדוע מפריע לעכו שיכניסו שלטים שנוגעים אליו. מה הבעיה של המועדון שדודו דהאן בכלל לא קשור אליו, לכאורה, לתת לאוהדים שלו לבקר את אותו סוכן? אם אין כלום, אז אין כלום.

חשוד? ספק רב אם אותה חקירה שכאילו מתנהלת בנושא באמת תבין משהו מהעניין המוזר הזה. ומכאן גם אין פלא, אם כך, שראשי הענף ממשיכים לשים קצוץ על החוק. ממי יש לפחד. אלי טביב ירד השבוע לחדרי ההלבשה והתחבק עם שחקני בית"ר ירושלים. הוא חילק להם הוראות מהיציע והחליק איתם ידיים בסיום. והכל לעיני המצלמות. טביב מורחק? טביב מושעה? במקרה שלו, לעומת דודו דהאן, עוד מנסים לעשות משהו. אבל רק מנסים.

וכך זה נמשך. השבוע השיקה מנהלת הליגה מוצר חדש בתחום סיקור הכדורגל: הדמיית משחק בלייב. מדובר באמת במוצר נחמד, מתאים בול לשגעת הכדורגל של ישראל, והוא מתחבר לשלל הצלחות של המנהלת בתחום שיווק המשחק וקידומו. אבל כל זה לא יצליח להם באמת כל עוד הם לא יאכפו את החוק בליגה. כל עוד הם לא יבנו מציאות שבה בעלי קבוצות לא עושים מה שבא להם. ומי שטועה, באמת משלם. בלי תורת גמול כזו, אנחנו נמשיך לטעות.

בצורה הזו, הבעלים הבא שבאמת לא יפקיד ערבויות בבקרת התקציבים הוא רק עניין זמן. כי זה עניין של תרבות. לא עניין של חוסר יכולת להפקיד סכומים כאלה. זה רק עניין של אכיפה, כפי שאפשר לראות בדוגמאות אחרות.

הכישלון של מכבי פתח תקוה העונה היה כתוב על הקיר מהקיץ. העונה ראשי המועדון למדו שוב שמכירת כוכבים מבית ומסע רכש של שחקנים בכירים מבחוץ לא עובדים במועדון המיוחד הזה. לא כל זר מבין את השיגעון של הלוזונים, לא כל אחד מתחבר לטירוף הזה. לכן גם קצת מוזר מדוע הוחלט בקיץ למכור או להעזיב כמעט את כל הכישרונות שכבר התפתחו עם המועדון. מילא דור אלו, שמחירו באמת היה מפתה. אבל גם מלמד, קאניוק ואחרים. תוסיפו לזה את עזיבת הבלמים לעירוני קרית שמונה ומכבי חיפה, ותגלו שמשהו נסדק באותה גאווה לוזונית, שלא ממהרת למכור הצלחות לקבוצות אחרות בליגה.

התוצאה של כל זה היא לא רק לחץ מוגזם, לא הגיוני, על מנור סולומון. היא גם איבוד הסיכוי להצליח בליגה המגוחכת הזו. אם מכבי נתניה יכולה, אם הפועל חיפה יכולה, בטח מכבי פתח תקוה יכולה. עכשיו מכבי פתח תקוה תצטרך להתחיל את כל המסע הזה מחדש עד שתגיע שוב לעונת הזדמנות של התברגות בצמרת הגבוהה לאורך זמן. ועד שזה יקרה, מסכנים המאמנים שלה, שהולכים לספוג את כל העצבים על הטעויות של המנהלים.