בווידאו: סטן סמית' מנצח בגמר ווימבלדון 1972
ב-28 בנובמבר השנה קיבל טניסאי העבר סטן סמית' פרס מפעל חיים מטעם המגזין Footwear News. הטקס, שנערך בניו יורק בפעם ה-31, חגג את ההישגים של סמית' מחוץ למגרש ובעיקר בתחום נעלי הסניקרס, כלומר ההצלחה האדירה שחווה האמריקאי בן ה-71 עם הנעליים של חברת אדידס שנושאות את שמו. זו הייתה הפעם השנייה שסמית' זוכה בהכרה מטעם המגזין אחרי שבשנת 2014 הנעל שנושאת את שמו זכתה בתואר נעל השנה. התארים הללו של סמית' מספקים אפשרות להיכנס אל תוך עולמו של אחד הגיבורים המפתיעים ביותר בהיסטוריה של הטניס, שמרבית תהילתו באופן מוזר לא הגיעה בכלל מהטניס. לפחות לא ישירות מהטניס.
סמית' נולד ב-14 בדצמבר 1946 בפסאדינה שבקליפורניה. כבר כילד הוא היה גבוה מאוד ואפילו גמלוני. כשהיה ילד הוא רצה להיות מביא כדורים בהתמודדות גביע דייויס של ארצות הברית בלוס אנג'לס, אבל נותר בחוץ. "היה מפגש גביע דייויס בלוס אנג'לס וקבוצת ילדים מהמועדון שלי בפסאדינה קיבלה את הזכות ללכת ולהיות מביאי כדורים שם", סיפר סמית' בראיון ל-CNN בנובמבר 2016, "זה היה אירוע מרגש מאוד וכמובן שרציתי להיות שם בין מביאי הכדורים, אבל החליטו שאני גדול מדי ומגושם מדי בשביל זה. פחדו שאני אפריע לשחקנים". העניין הזה, כמו דברים נוספים, לא הפריעו לסמית' להפוך לטניסאי מצוין ובסופו של דבר גם לזכות בתואר המפתיע והכי בלתי צפוי שאמריקאי חביב, גבוה (1.93 מטר) וגמלוני כמוהו היה יכול לזכות בו: אייקון אופנה בקנה מידה עולמי.
ההצלחה המשמעותית הראשונה של סמית' הייתה הזכייה באליפות ארצות הברית לנוער ב-1964. משם הוא המשיך לטניס במכללות כשייצג את אוניברסיטת דרום קליפורניה וזכה שם בתואר NCAA אחד ליחידים ב-1968 ושניים בזוגות (1967 ו-1968 עם מי שיהפוך לשותפו למשך שנים רבות, בוב לוץ). סמית' נכנס לסבב המקצועני ממש בתפר בו הוא הפך למקצועני ב-1968 והציג משחק שונה משל כל יריביו באותה תקופה. הוא שיחק הרבה על סרב-וולי ובעיקר היה איש קרח, רגוע מאוד, שליו ואפילו משחרר פה ושם חיוך על המגרש. "אם היה מנצח או מפסיד, סמית' היה בעל הטמפרמנט המאוזן ביותר ביחס לכל שאר הטניסאים באותה תקופה. הגישה המאוזנת, לא רגשית הזו הובילה אותו לאורך 1,209 משחקים ביחידים וזוגות", נכתב עליו באתר היכל התהילה של הטניס (מוסד שהוא משמש כנשיאו מאז 2011), "הוא לא נתן לנסיבות החיצוניות להשפיע על המשחק שלו. גם כשהדברים לא הלכו לו, הבעות הפנים שלו לא הסגירו את מה שהוא מרגיש בפנים. הוא היה ממושמע מאוד".
היכולות הללו הובילו את סמית' לקריירה נהדרת. הוא זכה באליפות ארצות הברית ב-1971 ושנה לאחר מכן זכה בווימבלדון, הוא דורג ראשון בעולם וזכה ב-37 תארי יחידים ו-53 בזוגות (כולל חמישה תארי גרנד סלאם בזוגות). גמר הגרנד סלאם הראשון אליו הצליח להגיע היה בווימבלדון 1971, אבל אז הפסיד לג'ון ניוקומב האוסטרלי 6:3, 5:7, 2:6, 6:4, 6:4 בתום גמר דרמטי. בגמר אליפות ארצות הברית באותה שנה הוא ניצח בגמר את יאן קודש הצ'כוסלובקי ובשנה לאחר מכן חזר לגמר ווימבלדון כדי לזכות גם בתואר הזה בתום גמר דרמטי ומרתק ו-6:4, 3:6, 3:6, 6:4, 5:7 מול אילייה נסטאסה.
כוכבית קטנה: באותה שנה, 1972, שלושה טניסאי על - רוד לייבר, קן רוזוול וארתור אש - הושעו מהטורניר בשל ויכוחים בין איגודים. "אתה לא מנסה להפסיד פה רק בגלל שכל השחקנים הטובים האלה לא כאן", אמר אז סמית' לפני שהטורניר יצא לדרך, "הנושא הזה בכלל לא שווה את הזמן שלי. זה עדיין הטורניר הנהדר ביותר בעולם וכל השחקנים יודעים את זה. בשבילי, הטורניר הזה יהיה פסגה חדשה". סמית' גם היה הטניסאי שזכה בגרסה הראשונה של טורניר המאסטרס/גמר הסבב ב-1970. הפרס שהוא קיבל בשעתו על התואר המכובד בטוקיו? צ'ק של 15 אלף דולר ובקבוק פפסי שהיו ספונסרים של הטורניר. גביע הוא לא קיבל. הפרס לזוכה בתואר היום, לשם השוואה, עומד על משהו כמו 2.4 מיליון דולר.
סמית' היה גם אגדת גביע דייויס וזכה בתואר לא פחות משבע פעמים עם נבחרת ארצות הברית, בין 1968-1972 ואז ב-1978 וב-1979. ב-1973, ואחרי שכבש את פסגת הדירוג העולמי, קרה אירוע ששינה את חייו של סמית' לנצח והסב אותם למסלול בלתי צפוי. הטניסאי הצרפתי רובר היילה פרש ואיתו הופרשו גם הנעליים איתן היה מתחרה: נעלי עור לבנות שעל צידן מוטבע שמו. באדידס חיפשו יורש ורצו אמריקאי כדי לפנות אל השוק הגדול שנמצא מעבר לים. מה הייתה יכולה להיות בחירה טבעית יותר מאשר מי שדורג אז ראשון בעולם ובדיוק זכה בווימבלדון? "השינוי היחיד היה תמיכה קצת יותר גדולה לעקב אכילס באזור האחורי של הנעל", סיפר סמית' על השינויים שעברה הנעל לאחר ש"ירש" אותה מהיילה, "פרט לכך, זו בדיוק אותה נעל שעוצבה על ידי הורסט דאסלר, הבן של אדי, והיילה". דבר נוסף ששונה הוא הפורטרט של סמית' שמצויר על לשונית הנעל לצד חתימתו וכמובן הכיתוב של שמו מאחור.
אחד התחביבים הכי גדולים של סמית' בן ה-71 הוא משהו שכל אחד מאיתנו היה חולם לעשות במצבו. "כשאני רואה אנשים נועלים את הנעליים שלי אני צוחק. לפעמים אני פונה אל האנשים ואומר: 'אתה אוהב את הנעליים שלך?' ואז הם אומרים: 'כן, אלה נעליים די מגניבות', אז אני אומר: 'אתם יודעים מי זה על הלשונית?' והם אומרים 'לא'. לפעמים אני אומר משהו ולפעמים אני פשוט ממשיך ללכת. זה ממש כיף". ואכן, הנעל על שמו של סמית' הייתה בשעתו נעל טניס וכיום משמשת כנעל אופנה בלבד, או כמו שסמית' עצמו הגדיר את זה: 'טניסאים נהגו להשתמש בנעליים האלה כי הן היו הכי טובות, אבל עכשיו הן רק נעלי אופנה ואני אייקון אופנה. זה מטורף!".
כשנשאל לגבי הרגע בו הבין שהוא סוג של אייקון אמר סמית': "זה היה כשהלכתי לאיזה אירוע בניו יורק. האדם שהחנה את הרכב שלי, שאל: 'אתה סטן סמית'?' והיה בהלם. הוא מיד התחנן שאחכה כדי שהוא ירוץ למשרד להביא את הנעליים שלו כדי שאחתום עליהן". סמית' סיפר שבמהלך הקריירה היה מסתכל לפעמים על הנעל שלו כשהתכונן להחזיר הגשה ואמר: "וואו, זה הפרצוף שלי שם". במשך שנים נעל העור הלבנה נחשבה למיושנת מעט, מה שכמובן גרר לאחר מכן גל נגדי והפך את הנעליים שוב לטרנדיות. בשנת 2001 הוציא ג'יי זי שיר בו הזכיר את הנעליים, ב-2002 שחרר קאניה ווסט, שעדיין לא היה מוכר כראפר, קטע פריסטייל, בו נכתב: "סלח לי אדוני השוטר, אני לא מכיר את רוד לייבר או סטן סמית'".
סמית' עצמו סיפר שלשיר של ג'יי זי הייתה השפעה משעשעת על חייו. "בפעם הראשונה ששמעתי שאני מופיע בשיר ראפ הייתה כשהבת שלי הייתה בת 13", סיפר השנה סמית' בראיון ל-CBS, "היא אמרה לי בהתרגשות: 'אבא, אתה מפורסם! ג'יי זי הכניס אותך לשיר שלו'. אמרתי לה: 'וואו, באמת? מי זה ג'ייסי?' אז היא ענתה: 'לא, זה ג'יי זי'". סמית' גם סיפר על אירוע משעשע שהיה לו עם בנו: "כשהבן שלי היה בערך בן שמונה, הוא בא אליי ואמר: 'אבא, הנעליים קרויות על שמך או שקראו לך על שמן?'". באותו נושא, בערך, הוא אמר ל-CNN: "עשיתי כמה ראיונות בצרפת לפני כמה שנים. איש אחד שהיה שם אמר שנדמה לו שהייתי שחקן כדורסל וחבר שלו אמר שאולי הייתי טניסאי או אצן. אני תמיד אומר לאשתי ש-95% מהאנשים שנועלים את הנעליים שלי לא יודעים שיש באמת בנאדם כזה בשם סטן סמית', היא טוענת שזה קרוב יותר ל-99%. אני מודע לזה שהנעל קיבלה חיים משל עצמה וזה הרבה יותר גדול ממני".
ב-2011 הודיעה אדידס שתפסיק לייצר את הנעליים ב-2012. להודעה הזו היו שני הסברים מנוגדים, תבחרו אתם למי להאמין: ההסבר הראשון מדבר על האטה במכירות, בעוד ההסבר השני מדבר על כך שההאטה במכירות גרמה לאדידס להוריד את הנעליים מהמדפים, לגרום לזעם גדול ואז להחזיר אותן ב-2014 עם קמפיין שיווקי חזק מאוד, שכלל עבודה חזקה ברשתות החברתיות וצילומים למגזין ווג בו הדוגמנית ג'יזל עירומה לחלוטין כשכל מה שמעטר את גופה הן הנעליים. הקמפיין הזה עבד בגדול ובחברה התפארו בכך שמדובר בנעל הנמכרת ביותר של החברה בכל הזמנים עם למעלה מ-50 מיליון דגמים במה שהיום ניתן למצוא כבר בשלל דגמים ולא רק בזה הקלאסי. "לא אהבתי את הרעיון להוריד את הנעליים מהמדפים", הודה סמית' בראיון ל-ESPN, "אבל הם ידעו בדיוק מה הם עושים".
הנעליים עשו קאמבק ב-14 בינואר 2014 כשנשלחו להרבה ידוענים אמריקאים כשעל הלשונית מופיעה תמונה שלהם עצמם עם שמם. הקמפיין, כאמור, עשה המון רעש והצליח לעורר געגוע ואהבה למוצר האהוב שטיפס במהרה לראש טבלת המכירות של החברה. אנשים לא שכחו את הנעליים. בכתבה של דארן רובל ב-ESPN באוגוסט 2016 הוא סיפר: "במסיבת יום הולדת של ילד בסוף השבוע היה ילד בן ארבע שהלך כשהוא נועל נעליים שחתומות בידי אתלט בלתי צפוי. מייקל ג'ורדן? לא. לברון ג'יימס? ממש לא. סטפן קרי? לא אלה. הנעליים האלה היו של סטן סמית'".
סמית' היה מעורב ישירות גם בסיוע לטניסאי בשם מארק מת'אבנה מדרום אפריקה, שסבל מגזענות ומחיים קשים תחת משטר האפרטהייד. סמית' פגש את מת'אבנה כשעוד היה נער בדרום אפריקה במהלך טורניר שסמית' עצמו שיחק במדינה. הוא הבחין בפוטנציאל והצליח לסדר לילד מלגה במכללה בארצות הברית. מת'אבנה עצמו התעניין פחות בטניס ויותר בציונים ולכן איבד את המלגה. כשסמית' שמע על כך, הוא המשיך לשלם את שכר הלימוד שלו באוניברסיטה. לימים הפך מת'אבנה לסופר שכתב ספר בשם Kaffir boy (הכינוי של הלבנים לשחורים בדרום אפריקה בזמן האפרטהייד), שהפך לרב-מכר בארצות הברית ובו סיפר את סיפורו כולל עדויות שלו על כך שצפה בגבר מוצא להורג בחצר של השכנים, איך ילדים בני גילו נאלצו לעבוד בזנות עבור גברים מבוגרים בתמורה לאכול ועוד סיפורי זוועות. סמית' הוזכר בספר כאחד האנשים שהצילו את חייו. בני הזוג סטן ומרג'י סמית' ממש אימצו את מת'אבנה וסטן עצמו אמר אחרי הצלחת הספר ב-1987: "הוא ממש כמו הבן שלנו, חזיתי בו ממש פרוח לנגד עיניי".
בפרויקט "גיבורי טניס" מתחילת החודש של TENNIS.COM, נבחר סמית' לאחד הגיבורים כשבכותרת נכתב: "נשיא היכל התהילה סטן סמית' הוא אחד השגרירים הנהדרים של הטניס". במאמר נכתב שמטרתו של סמית' בן ה-70 היא להראות לשחקנים שלא צריך כישרון עולמי ברמה הכי גבוהה כדי להצליח. בנוסף למחויבויות שלו כנשיא היכל התהילה של הטניס, גוף אותו רוצה סמית' להפוך למשמעותי יותר ויותר, טניסאי העבר גם מנהל את אקדמיית הטניס שלו ומעביר אימונים בעיקר לשחקנים חובבים ומתחילים. גם אחרי כל השנים הללו, הוא עדיין מגלה עניין רב בחידושים, אחיזות חדשות, ציוד מודרני וטכניקות שונות שכל הזמן מתפתחות במשחק. סמית' קורא לטניס "ספורט לכל החיים" ומנסה לקרב ולהנגיש אותו לכל הגילאים ולכל מקום בעולם. אם יצליח בכך אפילו 10% ממה שהצליח כפרצוף על הנעליים המפורסמות, זה יהיה הישג מרשים. מה שבטוח שגם את זה הוא ימשיך לעשות בסגנונו הצנוע והייחודי.
