- מה גורם לכוכבת הכי גדולה בכדורסל הישראלי לעזוב הכל, לטוס לטיול סביב העולם ולא לפתוח את העונה?
"זה התבשל אצלי המון זמן", מספרת שי דורון בראיון בלעדי לוואלה! ספורט. "היו דברים שבמשך שנים רציתי לעשות ולא יכולתי, כי הכדורסל תמיד היה מספר 1, אבל בשנים האחרונות, הוא פתאום הפך להיות מספר 2, ואז מספר 3, ואפילו מספר 4. המשפחה, למשל, נהייתה חשובה יותר. אני יכולה להבין למה אנשים היו בשוק מהצעד שעשיתי, אבל מגיל 12 אני משחקת למעשה בצורה מקצועית, ורק מי שנמצא במשך 20 שנה באותה עבודה יכול להבין את השחיקה הזאת. אז נכון, אני משחקת לא רע. אולי אני כבר לא בשיאי, אבל אם ארצה אוכל להמשיך לשחק אפילו עוד שמונה שנים בליגת העל. בסוף, אני צריכה לחיות עם עצמי ועם איך שאני מרגישה".
- באילו מצבים הרגשת את השחיקה הזאת?
"ברוטינה הקבועה. והכי מבאס, שזה נהיה מאוד תלוי במשחק שעומד על הפרק. כמה הוא חשוב, מה המשמעות שלו. אנשים חושבים שספורטאי מגיע למשחק וזהו, אבל כל ההכנה מתחילה לפחות לילה לפני. זה בא לידי ביטוי במה שאתה אוכל, מתי אתה ישן ואיך, ואתה צריך לעשות ככה וככה, ולהיות אחראי. זה לא שאני כבר לא אוהבת את הכדורסל. יש אנשים שעוברים חיים שלמים בלי לאהוב את העבודה שלהם, ואני זכיתי. היכולות הפיזיות שלי הן פחות מהסטנדרט, והוצאתי מעצמי את המקסימום. אני מסתכלת לאחור על הקריירה שלי, ואני מאוד גאה במה שעשיתי. אבל הייתי סחוטה".
שמונה חודשים חלפו מאז ירדה שי דורון מהמגרש בפעם האחרונה. ב-20 באפריל קלעה 12 נקודות והצעידה את מכבי אשדוד לניצחון על מכבי רמת חן ולזכייה רביעית ברציפות באליפות המדינה. אבל כשאדי השמפניה התפזרו, גזירי רשת הסל אופסנו והצלחת הונחה בארון, היא לא ידעה אם היא מסוגלת להתניע מחדש. בגיל 32, היא הבינה שאולי זה הסוף.
רשימת התארים של דורון, מגדולות הספורטאיות במדינה בכל הזמנים, בלתי נגמרת. היא זכתה עם מרילנד באליפות המכללות, הפכה לישראלית הראשונה ב-WNBA, גרפה עם אליצור רמלה ביורוקאפ, בשלוש אליפויות ובשני גביעי המדינה, ועם אשדוד בשלוש אליפויות ובגביע. בקרב קלעיות נבחרת ישראל בכל הזמנים היא מדורגת במקום השלישי, אחרי ענת דרייגור ולירון כהן.
לשמחת חובבות וחובבי הענף, זהו לא ראיון פרישה ודורון עדיין לא תולה את נעליה. לפני שבועיים חזרה ארצה אחרי שחרשה את ניו יורק, לוס אנג'לס, אוסטרליה, פיג'י והונג קונג, והיום (שני) חתמה עד תום העונה בקבוצתה הקודמת, אשדוד, לא לפני שקיבלה הצעות גם ממספר מועדונים באירופה.
"העונה האחרונה הייתה מאוד קשה", היא מספרת. "טיפני ג'קסון נפצעה, נפל עליי הרבה מבחינה פיזית ומקצועית. זה בסדר, כי בשביל זה עבדתי כל החיים, אבל זה באמת הוציא ממני המון. כשנגמרה העונה רציתי איזשהו תפקיד מסוים, מחוץ לכדורסל, ואמרתי שאם אצליח להשיג אותו - אני אעזוב את המשחק. מפה לשם זה לא הסתדר, אבל הרגשתי שקיבלתי סימן מאלוהים: אם החלטת שאת מסוגלת לשים את הכדורסל בצד, אז צאי לטיול".
- למה לא יכולת לצאת לטיול הזה בזמן הפגרה ולחזור לפתיחת העונה?
"כי החלום שלי תמיד היה לטוס לאוסטרליה, לחרוש אותה מצפון ועד דרום, לשחות עם כרישים לבנים, להגיע למקומות מסוימים. כשאנחנו בפגרה הם בחורף וזו לא העונה לטוס לשם. הרגשתי שאני צריכה את הזמן הזה ואת הניתוק הזה. בדיוק סיימתי חוזה, אמרתי לסוכן שלי וגם לקבוצות שהתעניינו שאני לא פותחת את העונה, ושאין טעם להעביר לי הצעות. הודעתי שאני טסה עד אמצע נובמבר ואז אקח חודש להחליט מה אני עושה".
- איך הסביבה הגיבה?
"קיבלתי רק תמיכה, כי למעגל הקרוב שלי אכפת מהשמחה שלי. בחיים לא התנתקתי ככה. חוץ מלשמור על קשר עם המשפחה, לא התעסקתי בשום דבר חוץ מליהנות. בכלל לא חשבתי שם על העתיד. הבנתי שכשאחזור יהיו לי אותם חששות ואותן שאלות, והחלטתי שאתמודד כשאגיע לארץ. הרי זה מעסיק אותי כל כך הרבה ביום יום, וזו אחת הסיבות שהייתי זקוקה לניתוק ולמרחק. מבחינתי זו הייתה הזדמנות של פעם בחיים, ורציתי ליהנות מהרגע ולחוות אותו. דאגתי רק לקנגורו שאני מחבקת באותו זמן".
- יכול להיות שפשוט נגמרו לך האתגרים והשאיפות?
"זה לא שמבאס אותי לזכות בעוד ועוד אליפויות, אבל אין פה בארץ את האפשרות להגיע למעמדים הגדולים באמת, וזה מעציב אותי. האם הכל היה שונה במידה שהייתה פה קבוצת יורוליג שמשחקת בטופ של אירופה? לא יודעת, קשה לי להגיד. כשחזרתי מהקולג' היה לי חשוב להביא אליפות אירופה לישראל, וכשלקחנו עם רמלה את היורוקאפ, הייתי בטוחה שיראו מה זה עשה לעיר, ואיזה קהל מדהים היה, ואיזה באזז יצרנו, וירצו להשקיע בכדורסל הנשים. בדיוק ההפך קרה. כל הענף נמצא מאז בירידה. פעם בכמה זמן איזושהי קבוצה מוצאת משאבים להתמודד בקושי באירופה, מבטיחים למועדונים ולליגה תקציבים שבכלל לא מגיעים, וכולם כבר עייפו מהמלחמות. זה נורא מתסכל ומבאס".
- אם אין אתגרים בארץ, למה לא חזרת לחו"ל? שיחקת כבר בבשיקטאש ובטרסוס הטורקיות ובטרגובישטה הרומנית, חיית במשך שנים בארה"ב.
"כי כמו שאמרתי לך, הכדורסל כבר לא במקום הראשון. המשפחה במקום הראשון, אני אוהבת להיות בבית, אני כבר במקום אחר. לא פשוט לעזוב הכל ולעבור לבד. זה כבר לא מתאים לי. אני מבינה שזה המקצוע שלי, ויכול להיות שעוד אמצא את עצמי משחקת בטורקיה או בצרפת או במדינה אחרת, אבל מבחינתי העדיפות הברורה הייתה להישאר בארץ".
- מה גרם לך להחליט להמשיך, בכל זאת ולמרות הכל?
"המשכתי לשמור על כושר גם בזמן הטיול. התאמנתי, עשיתי ספרינטים, פחות עבדתי עם כדור ויותר על הכושר הגופני, כדי שיהיה לי איזשהו בסיס, אם ארצה לחזור. לא נטשתי לגמרי, פשוט במקום כדורסל ואז כל היתר, הייתי במצב שבו קודם כל היתר ואז הכדורסל. אם היה רגע שהחלטתי שאני חוזרת לשחק? לא ממש. נחתתי בארץ, וכמו רובוט התחלתי להתאמן במגרש אחרי יומיים. האמת שהופתעתי מהכושר שהייתי בו. אחרי כל כך הרבה חודשים, החזרה הייתה מהירה ומפתיעה.
"יום אחרי שחזרתי, הנבחרת שיחקה מול פורטוגל. הלכתי למשחק כאוהדת, כדי לתמוך בחברות שלי, ופתאום זה התחיל, וראיתי את הקהל מסביב, שמעתי את 'התקווה', והיה גם משחק מותח, שלקראת סיומו רציתי להיכנס לפרקט ולקלוע סל ניצחון. לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה לשבת ולראות הכל מהצד".
- בחלון הבא של הנבחרת, בעוד חודשיים, נראה אותך שוב במדים הלאומיים?
"אני בהתלבטות עם עצמי. מצד אחד, קשה לי לא לרצות לייצג את המדינה, וזה תמיד מושך אותי, ולמאמן שלנו עדן ענבר מגיע לעלות לאליפות אירופה. הצורה האכזרית שבה פספסנו את העלייה בפעם שעברה השאירה לי גועל בפה ואני מתה רק לחזור לשחק ולהשלים את העבודה. מצד שני, זה קמפיין של שנתיים, ויש לי בעיה להתחיל משהו שאני לא יודעת אם אסיים אותו. אני לא אוהבת לעשות חצי דרך, זה לא אני. זה ייתן מכה מורלית לבנות שמתאמנות ומשחקות, וזה יבלבל את המערכת. ולא, אני לא יכולה להתחייב לשנתיים. אם יציעו לי פתאום עבודה שתמשוך אותי, אני אלך עליה".
בזמן שדורון טיילה באוסטרליה, נשטף העולם בווידויים של נשים מפורסמות על הטרדות מיניות שעברו, תחת ההאשטאג #metoo. בזמן שהחשיפות הגיעו גם לישראל, נראה כי הספורט בארץ - בדגש על ספורט הנשים - נותר מחוץ לתמונה. האם מדובר בחלקת אלוהים בה לא קרה שום דבר פסול, או שיש כאן ספירלת שתיקה? גם לשי עצמה אין תשובה ברורה.
"כשהכל התפוצץ, אבא שלי התקשר אליי ואמר 'אני חייב לשאול אותך, הרגשת אי פעם שמישהו מטריד אותך?'. האמת היא שלא, לי זה לא קרה. וגם במעגל שלי לא נתקלתי בדבר כזה. קשה לי לדבר על הנושא הזה ולהביע דעה, כי אני לא רוצה לפגוע חלילה במישהי שהוטרדה, ואני לא רוצה לתאר אפילו את הסיטואציה הלא נעימה הזאת. אין לי ספק שדברים קרו איפשהו, באיזושהי צורה. אני רוצה לקוות שזה לא קורה הרבה, למרות שאני תמיד אומרת שהספורט מדמה את העולם. יכול להיות שהבנות שזה קרה להן עוד לא מוכנות לצאת עם זה".
על אף החוויות שעברה בטיול, לדורון נותרו עוד כמה חסכים מחוץ למגרש. "כבר 12 שנים אני רוצה לעשות סקי ולא יכולה. אני מתה להוציא רישיון על אופנוע ולא יכולה. הגוף שלי הוא העבודה שלי. אני לא יכולה להרשות לעצמי את הדברים האלה".
- ביום שאחרי הפרישה, תישארי בענף?
"אני לא יודעת. אני רוצה להגיד שלא, אבל אני לא יודעת. לא רואה את עצמי מאמנת, אולי אם רק אוכל להרביץ פיזית לשחקניות או לשחקנים שלי", היא צוחקת. "יכול להיות שאשחק עד גיל 35 או 36 בשביל הכיף, אבל לא באינטנסיביות שאני עושה את זה היום. אין לי דקה או שעה או תאריך שאני יכולה להגדיר שבהם אפרוש".
- אם לא תעבדי בכדורסל, לאן תלכי?
"מה שיקרה איתי ביום שאחרי הכדורסל מאוד מעסיק אותי. מגיל 12 ידעתי תמיד מה אני רוצה, ועכשיו אני בסיטואציה לא פשוטה להתמודדות. הטרנינג ונעלי הספורט היו בגדי העבודה שלי כל החיים, וקשה להחליף אותם. יש לי מאמן אישי, אילן סלע, ואנחנו מנסים לפתח פטנט שלו שקשור לספורט ולכוח. כשראיתי את זה בפעם הראשונה, הייתי בהלם. אני מתעסקת עם השקעות, עם נדל"ן בחו"ל, אבל אין משהו שאני יכולה להגיד שאני רוצה לעשות בוודאות".
- בתור הכוכבת הגדולה של כדורסל הנשים בישראל, את לפחות מסודרת מבחינה כלכלית?
"להגיד לך שאני חייבת להתחיל לעבוד יום אחרי שאפסיק לשחק? לא. להגיד לך שאוכל להרשות לעצמי לעשות מה שבא לי במשך חמש שנים? גם לא. השתדלתי להשקיע נכון, לקנות נכסים, אז אני לא יכולה להתלונן - אבל אי אפשר להשוות בין מה שמרוויח גבר סטנדרטי ממוצע בקריירה למה שאני הרווחתי. כששיחקתי בבשיקטאש, לפני עשר שנים, אימצתי כלב פאג סיני שמצאתי בקניון באיסטנבול, קוראים לו אייס והוא הפך לאהבת חיי. הלוואי שהיו לי עכשיו כמה שנים לפתוח כפר להצלת כלבים בצפון".
