הטיול התחיל רשמית בתור לבורגר ראנץ'. אומנם עדיין היינו בישראל, בקרבת לוד, אבל באותו רגע סמלי משהו ברוחנו השתחרר, כאילו ניתקנו מעצמנו את כבלי החיים ויצאנו לחופשי. זה טיבו של טיול, תחושת החופש, השחרור המוחלט מהנורמות המגבילות, אלו שעושות לאדם ייסורי מצפון על כל המבורגר מסכן, והנה אנחנו בנתב"ג, בשלוש בבוקר, בכלל לא רעבים, ובכל זאת מזמינים בורגר ראנץ' (כפול!) עם צ'יפס וקולה, רק כי אפשר, רק כי מותר, רק כי למה לא. תחושת אופוריה נרשמה סביב השולחן, בעודנו מתענגים על טבילת הצ'יפס ברוטב הברביקיו התעשייתי, שנמרח מעבר למפית על המגש המטונף: יצאנו לדרך.
הטיול לספרד נקבע לפני חודשים ארוכים, והוא כלל מסע מפרך לשלושה ימים עם שלושה משחקים בשלוש ערים (ברצלונה - ספורטינג, ריאל - דורטמונד, ויאריאל - מכבי) שנראו עם פוטנציאל מעניין, אבל עם הזמן הפכו לגארבג' טיים חסר משמעות. לאף אחד מהם לא הייתה חשיבות אמיתית, אף קבוצה לא הציבה את ההרכב הכי חזק שלה, ואכן כמה משתתפים פוטנציאליים למסע נשרו עוד לפני היציאה בדיוק בגלל הסיבות האלה. הלא בימינו, במעמדנו, כאבות ובני זוג, יציאה לחופשה בלי בת הזוג היא דבר מורכב מאוד, זה אירוע מתוח שכולל התחשבנות ופנקסנות, ולכן יש לחשוב טוב טוב אם הוא שווה את זה. היו שנשרו, שפרשו, שהבינו שבעולם שבו גבר צריך לבחור את המאבקים שלו בפינצטה, הפעם כדאי לוותר: הרי כדי לראות את קבוצתנו מושפלת חבל לשפוך כסף ולהרחיק עד ספרד, מספיק משחק בית מול אשדוד. מנגד, חלקנו הוקסמנו דווקא מהגארבג' טיים, דווקא מחוסר הלחץ, דווקא מתחושת הרוגע שליוותה את המשחקים, כשלא צריך למהר, לא צריך להיבהל, כשהמשחק הוא רק הצ'ופר בסוף היום. חוץ מזה, כבר קבענו. כבר נפלנו. זה קשר דם. אין יציאה.
התחנה הראשונה הייתה קאמפ נואו. הייתי שמח לפרט ולחלוק את החוויה, אבל אין צורך - נדמה שכולכם הייתם שם. ולא בעבר, בהזדמנות נדירה שנפלה בחלקכם, אלא ממש ביום שלישי האחרון, במשחק האומלל נגד ספורטינג, זה שלא מעניין אפילו את אוהדי ברצלונה, בטח שלא חובבי כדורגל נורמליים, ועדיין מושך אליו אלפי ישראלים. קשה יהיה להמחיש עד כמה דומיננטית הנוכחות הישראלית בקאמפ נואו, בחוץ ובפנים, בדוכנים ובברים סמוך לאצטדיון, כמה דגלי ישראל הונפו ביציעים, איך העברית נשמעת בכל פינה. מי שחשב שטיולי הבר מצווה הם קלישאה חולפת שעבר זמנה, לא מבין את מימדי התופעה או את עוצמתה, או פשוט לא ראה את החבורות הגדולות של גברים ישראלים רועשים, נחילים נחילים, שנראה כאילו כל מטרתם הוא להפוך את קאמפ נואו לאומן של הכדורגל.
גם על המשחק אין טעם להכביר במילים, לא במקרה האצטדיון היה חצי ריק, לא במקרה עשרות אלפי בעלי מנויים פשוט ויתרו על הזכות להגיע למה שעבורם נראה טבעי ואלמנטרי ועבורנו הוא פסגת השאיפות. כי אולי הם כבר התרגלו, אבל מבחינתנו, הרגע הזה שבו מסי עלה למגרש, הצביטה בלב, החשמל ביציעים, התחושה שהכל יכול לקרות, רק בשביל זה היה שווה לבוא: להצדיע להוד מלכותו בממלכתו.
למחרת, הפלא ופלא, בטיסה פנימית בספרד, מברצלונה למדריד - גם שם נרשמה נוכחות ישראלית מרשימה. הייתכן שחבורתנו אינה כה מקורית, ועוד אנשים חשבו על האפשרות לשלב בין משחק של בארסה וריאל? מה זה משנה עכשיו, כולנו חדורי מטרה, הזמן קצר והטאפאסים רבים, כי החופש הוא חופש לעיניים, והנה הן נפתחות. פתאום כל ארוחה היא סיבה למסיבה, והבירה זורמת כיין, ואם יש בחבורת החזרזירים הרעבתנים גם מומחה קולינריה (שלשמחתנו לא המריא איתנו כי אחרת לא היה מאשר את סצינת הבורגר ראנץ'), אז כל מנה נלקחת ברצינות מוגזמת, מצולמת מכל הכיוונים ומועלית מיד לאינסטוש.
גם לכסף אין חשבון, ופתאום חסכנים ודלפונים נסחפים אחר הסיטואציה ומזמינים חתיכת דג מעושן בתשעה יורו. ואז סמוקי אלכוהול נכנסים לברנבאו, מקדש הכדורגל המרהיב, ופורצים מיד בצחוק כי נזכרים שלאולם של בני הרצליה קוראים המבצר. קור אימים בחוץ, חום אימים תחת התנורים, ורק הספרדי שעישן לי סיגר על הפרצוף הזכיר שכדורגל הוא כדורגל, וסדרנים הם סדרנים. "מה, מותר לעשן פה?", שאלתי את הסדרן. הוא הסתכל עליי בפליאה. "למה לא?". ריאל ניצחה 2:3 את דורטמונד, אבל אני במשך 90 דקות לא הורדתי את העיניים מרונאלדו.
עם הזמן התבררה האירוניה הגדולה: המשחקים של ריאל מדריד וברצלונה הם רק מתאבן לדבר האמיתי - המשחק של מכבי. רק אוהדי כדורגל יכולים לראות במשחקים של ריאל ובארסה כהקדמה למנה העיקרית, שהיא קבוצתם המקרטעת. כי גם בימים קשים כמו אלה, שבהם מערכת היחסים של האוהד עם קבוצתו רחוקה משיאה, גם אז רק לקראתה הוא באמת מתרגש, רק עמה החיבור הוא טבעי. ואין כמו משחק חוץ ומאפייניו הייחודיים כדי להרגיש את עוצמת הקשר, אין כמו משחק חוץ כדי להמחיש את התחושה שתלך אחריה לכל מקום, גם כשזה חסר סיכוי, גם כשזה חסר חשיבות, גם כשאתם מעטים מול רבים, כי זה הגורל שנגזר עליך.
היינו שם ארבעה אחים, אבא, נכד אחד, שלושה בני דודים ועוד שני חברים. או במילים אחרות, משפחה. המבוגר בן 74, הצעיר ביותר בן 16, השאר בשנות ה-30, ה-40, ה-50 לחייהם. לא במקרה בדרך חזרה הביתה נזכר כל אחד מהנוכחים מאיפה הכל התחיל, מתי היה המשחק הראשון שלו (רמז: לא טיול בר מצווה לקאמפ נואו, אלא טריבונה אפורה במרכז הארץ), ואיך כל חוליה בשרשרת הארוכה לקחה את הצעירה ממנה למשחק הראשון בחייו. כל אחד שלף ממעמקי הזיכרון חוויה בלתי נשכחת, משחק שנחקק ונצרב לו בתודעה, ותמיד הכל ביחד, זה לצד זה, בטוב וברע. במשחק עצמו מכבי ניצחה, התחבקנו ושרנו "ראינו גול ראינו גול ראינו גול", אבל הניצחון היה חסר משמעות, חסר חשיבות. ייתכן שמאז ומתמיד הוא היה שולי, רק תירוץ לבלות ביחד.