אולי הוא שוב נותן אמון בצעירים

במהלך מלחמת יום כיפור ב-1973, גוייסו לצבא כל מאמני מחלקת הנוער בכדורגל של הפועל פתח תקוה. בחור צעיר בשם אברהם גרנט, שהיה לפני גיוס, לקח על עצמו לאמן את כל הקבוצות ובמשך כמה שבועות הדריך ילדים, נערים ונוער. גרנט, שהיה אלמוני לחלוטין, התגלה על ידי עמנואל אופיר, אחד מהמנהלים הבכירים של הפועל פ"ת בשנות ה-50', ה-60' וה-70'. אופיר ז"ל, התאהב בגרנט ובפגישה הראשונה אמר לו: "אתה תאמן את הפועל פ"ת ואת נבחרת ישראל".

בתחילת השבוע הפתיע אברהם גרנט כאשר זימן לנבחרת, שתשחק הערב נגד מקדוניה, את גל אלברמן, קשרה הצעיר בן ה-19 של מכבי פ"ת. לאלברמן יש רק 16 משחקים בקבוצה הבוגרת, והזימון שלו מזכיר את זה של דרור קשטן לנבחרת הלאומית על ידי גיולה מאנדי בשנת 1962, כאשר קשטן עדיין לא לבש אפילו פעם אחת את מדי הקבוצה הבוגרת של הפועל פ"ת.

אבל כל מי שבקיא בליגה לנוער, מכיר את אלברמן. ואם אלברמן יתפתח לשחקן מוביל, לגרנט יהיה חלק גדול בכך. לא שזה חדש מבחינת גרנט, אבל כבר הרבה זמן הוא לא חתום על טיפוח כשרונות צעירים. אולי יותר מדי זמן.

בתחילת הקריירה שלו כמאמן, זוהה גרנט כמי שבהדרכתו פורחים שחקנים צעירים. ב-1984 אימן גרנט את קבוצת הנוער של הפועל פ"ת והוביל אותה לזכייה באליפות. זה היה מבצע ענק באותם ימים, בעיקר מול מסורת מפוארת שהיתה שמורה למכבי ת"א, הפועל ת"א ומכבי חיפה. אבל הרבה יותר משיטת אימון, גרנט ידע לפתח מערכת יחסים מיוחדת עם הצעירים בקבוצתו וזכה לגמול על כר הדשא. המוטיווציה שהחדיר בהם, ללא ספק בהשראת מורו ורבו עמנואל אופיר, עשתה את שלה, כפי שמעיד בני קוזושווילי: "הייתי בנערים וגרנט העלה אותי לנוער. הוא אמר לי שאין סיבה שלא אהיה מגן הקבוצה הבוגרת במשך עשר שנים לפחות. לא חלפה עונה או שתיים, והדברים של גרנט התגשמו. אותם דברים הוא אמר לשחקנים נוספים, והוא פגע כמעט בכולם".

אחרי שגיורא שפיגל העלה את פ"ת לליגה הראשונה, אימן שנתיים נוספות ולאחריהן הגיע נחום סטלמך, הופתעו כולם כאשר יו"ר הקבוצה אז, חיים צימר, מינה את גרנט למאמן הקבוצה הבוגרת. גרנט הביט בקבוצת הנוער שלו ובחר לקחת איתו לבוגרים חבורה גדולה: קוזושווילי, עוז איליה, רן בוליקן, גבע מרכוס, רן קלמנוביץ', גיא לוי, מני בסון, דני מירון ואלון חזן. כולם זכו אז לכינוי "תינוקות גרנט", כמעט כמו אלה של מנצ'סטר יונייטד ובזבי.

גרנט הוסיף להפתיע והעמיד בין הקורות ילד שהגיע מהפועל אילת, בקושי בן 18 - רפי כהן. הקבוצה התגבשה ובמשך ארבע שנים נאבקה מול מכבי חיפה על תואר האליפות. האליפויות נפלו אז אצל שלמה שרף בחיפה, אבל גרנט ושחקניו הציגו כדורגל סוחף, הרבה בזכות השילוב המוצלח בין צעירים לוותיקים.

גרנט פתח את ביתו לשחקניו הצעירים. הבית בפתח תקוה, בית הוריו, היה מלא בשחקנים צעירים שישבו שעות על גבי שעות וראו קלטות וידיאו ממשחקים של מילאן, יובנטוס, ברצלונה, ריאל מדריד ובאיירן מינכן. גרנט לימד שיטות משחק חדשות והוא הראשון שהעביר את שיטת הלחץ לשחקניו. בין באי ביתו היו גם שחקנים מחוץ להפועל פ"ת, כמו טל בנין ורן בן שמעון. אתמול, מסקופייה, נזכר גרנט בימים ההם: "אצלי אין הבדל בין שחקן בן 18 או 19, לשחקן בן 30. מי שטוב משחק. אני אוהב שחקנים שאוהבים כדורגל, שרוצים ללמוד, ומי שעושה כך מקבל הזדמנות".

אבל הסיפור של גרנט ופ"ת ידע גם כישלון אחד צורב. ב-1991, ממש לפני שעזב למכבי ת"א, בחן גרנט שחקן אלמוני מגדנ"ע יהודה. קראו לו חיים רביבו. הוא התאמן במשך שלושה ימים בקבוצה וחיכה לתשובה של גרנט והיו"ר גברי לוי, אבל כשזו הגיעה היא היתה שלילית. והיתה סיבה: רביבו שיחק על המשבצת של עוז איליה, כדורגלן מצטיין באותה תקופה שנפצע מאוחר יותר ולא חזר לעצמו. מי שחטף את רביבו היה גיורא שפיגל, שלקח אותו לבני יהודה.

ההצלחה של גרנט עם הצעירים נמשכה גם במכבי ת"א. לפחות בקדנציה הראשונה שלו שם. גרנט קיבל החלטות נכונות, נהנה מפירות מחלקת הנוער וקצר הצלחות. משהו שהוא שמח להזכיר אתמול: "שיחררתי את מלמיליאן כדי לפנות מקום לשני שחקנים צעירים ששיחקו מעט מאוד קודם לכן, אבי נמני ואיציק זוהר. מכבי עברה אז מהפך, הלכתי על שחקני נוער מתוצרת בית, העדפתי לב, נשמה וכישרון".

ואכן, יחד עם שמעון קורק ועמנואל אופיר, גרנט גיבש צוות של שחקנים צעירים אותו לימד כדורגל חדש. כדורגל הרפתקני עם הגדרות מדוייקות, ואימונים שלא נראו קודם לכן. גרנט לימד את השחקנים שאפשר לשחק עם המאמן שש-בש, אבל גם לספוג ממנו צעקות. הוא הבהיר להם מה מותר ומה אסור, והם נהנו מכדורגל של הישגים, כסף ותהילה. בין הצעירים שפרחו תחת גרנט היו גדי ואלון ברומר, חיים חג'ג', רון וגיא נחמן, ניר סביליה, נועם שוהם ובן לוז.

גרנט עבר בהמשך להפועל חיפה וכשחזר למכבי תל אביב, הניחו - לפחות הוא והבעלים החדש לוני הרציקוביץ' - שהמתכונת תחזור על עצמה. אבל הפעם התוצאה היתה שונה בתכלית. גרנט הגיע אחרי הדאבל המרשים של דרור קשטן, והניסיון להתבסס פעם נוספת על צעירי הקבוצה הצליח באחוזים דלים. רוב השחקנים עליהם דיברו גדולות ונצורות, אכזבו. למעט דדי בן דיין, אולי גם גיא צרפתי, כל מי שעלו להרכב הראשון לא שרדו ברמות הגבוהות.

גרנט, למשל, חשב שאלן משראקי יהווה מחליף ראוי לאלכסנדר אובארוב בין הקורות, אבל משחקים בודדים של משראקי הספיקו כדי שהשוער גבה הקומה יעלם לחלוטין מנוף הכדורגל. גרנט גם דיבר על אורן רותם כבלם העתיד. רותם, שמשחק כיום בעירוני רמת השרון בארצית, הורץ במשך עונה שלמה ולא הוכיח שצומח גדי ברומר שני. היו אכזבות נוספות כמו גל פיבך, אליעזר ספייר, רן דז'ילובסקי, דוד רביבו, אריק חאנגלי, טל הכט, לירן זיגל, ג'פרי ישי, יחיאל חיאווי ואייל שן. בין ההצלחות הבודדות מהקדנציה השנייה של גרנט במכבי, ניתן לציין את אבי סטרול ואלי ביטון.

ארבע עונות במכבי הסתיימו ללא תואר, וגרנט עבר למכבי חיפה. הקבוצה, הבעלים יעקב שחר והמאמן שיוועו לתואר לאחר שבע שנים שחונות, הצעירים שילמו את המחיר.

חיפה זכתה באליפות שנתיים ברציפות, אבל עשתה זאת כמעט ללא שחקנים צעירים. יניב קטן לא היה תגלית של גרנט, קדם לו בהרבה דושאן אורין. אם כבר, גרנט הואשם בכך שמנע את הפריצה הגדולה של קטן, זו שהגיעה השנה עם יצחק שום בעמדת המאמן.

צעירים בודדים במכבי חיפה שרדו את תקופת גרנט, בהם השוער תום אלמדון והמגן יוסי נגר. רוב שחקני קבוצת הנוער עתירת התארים, משחקים בליגה הארצית ובליגה א'. נדיב סימן טוב, לו ניבאו עתיד גדול, מנסה את כוחו במכבי הרצליה מהלאומית.

כל מי שמכיר את גרנט מציין כי אהבתו הגדולה היא לקבוצות הנוער ולשחקנים צעירים. בשנים האחרונות הוא לא תירגם זאת למעשים, אבל אולי מינויו למאמן הנבחרת הלאומית וזימונו של גל אלברמן מבשרים על חזרה למקורות.