שגרת החיים שחווה עודד קטש בימים האחרונים לא מרמזת על סערת הרגשות שמתחוללת בתוכו. הוא יוצא לאימון פילאטיס בקרבת ביתו בתל אביב ("אני בכושר מזעזע, חייב לחזור לעצמי"), קונה יחד עם אשתו מיטל בלונים לכבוד יום ההולדת של בתו הבכורה ליה, יוצא בכל יום לפגישות במשרדי איגוד הכדורסל ובין לבין מפרשן את משחקי מכבי תל אביב ביורוליג בטלוויזיה.
אבל ביום שני הקרוב הוא יחל באופן רשמי את דרכו כמאמן נבחרת ישראל. לא מאחורי המיקרופון, מול המצלמות ובחדרי הישיבות, כפי שעשה עד עכשיו, אלא בבגדי ספורט על הפרקט. וכן, הוא מתרגש. וגם קצת לחוץ. "אני יודע לאן אני נכנס", אומר קטש בראיון לוואלה! ספורט. "איכשהו, קדנציה של מאמן נבחרת, בכדורסל וגם בכדורגל, תמיד מצליחה להסתיים בתחושה רעה ובעליהום. יכול להיות שגם אני אסיים ככה. מבין את זה. אבל אם זה קורה בכל פעם מחדש, הגיע הזמן שנבדוק את עצמנו באובייקטיביות. אולי משהו בדרך ההתייחסות שלנו ובתרבות הספורט שלנו לא בסדר".
אז למה אתה צריך את זה?
"מלכתחילה, לא חשבתי שאקבל את התפקיד הזה. קשה לי להגיד שהופתעתי כשפיני גרשון התקשר אליי בפעם הראשונה, כי השם שלי כבר הוזכר בכל מיני פורומים כמועמד, אבל לא אמרתי מיד 'כן'. לקח לי כמה ימים, אפילו יותר, לעכל את מה שמציעים לי. היו לי התלבטויות. אנחנו יכולים לדבר עכשיו שעה על תהליכים, אבל בסוף יש בעיה תמידית בנבחרות שלנו, גם בכדורסל וגם בכדורגל: הציפיות בדרך כלל גבוהות מהיכולת לממש אותן. בהרבה מקרים הן לא ריאליות".
אבל הסכמת להצעה.
"כי יש פה אתגר אדיר, ואפשר להצליח, אבל הרגשתי שגם אם לא אצליח, אני אוכל להתמודד ולחיות עם זה. היכולת לקחת אחריות מגיעה מעצם הידיעה שאתה מסוגל לשאת בתוצאה, לטוב או לרע. ואני מרגיש מוכן מהבחינה הזאת. בשנה האחרונה, מאז התחלתי לאמן את נבחרת העתודה, יצא לי לחוות מה שקורה באיגוד הכדורסל. פוליטיקה ועסקנות קצת מרתיעות אותי, אבל אני רואה שיש שינוי. יש הפנמה שצריך לחולל מהפכה, לא באמצעות חוק רוסי או פיינל פור, אלא בגילאים יותר מוקדמים ובדברים יותר בסיסיים. עצימת העיניים נגמרה, יש תהליכים טובים ונכונים, ואני רוצה להיות חלק מזה.
"וכן, אי אפשר להפריד את הסיטואציה ממילים כמו פטריוטיות, אחריות, שליחות, מחויבות. אנשים יכולים להיות ציניים, אבל אותי זה מרגש. ההצלחה שהייתה לי בקיץ עם העתודה ריגשה אותי בצורה יוצאת דופן. חוויתי כבר רגעי שיא בקריירה, גם כמאמן, אבל זה היה מיוחד ושונה. יש בחבר'ה הצעירים האלה, לפני שהם הופכים למקצוענים, משהו מאוד טהור, נקי ותמים. אני מקווה שחלק מזה יישמר ויחלחל גם לנבחרת הבוגרת. הרי שחקנים לא באים לנבחרת בשביל כסף, אלא בגלל התחושות שדיברתי עליהן".
אז איזו נבחרת נראה החל מיום שישי הבא? מה אתה יכול להגיד לקהל, כדי שיבוא עם ציפיות ריאליות?
"אני יכול להגיד לו שיבוא עם פחות ציפיות", צוחק קטש. "האמת היא שגם אני עוד לא ממש יודע למה לצפות. אני מרגיש שאני נמצא בתוך בלון ניסוי. יהיו לי רק שלושה ימי אימון לפני המשחק הראשון, ואני יודע שהכל צריך לקרות מהר מאוד. אצטרך להרגיש את השחקנים, להגיב מהר. אבל זה בסדר. עם רוב השחקנים כבר עבדתי בעבר, ואתה יודע, זו לא בעיה רק שלנו. התנאים שווים לכולם. זה מלחיץ, אבל אני אוהב לעבוד תחת לחץ".
מה ייחשב להצלחה בעיניך?
"כמובן שאתה תמיד רוצה לנצח, אבל ההצלחה לא צריכה להימדד בצמד המשחקים מול אסטוניה ויוון, וגם לא בשני החלונות הבאים בפברואר וביוני, אלא בפרספקטיבה של כמה שנים. אני אראה הצלחה אם בעוד שלוש, ארבע או וחמש שנים תהיה לנו שוב נבחרת שממוקמת חזק וטוב באירופה".
לראשונה מאז אריה מליניאק ב-1984, את הנבחרת יאמן שחקן עבר שהופיע קודם לכן בשורותיה. קטש (43) היה בן 10 כשזה קרה, ואף אחד משחקני הסגל שעומד לרשותו אפילו לא נולד אז. נסיעת העבודה הראשונה שלו בתפקיד הייתה לאיסטנבול: הוא טס אליה כדי להיפגש עם מאמן דרושפאקה, דיוויד בלאט, ועם מנהל נבחרת טורקיה, חוסיין בשוק.
"כמה שחקני עבר לקחו שם את העניינים לידיים, אם זה בשוק, והידו טורקוגלו, וקרם טונצ'רי, ועומר אונאן. הפגישות בטורקיה היו מרתקות. ישבתי גם עם מולי קצורין, שלימד אותי המון, ובהמשך אני מקווה לבקר במדינות כמו סלובניה, סרביה וצרפת, ולהיפגש גם עם מאמני עבר אחרים בארץ כמו שיבק, שרף, אדלשטיין".
שוחחת עם אדלשטיין מאז נכנסת לתפקיד?
"נפגשתי איתו, האווירה הייתה חיובית, הוא איחל לי בהצלחה. אין סיבה שיהיה בינינו מתח. אני רוצה לעשות איתו שיחה יותר מעמיקה על התפקיד. אני לא מסכים עם העליהום שעשו לו אחרי היורובאסקט. עזוב ענייני סמנטיקה, אם זה היה כישלון או לא, זה פחות חשוב. התחברתי לתחושות שלו ולדברים שהוא ניסה להעביר. יכול להיות שהם נשמעו פחות טוב, בקטע של התנהלות מול התקשורת. אני מסתכל על הקדנציה שלו בפרספקטיבה של ארבע שנים, והוא בוודאי לא נכשל".
במסגרת ההצערה שהצהרת עליה מהרגע הראשון, נפרדת כבר משחקנים ותיקים כמו יותם הלפרין, גיא פניני ויוגב אוחיון.
"שוחחתי עם כל מי שצריך, וכל מקרה שונה מהאחר. זה לא מצב פשוט, כי חלק מהם רצו להמשיך בנבחרת, וכשאתה יודע מה הם תרמו - זה לא כל כך נעים. אבל אני חושב שזה עבר בצורה מכובדת. הם אנשים אינטליגנטיים, הם מבינים את הסיטואציה".
המצב שונה במקרה של ליאור אליהו. אותו רצית, אבל הוא ביקש להשתחרר.
"רציתי אותו מאוד, אבל ברגע ששחקן לא מרגיש שלם, ולא מוכן במאה אחוז, חוסר הרצון הזה כבר הופך לאט לאט להיות הדדי. אני רוצה שחקנים שירצו להיות בנבחרת".
בעוד שבועיים ימלאו 18 שנים להופעתו האחרונה של קטש במשחק רשמי במדים הלאומיים. ב-1 בדצמבר 1999 קלע 28 נקודות והצעיד את ישראל לניצחון ביתי קליל על פינלנד 68:93 במוקדמות אליפות אירופה. "פעם, לשחק נגד פינלנד, מקדוניה, איסלנד או אסטוניה היה נחשב לטיול או ליום חופש. היום זה כבר לא ככה. המצב שלנו באירופה היה הרבה יותר טוב, אבל נשארנו קצת מאחור והרבה מדינות שנחשבו נחשלות עקפו אותנו. אני מקווה שעכשיו יתחיל התהליך לצאת מהמצב הזה. גם אם אתרום תרומה קטנה ומסוימת לתהליך הזה, אני רוצה להיות חלק ממנו. אפילו אם אשלם על זה מחיר".
אתה תשלם מחיר. יש לך חוזה לארבע שנים בנבחרת, ואם לא ישתנה משהו מהותי במלחמות הכוח בענף, למעשה סגרת לעצמך את הדלת לאמן ביורוליג.
"בוא נהיה ריאליים. לא נראה לי שקבוצת יורוליג תפנה אליי בשלב הזה, למרות שאני דווקא מרגיש מוכן לאמן ברמות האלה. אז כן, זו תהיה בעיה, אבל אלה צרות טובות. כשניתקל בהן, נדע איך להתמודד איתן".
בכל הנבחרות, מהבוגרת ועד הקדטים, להוציא את העתודה שבה אימנת, בלטה בקיץ הדומיננטיות של פיני גרשון כמנהל מקצועי. הוא סימן תרגילים, מאמנים שלחו את העוזרים שלהם להתייעץ איתו תוך כדי משחקים. זה נראה כאילו הם פיתחו בו תלות, למרות כל מה שעברו בקריירה.
"לפיני וארז יש מערכת יחסים קרובה ומיוחדת, ואני לא אכנס אליה. גם אני מכיר אותו הרבה שנים, שיחקתי אצלו בעבר, ומאוד נהניתי מהנוכחות שלו באליפות. כשהרגשתי צורך להיעזר בו, עשיתי את זה בלי בושה. הוא נתן לנו ביטחון וחופש. אני מכיר את פיני מספיק טוב, אנחנו מרגישים בנוח אחד עם השני, ואם משהו יפריע לי אני אגיד לו. אני לא חושש מהעניין הזה. יש לפיני יתרונות ויש לו גם חסרונות, והוא אחד שאפשר לדבר איתו. הוא פתוח ויודע לקבל ביקורת".
אתה לא רואה טעם לפגם בכך שמאמן הנבחרת מפרשן את מכבי תל אביב ביורוליג, בה מופיעים חלק מהשחקנים הפוטנציאליים שלך?
"אם הייתי מרגיש שמשהו צורם או מגביל אותי, או שיש ניגוד אינטרסים, לא הייתי עושה את זה. להיות פרשן בליגת העל יכול ליצור מצב לא נוח, בעיקר עכשיו, כשאין לי קבוצה וכולם יודעים שאני רוצה לאמן. אבל אני, כאחד שתמיד בעד הקבוצות הישראליות באירופה, לא מרגיש שיש בעיה. גם בגלל הדרך שבה אני מפרשן. זה נעשה בהסכמה עם האיגוד. אני רואה כדורסל, אני מעורב, אני מתכונן למשחקים. זה הכי קרוב לאימון שאני יכול לעשות כרגע".
והנה, הפועל ירושלים מפטרת את פוטיס קציקאריס פחות משבועיים לפני פגרת הנבחרת. טיימינג אומלל, לא?
"לא תמיד אפשר לבחור את התזמון של סיטואציות בחיים. אני משתדל לא להיכנס לדברים לפני שהם קורים. השם שלי הוזכר בתקשורת, אבל ירושלים לא דיברה איתי ואין טעם להתעסק בזה".
אולי הגיע הזמן מבחינתך לנסות לצאת לקבוצה באירופה?
"בשלוש השנים האחרונות התחלתי לחשוב על הכיוון הזה, ובשנה האחרונה אני מיוצג בסוכנות. אולי הדלת הזו תיפתח. אני מקווה שגם ההצלחה עם העתודה עזרה קצת".
לא מטריד אותך כשאתה רואה את השחקנים המובילים שלך יושבים בקצה הספסלים?
"מטריד או לא, זה לא רלוונטי. זה המצב. רוב השחקנים המובילים בנבחרת הם לא שחקנים מובילים בקבוצות שלהם. זו הייתה הבעיה שלנו גם בקיץ. הדרך היחידה לשנות את זה היא לא באמצעות חוקים, אלא לייצר יותר שחקנים, ולגרום לכך שיהיו טובים יותר. כשנצליח לעשות את זה, כל השאלות האלה ייעלמו".
עזוב תהליכי הצערה. את מי מהשחקנים בדור שלך היית מביא עכשיו לנבחרת?
"תמיד כשעשינו כוחות, הראשון שהיינו לוקחים זה נדב הנפלד. אם אתה רוצה לנצח, אתה מתחיל ממנו, אז ברור שהוא הראשון. ויש כמובן את דורון שפר ועדי גורדון, ולחדר ההלבשה הייתי מביא את פפי תורג'מן, ליאור ארדיטי, תומר שטיינהאור, שמעון אמסלם. רגע, הם נחשבים בדור שלי? תשמע, אני כבר זקן".