"לפני שעליתי לטיסה, אבא הזהיר אותי. 'אל תתרגש אם יקראו לך דייזי ולא דזי', הוא אמר. 'כשחייתי בישראל, האוהדים תמיד קראו לי ככה. בהתחלה התעצבנתי, ניסיתי להסביר להם שזה שם של אישה, ושאני כנראה הבחורה הכי גבוהה והכי מכוערת שהם יראו אי פעם, ושום דבר לא עזר לי'. אז הקשבתי לו, ואני מציג את עצמי בפני כולם כדי.ג'יי, ראשי תיבות של דזי ג'וניור".
דזי בארמור ג'וניור, בנו של המתאזרח המיתולוגי דזי בארמור, יסגור מחר (שלישי) מעגל משפחתי ויערוך את הופעת הבכורה שלו בישראל. הוא יצפין עם הפועל באר שבע למשחק חוץ בכפר בלום מול הפועל גליל עליון במסגרת הליגה הלאומית. בארמור הבן ישחק גם הוא כמקומי, ויהיה המתאזרח הרביעי בקבוצה.
במשך שנתיים שקדו בבאר שבע על הבאתו ארצה, אבל מה שהיה אמור להיות תהליך פורמלי פשוט, התברר כמבצע מסובך וממושך. מכיוון שלא נרשם בספח תעודת הזהות של אביו כשהיה ילד, נדרש די.ג'יי "להוכיח שאני באמת מי שאני טוען שאני", כהגדרתו. "בשנתיים האחרונות ביקרתי עם אבא בקונסוליה בקליפורניה לפחות 30 פעמים. עשו לי בדיקות דם, ביקשו שאציג מסמכים, זה נמשך ונמשך, הרבה מעבר למה שציפיתי. מכיוון שכבר היה לי הסכם עם באר שבע, לא שיחקתי כדורסל בעונה שעברה".
"תהליך קבלת האזרחות של די.ג'יי התארך בגלל בירוקרטיה", מספר מנכ"ל הקבוצה, תומר ירון. "שמרנו איתו על קשר באדיקות במשך שנתיים, עד שקיבלנו את כל האישורים. זאת הפעם הראשונה שהוא יוצא מארה"ב, וייקח לו זמן ללמוד את הכדורסל הישראלי. הוא צריך להתרגל גם למשחק וגם למנטליות, אבל יש לנו סבלנות. הוא יישאר בבאר שבע כמה שנים".
וכך, באופן די נדיר, הופך בארמור (1.98 מ') לרוקי מבוגר, שבגיל 27 ישחק לראשונה מחוץ לקולג'. לפני שנתיים העמיד 11.4 נקודות ו-4.1 ריבאונדים למשחק במדי סן ברנרדינו מליגת המכללות המשנית, ובבאר שבע יתפקד בעיקר כפאוור פורוורד. בשבוע שעבר צפה מהספסל בקבוצתו החדשה מנצחת את מכבי רעננה והתקבל בתשואות על ידי הקהל, למרות שלא יכול היה לשחק, מאחר שהשחרור הבינלאומי שלו הגיע מארה"ב באיחור של שעה. אבל מה זה עוד שבוע בשביל מי שהמתין שנה שלמה מחוץ למגרשים.
די.ג'יי כבר מרגיש כאן כמו בבית. "הופתעתי מהיופי של הארץ הזאת", הוא אומר. "לא הייתי כאן מאז גיל שבע, ולא זכרתי שום דבר, אז לא ידעתי למה לצפות. הדבר הראשון שראיתי כשיצאתי לשדה התעופה היה מקדונלד'ס. יש פה את כל הדברים שיש לנו בארה"ב, וזה עוזר לי, כי באתי לבד. התחברתי מאוד לחברים לקבוצה, לאנשים כאן, ואפילו לאוכל. יש את הבשר הזה שמסתובב, וואו, איזה טעים".
שווארמה?
"כן, כן, זה. תשמע, זה ממש טוב. אכלתי את זה כבר ארבע פעמים".
תיזהר, אתה תשמין.
"בסדר, אמרו לי שאני צריך להעלות קצת במשקל. לא נורא. אבא תמיד סיפר לי איזה מקום נהדר זה ישראל. עכשיו הוא מקנא בי. גם שמח בשבילי וגם מקנא בי. הוא תמיד אומר שאם יחזור לכאן אי פעם, הוא לא יעזוב בחיים".
בארמור האב (57) כבר עובד על החזרה לישראל, ואף שוקל להשתקע בה מחדש. כיום הוא מתגורר בפיניקס, אריזונה, ומשמש כיועץ חינוכי לאוכלוסיות מוחלשות, בעיקר לבני נוער בסיכון. הוא נחת בארץ בקיץ 1984 ונשאר 14 שנים; במשך 12 עונות שיחק בליגה הבכירה - מחציתן בהפועל חולון ואחר כך בגליל עליון, מכבי רמת גן, מכבי ראשון לציון ובני הרצליה (עמה זכה בגביע המדינה) - והוא מדורג עד היום במקום ה-31 בין קלעי כל הזמנים בליגה עם 4,179 נקודות, ממוצע של 16.3 למשחק. בין לבין החליף את לבאן מרסר כמתאזרח של נבחרת ישראל והופיע במדיה באליפות אירופה ב-1993.
לפני 19 שנים פרש מכדורסל, לאחר שהעלה את מכבי אשדוד לליגה השנייה. מאז לא ביקר בישראל, "אבל עד היום יש לי שם יותר חברים מאשר בארה"ב. הלב והנשמה שלי נשארו בארץ. ישראלים כל הזמן שואלים אותי בפייסבוק מתי אני בא. נשארתי בקשר עם ציון קובה, ווילי סימס, קרל נברסון, דורון ג'מצ'י, ניר מטלון, ישראל אלימלך. עם אולסי פרי אני מדבר כל הזמן. נמאס לי מדונלד טראמפ ומכל מה שקורה כאן בארה"ב. אני אבוא לישראל בשנה הבאה, והלוואי שאמצא עבודה בתור מאמן, או עוזר מאמן, או שאוכל לעבוד עם ילדים. אם אצליח, אני אשאר לחיות שם. עכשיו, כשהבן שלי בארץ, הגיע הזמן שאעשה את זה".
די.ג'יי: "עד היום אבא מדבר המון עברית. גם אני מתכוון ללמוד את השפה, זה חשוב לי. אני אקח שיעורים".
דזי עובר לשלב הצגת הראיות ומתחיל לירות את מיטב הרפרטואר העברי שלו. הוא מתחיל ב"מה שלומך" (בזכר ובנקבה), "מאיפה אתה" ומיד עובר לקללות שנשמעו כלפיו במגרשים. "ליגה א'", "הביתה, מניאק", "דזי בארמור בן ז***", הוא שר, ומתפקע מצחוק.
"רציתי להתחבר לתרבות ולמנהגים של המקום, וזה היה מרתק", מספר האב, שקיבל אזרחות בזכות נישואיו לישראלית, ממנה התגרש ואז נישא לאישה אמריקנית, אמו של די.ג'יי. "בכל יום שישי התארחתי אצל משפחה אחרת מהקבוצה בארוחת שבת. חבשתי כיפה, השתתפתי בכל המנהגים. החבר'ה היו רבים מי יזמין אותי לשבת, ואני רק הייתי צריך לבחור לאן ללכת. אם פעם אחת לא הייתי הולך, היו הורגים אותי".
בישראל עולות טענות על כך שמתאזרחים מונעים את התפתחות השחקן המקומי. איך זה היה בימיך?
"תסתכל כמה זרים אירופאים באים לשחק ב-NBA. איך הם היו מרגישים אם האמריקנים היו אומרים להם ללכת הביתה, כי הם לוקחים עבודה של חבר'ה מארה"ב? יש בזה משהו קצת גזעני. זה חלק ממה שטראמפ מנסה לעשות כאן וזה לא מקובל עליי. מי שמדבר ככה על המתאזרחים בישראל, לא מבין איזו תרומה הם מביאים לכדורסל. סימס, מייקל קרטר, בראד ליף, אני ואחרים היינו חלוצים. אי אפשר להתעלם או לא להעריך את מה שעשינו".
"הרגשתי ישראלי לכל דבר. אחרי אחד המשחקים הראשונים בחולון ירדתי לחדר ההלבשה ועמדתי להתקלח, ופתאום נכנסו אנשים מהצבא ואמרו שאני צריך לבוא איתם ולהתגייס. מישקה (לפרדון, יו"ר הקבוצה דאז; א"ו), אמר לי שאין ברירה, שזה חלק מהישראליות. אז התייצבתי למחרת בבוקר. ככה, במשך שלושה חודשים, הייתי משחק ביום שני בליגה, ביום שלישי קם מוקדם ונוסע באוטובוס לבסיס ליד שכם, וחוזר ביום שישי. הייתי בכושר שיא. היו מעירים אותנו ב-04:30 ומריצים אותנו, ורק החיילים האתיופים רצו מהר יותר ממני".
האשימו אותך שאתה לא שומר על אורח חיים ספורטיבי.
"אהבתי לשתות, ויצא לי שם רע, אבל בחיים לא שתיתי לפני משחק. הייתי מרשה לעצמי להתפרק פעם או פעמיים בשבוע, אחרי משחקים בליגה ובאירופה. אני יודע מה אומרים על השחקנים שמגיעים לישראל, אבל מעולם לא נגעתי בסמים. שיחקנו במסגרות של פיב"א, ותמיד הזהירו אותנו מהבדיקות שהם עושים, אז לא לקחתי סיכון".
איך זה שמעולם לא הגעת למכבי תל אביב?
"זו הייתה הטעות הכי גדולה בקריירה שלי. עד היום, כשאני נזכר בזה, אני בועט לעצמי בתחת. מולי קצורין היה האיש שלי. אייבן דאנקן הביא אותי לחולון, אבל מולי הגיע אחריו והוא המאמן שהשפיע עליי הכי הרבה. הוא הראשון שנתן לי את החופש בחולון, אחר כך לקח אותי גם לגליל, וכשהוא חתם במכבי הוא אמר 'דזי, אל תעשה כלום, אל תחתום בשום קבוצה'. לא פירשתי נכון את הדברים שלו. זה היה כל כך טיפשי מצידי. אם הוא היה אומר במפורש 'אני רוצה אותך, אתה בא איתי למכבי', ברור שהייתי מחכה. אבל אז עברו השבועות, וקיבלתי הצעה יפה מראשון לציון, עם מקדמה כספית גדולה, וחתמתי. הוא לקח בסוף את טרי פייר, והטעות הזאת עלתה לי בקריירה".
ניצחת את מכבי שלוש פעמים בליגה, הדחת אותה מהגביע, קלעת מולה 38 נקודות במדי חולון.
"שנאתי את מכבי, כי הם חשבו שהם מינימום בוסטון סלטיקס ותמיד גרמו לכולם להרגיש כאלה קטנים. הייתי מתחרפן מזה. יום אחד, לפני משחק מולם, ראיתי את כולם שקטים ומפוחדים. טרקתי את הדלת, בעטתי בשולחן והתחלתי לצרוח, כדי להעיר את השחקנים. גם מכבי שנאו אותי, כי הייתי מביך אותם. במשחק שקלעתי נגדם 38 לא החטאתי. הם החליפו עליי חמישה או שישה שומרים, אבל בסוף הפסדנו. למחרת באימון מולי אמר לשחקנים: 'כולכם חארות, חוץ מדזי'".
הייתה לך אפיזודה קצרה בנבחרת.
"תשמע, את זה אני לא מבין עד היום. שיחקתי עם עפר פליישר ועם תומר, שאני לא יודע איך אומרים את שם המשפחה שלו (שטיינהאור; א"ו), והייתי הגבוה הכי טוב, אבל צביקה שרף לא נתן לי כמעט לשחק. הוא תמיד נראה לי פרנואיד כזה. לא אמרתי כלום, פשוט זרמתי, ורק חיכיתי שהקיץ הזה ייגמר כבר. הרגשתי שהוא מבזבז את הזמן שלי. נראה לי שהוא רצה שהשחקנים שנולדו בישראל ישחקו. אז נכון שלא נולדתי בארץ, ושאני לא יהודי, אבל עשיתי צבא ואני ישראלי, אחי, כמו כל אחד אחר".
השנים הארוכות ככוכב בישראל סידרו אותך מבחינה כלכלית?
"לא, ממש לא. אחרי שנה או שנתיים שאתה לא עובד, או שאתה מבזבז יותר מדי, הכסף נגמר. זה לא משנה אם אתה שחקן ב-NBA או בישראל, ההתמודדות עם הפרישה לא פשוטה. היו לי ימים קשים מאוד, הייתי על סף פשיטת רגל. תמיד הייתי צריך לעבוד לפרנסתי. אני ממש מתגעגע לימים ההם. בארה"ב לא יודעים מה עשיתי כספורטאי, ואני בטוח שבישראל זה ילווה אותי בכל מקום ואולי יפתח לי דלתות. זו אחת הסיבות שאני רוצה לחזור לארץ".
"אני כל כך שמח שדי.ג'יי גר בישראל", אומר דזי. "אני לא רוצה שירגיש שהוא צריך להיכנס לנעליים שלי. הוא ילד שקט, שסיים את הלימודים שלו ומעולם לא הסתבך. אני נותן על זה קרדיט לאמא שלו. היינו קשוחים איתו, והוא גדל להיות מאוד ממושמע. הוא יודע שאם הוא אי פעם יפשל, לא כדאי לו להיתקל בי. הוא מיד יגיד 'אל תספרו לאבא'. אתה יכול אפילו לשאול אותו שזה ככה".
די.ג'יי לא מאשר ולא מכחיש, ומתמקד בתמונה שהצגנו בפניו מארכיונו הפרטי של יניב פכטר, האוהד הוותיק של הפועל חולון, בה נראה אביו מכדרר בגופייה מספר 6 של חולון. כלומר, בגופייה ובמכנסונים של לוס אנג'לס לייקרס, שהוסבו למדי חולון. "זה ממש מצחיק", הוא אוזר אומץ. "אבא נראה היום בדיוק אותו דבר, אבל מעולם לא ראיתי אותו כל כך רזה. הפנים נשארו אותו דבר, רק צמחה לו כרס".
"שמעתי שבאר שבע הפכה לעיר ממש גדולה", מתעניין האב, "אני זוכר אותה רק כמקום קטן שהיינו עוברים בו בדרך למשחקים באילת". "אני בכלל לא שמעתי על באר שבע עד שהתחלתי לדבר עם הקבוצה", מודה הבן, אבל משעמם לא יהיה לו: בביקורו הראשון באולם הקונכייה הוא כבר התעניין באיצטדיון טוטו טרנר שנמצא ממש ממול, באותו מתחם.
"כמי שגדל בפרזנו, קליפורניה, קרוב לגבול עם מקסיקו, כדורגל זה המשחק הראשון שאתה נחשף אליו, אפילו לפני כדורסל ופוטבול. הייתי כדורגלן ממש טוב כשהייתי ילד, אבל גבהתי וגבהתי, ובגיל 14 רצו שאני אהפוך לשוער. זה לא עניין אותי. אני אחד שרוצה לתקוף, להבקיע, לקלוע, אז עברתי לכדורסל. פתאום התחלתי להטביע, והתאהבתי במשחק. שמעתי שהפועל באר שבע בכדורגל היא אלופת המדינה. אני כל הזמן אומר לחברים בקבוצה שייקחו אותי למשחק, והם חושבים שאני צוחק עליהם, אבל אני ממש רציני".
