השבוע יצא לי לחשוב קצת על איתי שכטר, כשהבת הקטנה שלי בת ה-4 נשכבה על רצפת הקניון וסירבה לקום. "לא ייאמן, היא צוללת", אמרתי לעצמי, בעודי מזהה את הנפילה התיאטרלית, המעט מגושמת, ולאחריה הבכי המלאכותי, שכולו אינטרסים, במטרה לחלץ פנדל או סוכריה. היא רצתה להישאר בג'ימבורי, החמודה הקטנה, המפלצת הקטנה, אבל אבא מיהר הביתה. אז היא פשוט צנחה על הרצפה, פרסה ידיים, בעטה ברגליים, הורידה נעליים וגרביים, והתחילה לצעוק, שלא לומר לצווח. כבר שנים אני מפנטז שתהיה לי בת כדורגלנית, ולפחות עד עתה היא הוכיחה חוסר כישרון ספורטיבי, אבל לפתע התעודדתי: לילדה יש כישורי משחק! כלומר, acting. האין זו התחלה טובה?
למחרת שוחחתי על הנושא עם חבר מהעבודה, אב לארבעה. סיפרתי לו על הסצינה הסוערת, המבוכה הגדולה, המבטים הנוקבים והשיפוטיים שספגתי מהאנשים סביב, שלא ריחמו, לא הזדהו, חלקם אפילו העירו. אותו קולגה הוא אדם קל דעת, אחד שלא הייתי ממהר לבקש ממנו עצה בשום תחום שלא כולל שאכטות, אבל העובדה שהוא אב לארבעה מרמזת שכנראה מתחת לתספורת הפרועה והפה המלוכלך מסתתר אב מסור עם איזשהן מיומנויות. "אני מלכתחילה לא נותן לזה לקרות", הוא הסביר ופירט, "אצלי היא מקבלת מה שהיא רוצה. קחי סוכריה, שוקולד, מה שבא לך. לא מוכן להגיע לבכי כזה". ככה יוצרים שכטרים ואלקסלסים, אני אומר לעצמי, פרס למתחזים, חיזוקים חיוביים לפעולות שליליות, לאפשר קיצורי דרך במקום עבודה קשה.
מה? על מה אני מדבר? מה עבודה קשה? אני אבא או תובע ההתאחדות? ברגע אחד התחוור הפער המהותי בין הגישות ההוריות, של האב הקליל והרך שאומנם מפנק ונכנע אבל מצליח להימנע מבכי והתפרצויות זעם, לבין אב שמשחק אותה מחנך עקשן וקפדן אבל רק יוצר נזקים, מתחים ועוולות. כמה יפה שהאינסטינקטים של האב לארבעה קוראים לו להרפות ולשחרר ולהכיל, הרי אלה התכונות שמלכתחילה גרמו לו לרצות ארבעה ילדים, איזה מין אדם נורמלי עם שלושה ילדים רוצה לעשות עוד אחד? "אתה צודק", אמרתי לו, מקנא בו על היותו אדם פוחז וקליל, "אתה גדול".
כמובן שאין קשר ואין להקיש בין המצוקה וחוסר האונים של ילדה בת 4 לבין הרמאות של איתי שכטר, כל אחד מהם דורש דרך טיפול ותגובה שונות, זו רק עוד הוכחה לאיך הכל עניין של חינוך, איך אדם הוא שילוב של המטען הגנטי שלו עם הסביבה שמכתיבה לו נורמות ודרכי התנהגות וממחישה לו כיצד לפעול, בדרך כלל על ידי דוגמה אישית. לכל החלטה וכל פעולה יש משמעות. איתי שכטרים לא נוצרים יש מאין, הם התוצאה של הסביבה שלהם. צוללנים הם עניין תרבותי, תוצר של חינוך ספורטיבי קלוקל ומאמנים גרועים.
צוללנים הם רמאים. מי שצולל בכדורגל מקצועני מודרני, בימים אלה, כשהוא יודע שמצלמות עוקבות אחריו ומתעדות כל רגע ממספר זוויות, הוא או רמאי אובססיבי שחי עם עצמו בשלום, או אחד שכבר מודע לבעיה, מנסה להילחם בה אבל לא יכול לשלוט על עצמו. ייתכן שהוא שלם עם עצמו בגלל האמונה שהניצחון לפני הכל ובשביל מטרות נעלות מותר גם לבלף, וייתכן שבסוף המשחק הוא תוהה לעצמו למה שוב צלל, למה שוב ניסה לרמות, אולי זה חזק ממנו. כך או כך, אלה ערכים שהוא ספג מגיל צעיר, וטבועים בו.
כן, זה מתחיל בגיל 4. בשביל להילחם בצוללנים ורמאים, צריך לא רק להוקיע אותם, אלא לייצר סביבה שמלכתחילה לא תאפשר להם להתפתח. זה מתחיל במאמן במחלקות הילדים, שינזוף בילד שיצלול ויעיף אותו מהאימון. ימשיך במאמן במחלקות הנוער, שיאיים על רמאים, שיבהיר שהוא לא מוכן לסבול את זה, שימחיש לכדורגלנים הצעירים שיש דברים שהם מעבר למשחק. שיראה בעבודה שלו כמשהו בעל ערך, שיראה בעצמו כאיש חינוך, שיבין את ההשפעה שלו. שלא סתם ידקלם "כדורגל זה מעבר לספורט", אלא יפעל לפי המנטרה הזו.
זה עניין של רקע תרבותי. במדינה מתקדמות פעולות בלתי ספורטיביות כמו שעשו בסוף השבוע שכטר ואלקסלסי הן בלתי נסלחות. במדינת ישראל אם אתה לא צולל אתה פראייר, או כמו שנהוג לקלל במקומותינו עם מה שהפך לכינוי גנאי - יפה נפש. מה יותר נלוז מיפה נפש? מי יכול לשרוד ככה? במדינה שבה ראשי ממשלות, שרים, חברי כנסת, ראשי ערים, כולם מושחתים מוסרית, מועלים וגונבים - מרמה זו נורמה. אדם מועל כי הוא יכול. הוא מחכה כל חייו להיות בפוזיציה שבה גם הוא יוכל למעול כמו כולם. שחיתות זה סטנדרט. זה מתבקש. אנשים כבר לא מופתעים משחיתות, אלא רק תוהים מתי יגיע תורם, למה הם לא, מתי גם להם תהיה הזדמנות להיות בעמדות מפתח ולנצל אותן לטובתם האישית. זה החינוך. אם יש לך אפשרות, תגנוב.
זה כולל את כולם. בשביל להילחם בצוללנים, אסור, למשל, שהפרשן בטלוויזיה יצעק "תיפול", כשהוא מזהה חלוץ שפספס הזדמנות לסחוט פנדל. צריך להוציא את זה מהלקסיקון, מדרך החשיבה. צריך לא רק שבית הדין של ההתאחדות יתחיל לקנוס ולהעניש, אלא שהסביבה הקרובה תוקיע. שהקולגות יסתייגו, אפילו החברים לקבוצה. צריך לא רק שהתקשורת תבקר, אלא גם הצוות המקצועי. אוחנה צריך לדבר עם שכטר ולבקש ממנו להירגע עם התיאטרליות כי זה מביך את המועדון. דראפיץ' צריך לנזוף באלקסלסי ולהגיד לו שבאופן אישי הוא נגעל משחקנים שמקפצים על הדשא כמו קרפיון כדי לסחוט כרטיס צהוב מהשופט, שלדעתו לזכות ביתרון במרמה הוא עוול לכדורגל ואנטי ספורט. אחר כך, בבית, הם צריכים לקבל פרצופים חמוצים מהמשפחה והחברים. בשביל שלא יהיו צוללנים ורמאים, הם צריכים להתבייש בעצמם. "לא מתאים", יאמר לו אבא, ויניח יד מנחמת על הכתף. בכל זאת, לא צריך להיות קשה מדי עם הילד.
