בעונה שנפתחה בצורה כל כך לא רגילה, טוב שיש ריטואלים שנתיים שניתן לסמוך עליהם שיישארו יציבים. למשל, הדיון השנתי בשאלה האם הפעם צריך לקחת ברצינות את המשבר של קליבלנד. מאז שלברון ג'יימס חזר לאוהיו, כל שנה הקאבס נקלעים למשבר בו הם נראים חלשים מנטאלית ורכים מקצועית, כל שנה הם מוכיחים בפלייאוף שהמשבר מהעונה הרגילה היה חסר משמעות וכל שנה אנחנו מבטיחים לעצמנו שבשנה הבאה לא ניפול למלכודת הזאת ונתעלם לחלוטין מכל מה שעובר על הלברונים בעונה הרגילה.
בשנה שעברה טענתי שהטריק של קליבלנד מצליח כי הוא עובד לא רק על הקהל והתקשורת, אלא גם על עצמה. קליבלנד הנוכחית זאת קבוצה שזקוקה לתחושה של האנדרדוג, של הגב לקיר, של משבר אמיתי שצריך לצאת ממנו. אבל אחרי שבעונה שעברה ההגנה קרסה לחלוטין בחצי השני של העונה ובפלייאוף הקאבס עדיין דרסו את המזרח ונראו טוב ככל שניתן גם נגד גולדן סטייט, היה ברור שהפעם הם יזדקקו למשהו מיוחד באמת כדי שמישהו ייקח את הקשיים שלהם ברצינות. נגיד, משבר שמתחיל כבר בחודש אוקטובר וכולל ארבעה הפסדים רצופים לקבוצות שלא צפויות להיות בפלייאוף, שלושת האחרונים בהפרש שנע בין 17 ל-22, שני האחרונים בבית.
הכתבה הזאת נכתבת לפני הניצחון הגדול של קליבלנד בוושינגטון. הניצחון המרשים של הקאבס הפך אותה לפחות רלוונטית, אבל גם הוא לא ישנה את חוסר היכולת של הקבוצה של טיירון לו לייצר עקביות של קבוצת פלייאוף בפתיחת העונה. אם קליבלנד היא הקבוצה שצועקת "זאב, זאב", כדאי להזכיר שהסיפור המקורי מסתיים בכך שפעם אחת באמת מגיע זאב ואף אחד כבר לא מאמין לילד. האם הפעם באמת הגיע זאב? ניתן למצוא סיבות להאמין בכך.
הבעיות של קליבלנד מתחילות, בדומה לחצי השני של העונה שעברה, בהגנה. לאחר שמונת המשחקים הראשונים, קליבלנד מדורגת במקום ה-29 בליגה ביעילות הגנתית, קרובה לדאלאס שבמקום האחרון. היריבות שלה קולעות הכי הרבה שלשות (14 למשחק) באחוזים הכי גבוהים (41.8) ומדורגות במקום ה-28 בכמות איבודים (12.9).
הסיבה הראשונה לנתונים האלה היא שלשחקנים של טיירון לו, בראשות לברון ג'יימס, פשוט לא אכפת מהעונה הרגילה. רובם ותיקים שעברו את השלב בקריירה בו הם מסוגלים להלהיב את עצמם ממשחקים שמתקיימים בנובמבר. זה בולט במיוחד לאחר החטאות של הקאבס, כשבאופן עקבי שני שחקנים לא ממהרים לרדת להגנה ומאפשרים ליריבה לצאת להתקפת מעבר. אפשר לראות את זה גם במיעוט העבירות 17.6 למשחק, רק סן אנטוניו מבצעת פחות, אך שם זה חלק מהשיטה ואצל קליבלנד זו סתם עצלנות שמעדיפה לאפשר ליריב ליי-אפ. גם ריבוי השלשות הפנויות קשור לכך ששחקנים נתקעים בחסימות או סתם מאבדים את השחקן שלהם (משהו שקורה ללברון לא מעט).
אם זה היה כל הסיפור לא היה צורך להתרגש, ניתן היה לפטור את המצב בקבוצה ותיקה ששומרת כוחות ובטח תדע להתחבר בזמן כדי להגיע לצמרת המזרח גם בעונה הרגילה. אבל ההגנה של קליבלנד חלשה גם כי מדובר בקבוצה עם מעט מאוד שחקני הגנה טובים. כאשר צמד הגארדים הם דרק רוז ודווין וייד, לגארדים היריבים יש הזדמנות לחגוג, שניהם בשלב בקריירה בו הם נטל הגנתי משמעותי. קווין לאב מקבל דקות רבות מתמיד כסנטר ומזכיר בהן שהוא לא מספק הגנה על הטבעת בכלל. ג'ף גרין שמקבל דקות רבות ברוטציה הוא שחקן שמתקשה להעביר פוזשן בלי שטות הגנתית.
קייל קורבר מאוד רוצה, אך בגיל 36 אין לו יכולת להתמודד עם שחקני חוץ סבירים. השחקנים שאמורים להחזיק את ההגנה הם לברון שלא ממש מתעניין בכך, טריסטן תומפסון שהתחיל את העונה על הספסל ועכשיו נפצע, ג'יי קראודר שמתקשה להשתלב ואימן שאמפרט שרוצה לעזוב. אף אחד מהם לא משחק עם אנרגיות כרגע.
החולשה יוצאת הדופן של קליבלנד קשורה גם לכך שזו לא סגנית אלופה סטנדרטית שיכולה להרשות לעצמה לטייל בעונה הרגילה. מדובר בקבוצה שביצעה שינויים גדולים מאוד בקיץ, היא נפרדה מהשחקן השני בחשיבותו שלה והשחקן שאמור להחליף אותו פצוע. החמישייה שטיי לו העלה למשחק הפתיחה כללה שלושה שחקנים חדשים ושינוי קונספט משמעותי כשלאב פותח כסנטר וסביבו ארבעה שחקני חוץ. תוך שבועיים הוא ביצע שני שינויים בחמישייה (פרט לשינויים כפויים) ובעצם חזר לחמישייה דומה מאוד לזו של שנה שעברה, אך הפציעה של טריסטן תכריח אותו לחזור לתוכנית הגנוזה.
קבוצה שמבצעת שינויים משמעותיים כל כך זקוקה לעונה הרגילה כדי להיבנות, כדי להכיר את הגרסא החדשה שלה, לזהות את החוזקות והחולשות, לאפשר לשחקנים להבין איך לשחק ביחד וליצור הרגלים חיוביים שיוכלו לבוא לידי ביטוי בהמשך. חוסר היכולת של קליבלנד לפתוח בצורה נורמלית עונה בה היא זקוקה ליצור חיבור ולתת זמן לקבוצה חדשה לרוץ מעיד על משהו משמעותי שלא עובד בקבוצה הזאת.
ניתן לקשור זאת לתקופת הכנה לא טובה. לברון היה פצוע בתקופת ההכנה ודיבר על כך שהוא לא נכנס לקצב שלו. הוא עדיין לברון ועדיין מספק מספרים אישיים נהדרים, אך ניכר שהוא לא מרוכז ולא מצליח להנהיג את הקבוצה כפי שהוא רגיל. וייד הגיע ברגע האחרון, הוא נראה בכושר רע מאוד ומעלה תהיות אם עבר את השלב בו יש לו מה לתרום ברמות הגבוהות. ההחלטה של לו להעלות אותו בחמישייה, כנראה החלטה פוליטית יותר מאשר מקצועית, בעצם יצרה צמד גארדים שלא קולעים מבחוץ ומשנים לחלוטין את הדינמיקה של קליבלנד שעבדה קשה כדי לבנות סביב לברון סגל שמורכב ממומחי שלשות. לברון רגיל, כמובן, לשחק עם וייד, אך התרגל בקליבלנד למצב בו כאשר שחקני חוץ באים לעזרה עליו זה אומר ששלשן איכותי פנוי לזריקה. הוא עדיין מופתע מהמקרים בהם הוא מוציא כדור החוצה והשחקן שמקבל את הכדור לא זורק.
אך גם בנקודה זו ההתמקדות בניואנסים של תקופת ההכנה עשויים להחמיץ נקודה הרבה יותר חשובה ועמוקה התהייה אם לקליבלנד הנוכחית נשארה רוח במפרשים. קליבלנד עשויה להיות קבוצה נדירה שסובלת גם מעודף שינויים וגם מעייפות החומר. לאחר שלוש הופעות רצופות בגמר, צריך חיבור קבוצתי מיוחד כדי לגייס כוחות לקמפיין נוסף, חיבור שיש בגולדן סטייט ולא בטוח שיש בקליבלנד. אפשרות העזיבה של לברון מרחפת מעל פני העונה הזאת והשפיעה גם על מהלכי הקבוצה בקיץ, לפחות חלק מהמערכת כבר נמצא עם הראש ביום שאחרי לברון, ויכול להיות שגם חלק מהשחקנים. לברון לא ממש עוזר כשנראה שגם הוא מתעניין יותר במסיבות מושקעות מאשר בקבוצה ומצייץ על הלייקרס.
לעומת השנתיים הקודמות, סימני השאלה אפפו הפעם את קליבלנד עוד מהקיץ, בעיקר בתחום המנטלי. שמועות העזיבה של לברון כנראה השפיעו על קיירי אירווינג ועל מה שקליבלנד קיבלה תמורתו, וניתן להניח שהן השפיעו גם על כל שחקן ושחקן בקבוצה. לברון תמיד ידע להוציא מעצמו ומאחרים את המקסימום ברגע האמת בקדנציה השנייה שלו בקאבס, אך יהיה לו הרבה יותר קשה לעשות זאת אם חבריו לקבוצה מאמינים שעוד רגע הוא עוזב, ועושה רושם שזה המצב. בעוד שניתן להניח שקליבלנד תתחבר, שלברון ייכנס לקצב שלו ושהנצחונות יגיעו, האפשרות שהפעם המהמורות ימשיכו להיות משמעותיות יותר ולא ייעלמו בן רגע בפלייאוף נראית יותר הגיונית מאשר בשנים קודמות. אם זה הולך כמו זאב ומגעגע כמו זאב, אולי הפעם זה באמת זאב.
