לפעמים עדיף להיות בצד של האיש הרע: על הקרב בין מוריניו לפפ

אני באמת אומר את זה בצער רב, אבל בתור אוהד כדורגל אעדיף כמאמן הקבוצה שלי את ז'וזה מוריניו על פני פפ גווארדיולה. הדברים נשמעים צורמים במיוחד השבוע, כשמנצ'סטר סיטי ממשיכה לתת בראש לכל יריבה (המשחק שלה מול נאפולי היה כדורגל מהעתיד) בעוד יונייטד של מוריניו ממשיכה לשעמם ולספק כדורגל אפור. סיטי במקום הראשון בליגה עם חמש פור ורק השבוע סיפקה ניצחונות עם התוצאות הכי אהובות בכדורגל (2:3 ו-2:4), ויונייטד שוב דיכאה את חובבי המשחק עם ניצחון נשכח באירופה ו-0:1 מעפאן על טוטנהאם. אוהדי יונייטד משתעממים ומתלוננים, אוהדי סיטי מתלהבים ומתמוגגים. פפ הוא שוב גאון, מוריניו הורס הכדורגל. ועדיין, בכאב רב, אתה מביט על השניים האלה הולכים לקרב ראש בראש, ומרגיש לאן זה הולך. אומנם הלב הולך עם הכדורגל המלהיב, אבל ללב אין מושג. את הכסף הייתי שם על הפורטוגלי המרושע. הייתי רוצה אותו לצדי.

עוד בנושא:

דויד סילבה: "אני מתפלל כל לילה שמנצ'סטר סיטי תזכה בליגת האלופות"
15 משחקים ללא הפסד: האם אנגליה סוף סוף תוציא אלופה אירופית?

ברקע נמצאת התחושה המוכרת הזאת, שהכדורגל הציני מנצח בסוף את הכדורגל השמח. ברור שכחובב כדורגל ניטרלי, אתה בעד הקבוצה שכובשת יותר, משחקת התקפי, יוזמת ויוצרת. סיטי כבשה 35 שערים בעשרה מחזורים באנגליה (ממוצע 3.5 גולים למשחק) מול 23 "בלבד" של יונייטד. באירופה שתיהן מושלמות, אבל גם שם סיטי כבשה יותר. התחושה היא שסיטי באמת מבריקה, חושבת התקפה, על דרכים יצירתיות לחדור הגנות, לטוס קדימה למתפרצות, לכבוש שערים. יונייטד, לעומת זאת, פשוט רוצה לנצח, וכרגע למוריניו לא ממש אכפת איך. מעולם לא הטריד אותו שיקולים כמו אטרקטיביות, אסתטיקה או דעת הקהל, וזהו קסמו.

הפעם אפשר להבין אותו. הוא קיבל יונייטד שבורה ורעועה, אחרי טראומת מויס וואן חאל, קבוצה שמאז שפרגוסון עזב סיימה במקומות שביעי, רביעי, חמישי ושישי, בדרך חוותה השפלה בצ'מפיונס (הדחה בשלב הבתים בבית על ידי וולפסבורג ואיינדהובן) ונאלצה לשחק בליגה האירופית. השנה היא חזק בעניינים. מקום שני בליגה, ובשמינית גמר האלופות. האתגר של מוריניו ממש לא קשור לאיכות הכדורגל ולרמה המקצועית, אלא להפיכת מנצ'סטר יונייטד למתמודדת ראויה. כל השאר שולי, והוא עמד במשימה.

מבחינתו, כולם יכולים להמשיך לקשקש. אין להם מושג. אחרי הניצחון על טוטנהאם הוא ממש הפנה את פניו למצלמה ועשה סימן השתקה. ואם מישהו המעיט בערכו של הניצחון על טוטנהאם, באה ריאל מדריד ברביעי והוכיחה שזה לא מובן מאליו. הוא קודם כל צריך היה ליישר את השורות, לייצב את הקבוצה בצמרת, להביא נקודות. מבחינתו מי שחושב שזה קל ופשוט, מי שמדבר על כדורגל אטרקטיבי בזמנים כאלה, פשוט לא מבין מהחיים שלו. מבחינת מוריניו, יונייטד כבשה העונה 23 שערי ליגה, יותר מארסנל, ליברפול, צ'לסי וטוטנהאם. אפשר להגיד שהרמה בליגה השנה נמוכה, אבל שלוש מהקבוצות האלה בדרך לשמינית גמר האלופות. יונייטד ספגה רק ארבעה שערי ליגה, הכי מעט בפרמיירליג. היא לא הפסידה בבית 37 משחקים רצופים, מאז ספטמבר 2016. הבנאדם יודע את העבודה. מוריניו נותן מספרים.

מה שעומד כנגדו זה מסעות הרכש של יונייטד. אוהד הכדורגל הממוצע זוכר היטב כמה כסף שפך המועדון הזה על שחקנים חדשים, כמה השקיע וקנה, איך המאמן הזה קיבל את כל מה שהוא רצה, ועדיין הקבוצה שלו מגיעה לאנפילד, ומתגוננת בפחדנות. משחקת בבית מול טוטנהאם, ומניעה כדור בזהירות. למעוד מול האדרספילד זה עוד נסלח, אבל להרוס ולהתבטל במשחקי עונה זה עוול. הפער הזה, בין הכסף שהושקע בשחקנים לבין המימוש שלהם על הדשא, הוא לכאורה בלתי נסבל. הנה מאמן עם סגל חלומי, שעושה ממנו קבוצה אפורה. נראה כאילו זו הפנטזיה שלו, כאילו הוא ליקט שחקני על במטרה ליצור קבוצה בצלמו: קשוחה, רעה, יעילה, אבל גם מלאת מוטיבציה, לא מתפשרת, עם תחושת נקמה.

זה חלק מהגאונות של מוריניו, כי גם כשהוא לא משחק טוב, הוא יודע לנצל את זה לטובתו. הרי מוריניו נהנה מהביקורת, הוא משתמש בה, הוא חי אותה. בשבת אחרי הניצחון הוא לא רץ לחגוג עם הקהל, אלא לסתום את הפה למבקרים. זה הדלק שלו. ומה לעשות, כזה מאמן אתה רוצה בקבוצה שלך. מישהו שירדוף אחרי הניצחון בכל מחיר, בכל דרך, ווינר קר רוח, עם עצבי ברזל. אחר כך, בקיץ, עם הצלחת ביד, בתהלוכת הניצחון, נדבר כבר על האיכות.

מולו ניצב גווארדיולה, האיש שנהנה מתדמית של מהפכן כדורגל, הגאון הגדול מברצלונה, הרומנטיקן והתעוזן שמחפש את הסגנון האולטימטיבי, את היצירתיות וההברקות. אבל בעוד מוריניו ידוע כמאמן שמגיע לשיאו בעונה השנייה, חלק מהרזומה של פפ בבאיירן היה לגמור מהר מדי, להגיע לשיא מוקדם מדי. פעמיים הקבוצה שלו עלתה על מסלול מעוות: פרחה בחורף, ונבלה עם בוא האביב. כל הרומנטיזציה הזאת של ההתקפיות, יש לה גם מחיר: היא קצת נאיבית. בפוטבול אומרים ש"התקפה מנצחת משחקים, הגנה מביאה אליפויות", וגם אם זו אמירה שהתבררה כלא רלוונטית בסופרבול האחרון, ההיגיון בה ברור: התקפה היא שחרור ויצירתיות, וברגעי האמת באפריל ובמאי צריך מתודה וקישור מעובה. בליגה האנגלית, עם שש קבוצות בכירות, כל מחזור שלישי יש קרב גדולות, משחק עונה, ואלה הרגעים בהם המוריניואיזם כבר הוכיח את עצמו לא פעם. משעמם? הכי משעמם זה אין אליפות.

גם בכל הנוגע לאופי ואישיות הייתי מעדיף כאוהד את מוריניו על פני פפ. הוא אומנם מלך החרטטנים והמערבבים, אבל יש בו גם משהו כן. לא מעמיד פנים, תוקף כשצריך, לא חושש מיריבויות. גווארדיולה, לעומת זאת, נראה מעט צבוע יותר, מתנשא יותר, קצת נכלולי, קצת פאסיב אגרסיב במסיבות עיתונאים. פפ הוא חביב התקשורת והקהל, המאמן שנולד עם כפית זהב בפה, בעוד מוריניו הוא מאמן רעב ושחוק, רענן ורצוץ, האיש שעבר גביעים ופיטורים ואינספור השפלות וטלטלות רגשיות. התחושה היא שעברנו ביחד דרך ארוכה.

בסופו של דבר, כחובב המשחק אתה בעד הכדורגל השמח והחיובי, אבל אוהד כדורגל הוא לא צופה מהצד. הוא לא מהאו"ם ולא ניטרלי, הוא לא מרגיש אחריות לגורל המשחק, לא מחפש צדק, לא מתבאס מלגנוב 0:1. כל מה שהוא רוצה זה להניף צלחת ולשיר בסוף העונה ווי אר דה צ'מפיונס. אם בדרך הוא יצטרך לעבור כמה שבתות אומללות עם כדורגל נסוג וביקורת של הפרשנים, זה לא כל כך נורא. במילא הפרשנים לא מבינים כלום. הלוואי וגם הפעם הם טועים.