זו העונה השלישית ברציפות שנפתחת בסערה מצד אחד השחקנים הבכירים בליגה. לפני שנתיים זה היה סטף קרי, שבששת המשחקים הראשונים של העונה קלע 35.5 נקודות ב-56.9 אחוזים מהשדה עם שש שלשות למשחק ב-51.4 אחוזים. בשנה שעברה זה היה דמאר דרוזן שבחמשת המשחקים הראשונים העמיד ממוצעים של 35.8 נקודות ב-55.1 אחוזים מהשדה. השנה זהו יאניס אנטטוקומפו, שאלה המספרים שלו בחמשת המשחקים הראשונים של העונה: 35 נקודות ב-62.4 אחוזים מהשדה, 9.4 הליכות לקו ב-76.6 אחוז, 10.6 ריבאונדים, 5.6 אסיסטים, 2.4 חטיפות וחסימה למשחק. הגריק פריק התנפל על העונה הזאת והוא הסיפור הגדול של השבוע וחצי הראשונים שלה.
קרי מינף את הפתיחה החזקה לאחת העונות הרגילות המרשימות והמלהיבות אי פעם. גם במקרה של דרוזן הפתיחה הנהדרת העידה על עונת שיא בקריירה של הסקורר המחונן, אך הוא לא ביצע קפיצת מדרגה לליגה של הגדולים באמת. האם יאניס בדרך לעונה מהסוג של סטף או מהסוג של דרוזן? קשה למצוא מישהו הקשור ל-NBA שלא יהמר על האופציה הראשונה. זה אמיתי הדבר הזה. יאניס מתפתח להיות אחד השחקנים הטובים בעולם, ונראה שהשנה, בגיל 22, הוא כבר מתחיל לקרוא תיגר על הצמרת הגבוהה של הרשימה הזו.
עוד בנושא
אמש: כמעט טריפל דאבל לאנטטוקומפו בהפסד לבוסטון
אנטטוקומפו לא מודאג מהפיתרון ההגנתי שבוסטון הציגה מולו
מועמד ראשוני נוסף ל-MVP: בלייק גריפין הלוהט מציב יעדים
המאפיין המשותף של שלוש פתיחות העונה המדוברות היה שכל אחד מהשלושה השתלט על טווח קליעה מסוים, היריבות ידעו בדיוק מה כל אחד מהם רוצה לעשות ועדיין לא מצאו דרך לעצור את זה. אצל סטף זה היה, כמובן, טווח השלוש, פתיחת העונה שלו לפני שנתיים הייתה הצהרת הכוונות החזקה ביותר של העידן החדש ב-NBA. דרוזן הביא לשיאים חדשים את יכולת הקליעה מחצי מרחק, בעיקר הקליעה מכדרור מול שמירה צמודה.
עבור יאניס, הטווח המדובר הוא טווח אפס. את הרוב הגדול של הנקודות שלו בחמשת המשחקים הראשונים הוא השיג ב-restricted area, חצי העיגול שמקיף את הטבעת. הנתון המדהים ביותר לגבי פתיחת העונה של הגריק פריק הוא שהוא קולע כמעט עשרה סלים למשחק בתוך ה-restricted area, הנתון המדויק הוא 48 סלים כאלה בחמישה משחקים, או 9.6 סלים מ-12.6 זריקות, שהם 76.2 אחוזי קליעה. כדי להבהיר את עוצמת הנתון כדאי לציין שבשנה שעברה יאניס ולברון ג'יימס זרקו 8.3 פעמים מהאיזור הזה, הכי הרבה בליגה. ב-11 העונות בהן זה נמדד, הנתון הגבוה ביותר הוא 9.5 זריקות למשחק, ליאניס יש בינתיים יותר משלוש זריקות יותר מהאיזור שההגנות שומרות עליו הכי חזק.
אנטטוקומפו מרשים מאוד גם בנתוני הקליעה בשאר הצבע, איזור בו אחוזי הקליעה בדרך כלל נמוכים יחסית. הוא קלע בינתיים 12 מ-20 זריקות מהטווח הזה, 60 אחוזי קליעה שמדרגים אותו שני מבין השחקנים שלקחו לפחות עשר זריקות. ביחד, הוא קולע 24 נקודות למשחק רק בצבע, מיותר לציין שגם בכך הוא מוביל את הליגה בפער עצום. ב-20 השנים האחרונות היה רק שחקן אחד שקלע יותר מ-15 נקודות למשחק בצבע למשך עונה שלמה שאקיל אוניל, שנע סביב ה-20 נקודות בצבע ברוב העונות בקריירה שלו. יאניס הוא שחקן שונה לחלוטין, ומדובר בשלב מאוד מאוד מוקדם של העונה, אבל זה סוג הדומיננטיות שהיווני הצעיר מאיים להגיע אליה.
איך הוא עושה את זה? פשוט מאוד, יש לו הכל. יאניס הוא שילוב חד פעמי של גובה, אורך (מוטת גפיים), חוזק, מהירות, זריזות, גמישות, טאץ' עדין, שליטה בכדור וקריאת משחק. הוא עובר מסביב לשומרים איטיים, מזיז שומרים חלשים וקולע מעל לשומרים נמוכים. הוא זקוק לפתח הקטן ביותר כדי לסדר לעצמו ליי-אפ בתוך צפיפות, ויש לו חוש שהולך ומתפתח לזיהוי הפתחים האלה. כאשר הוא מגיע עם תנופה הוא בלתי ניתן לעצירה, וזה קורה כמה פעמים במשחק פשוט מכך שהוא מוריד ריבאונד הגנה ושואט לסל. יש לו שליטה מדהימה בגוף הענק שלו שמאפשרת לו לשנות קצב או כיוון בדיוק ברגע בו לשומר כבר אין סיכוי להגיב.
כדאי לחזור בשלב הזה להשוואה לסטף קרי בעונות הפריצה שלו בגולדן סטייט. סטף הוא שחקן כל כך חשוב כי הוא יצר להגנות היריבות בעיות שעד אליו לא היו קיימות. ברגע שיש שחקן שאי אפשר להשאיר פנוי לרגע אפילו מטר ושניים מאחוריי קו השלוש, ההגנה צריכה להתארגן באופן מיוחד לשחקן הזה, מה שיבוא על חשבון היכולת שלה לשמור על איזורים אחרים ושחקנים אחרים. כמו סטף, גם יאניס של פתיחת העונה הזו הוא תופעה שלא נראתה כמוה אי פעם, שחקן חוץ בגובה 2.11 מ' שמגיע בכזו יעילות לטבעת זה לא משהו שיש לו תקדים. ועם כל הכבוד למהפכת השלשות, איזור הטבעת הוא עדיין החשוב ביותר עבור הגנות ושחקן שמגיע לשם בכזו קלות יוצר כאב ראש לא פחות גדול משחקן שמסוגל לקלוע גם מהחצי.
כבר במשחק החמישי של העונה ניתן היה לראות קבוצה שהתכוננה במיוחד ליאניס והתארגנה במיוחד כדי למנוע ממנו את הנתיבים לטבעת. בוסטון פגשה את מילווקי בפעם השנייה העונה ונדמה שבראד סטיבנס התייחס למשחק הזה כמעט כמו אל משחק פלייאוף בכל הקשור להכנה ההגנתית, אולי מתוך הבנה שאנטטוקומפו הוא האיום העתידי הגדול ביותר על הסלטיקס במזרח. השחקן ששמר על יאניס דאג להיות כל הזמן עם הפנים אליו, לא לקנות את הטעיות הגוף של היווני כי נטייה קלה של השומר לצד אחד מאפשרת לו לעבור מהצד השני. שחקן נוסף תמיד היה בעזרה מאחוריי השומר של יאניס, וגם שאר השחקנים התכווצו כל פעם שהוא חדר, לא פעם ניתן היה לראות חמישה שחקנים בצבע בזמן שיאניס מנסה להגיע לטבעת. אל הורפורד עשה עבודה נהדרת בהגנה האישית על הגריק פריק.
כאן מגיע השלב הבא בהשוואה לסטף: היכולת לנצל את ההתגייסות של הגנת היריבות לסיכול המהלך המנצח שלו כדי לפעול בדרכים אחרות. קרי יודע לנצל את השטח הפתוח בצבע כדי להגיע לטבעת ומוסר מספיק טוב כדי להפעיל את החברים לקבוצה כשכל ההגנה עסוקה בו. גם ליאניס יש יכולת מסירה איכותית, שבאה לידי ביטוי בולט בשטחים צפופים. האופן בו הוא מעסיק את ההגנה מפנה שחקנים אחרים, ואם הוא לא מגיע לטבעת הוא יכול למצוא שחקן חופשי על קו השלוש כמעט בכל התקפה.
ההתמקדות של ההגנות ביכולת החדירה שלו מאפשרת לו להגיע לזריקה פנויה מבחוץ מתי שמתחשק לו, אך כרגע הוא לא קולע מספיק טוב כדי ליצור אפילו הרתעה מינימלית. הוא כן פיתח פייד-אווי שנראה נהדר מאיזור חצי המרחק הקרוב, הוא מסוגל לזרוק כמעט מעל לכל שחקן בליגה ואם ימשיך לפתח את הזריקה הזאת כפתרון נוסף להגנות מצטופפות הוא יהיה עוד פחות עציר. יש לו פוטנציאל קליעה טוב, הוא קולע עונשין ביותר מ-75 אחוזים, לכן הגיוני שבסופו של דבר הוא יפתח קליעה מבחוץ שתכריח את השומרים שלו להגיב. מול בוסטון הוא קלע כמה זריקות מחצי מרחק רחוק ומשלוש, ויחד עם יכולת המסירה שלו הוא הצליח לסיים משחק בו ההגנה מול החדירות שלו הייתה מושלמת עם 28 נקודות ו-7 אסיסטים.
למרות זאת, ההתקפה של מילווקי הייתה תקועה רוב המשחק והסתפקה ב-89 נקודות בדרך להפסד ביתי. מה שמוביל אותנו למקום הכי חשוב בו סטף של לפני שנתיים-שלוש ויאניס הנוכחי נפרדים: הקבוצות שלהם. ההגעה של סטיב קר הפכה את גולדן סטייט לקבוצה שניצלה באופן מושלם את היתרונות הייחודיים של הכוכב שלה, בין היתר כששלחה אותו לעבוד הרבה מאוד ללא הכדור. למילווקי אין את הכשרון של הווריירס, ומבחינה סגנונית היא עדיין בתהליכי התגבשות ראשוניים של בניית קבוצה מסביב לסופרסטאר חד פעמי. למרות הנתונים האישיים הנפלאים של יאניס, בדקות שהוא משחק יש לבאקס נט רייטינג שלילי.
בהתקפה, ג'ייסון קיד מנסה להשתמש בתרגילים בהם יאניס חוסם לאחרים ויש לו את המהלך המוצלח בו הפוינט גארד (מלקולם ברוגדון או מתיו דלבדובה) חוסם ליאניס ומתגלגל לשלשה. אבל זה לא קורה מספיק ובינתיים הוא לא עוזר מספיק ליאניס להתחיל מהלכים עם יתרונות קטנים. אנטטוקומפו מוקף בקלעי שלשות שמרווחים את המגרש עבורו וקולעים לא מעט מהזריקות שהוא מסדר להם, אך לקבוצה שלו חסרה יכולת יצירה של שחקנים משניים. קריס מידלטון וגרג מונרו פתחו את העונה רע, בלעדיהם מדובר בהתקפה של שחקן אחד.
ההגנה היא החלק המעניין של מילווקי והמקום בו לקבוצה יש זהות שהיא מנסה לגבש. ההנהלה מביאה בשנים האחרונות רק אתלטים גבוהים עם מוטת גפיים גדולה מאוד וקיד שולח אותם להתנפל על מובילי הכדור וסומך על האורך והאתלטיות שיקשו על היריבות להניע כדור וימנעו זריקות חופשיות. בתמונה הגדולה השיטה הזאת עדיין רחוקה מלהיות יעילה, מילווקי עדיין מאפשרת לא מעט שלשות חופשיות כל משחק. אבל בדרך כלל יש במהלך המשחק כמה דקות בהן ניתן לראות את הפוטנציאל, דקות בהן ההגנה האגרסיבית כופה איבודים והשחקנים של קיד קוראים מהלכים מהר ומספיקים להגיב לפני ההתקפה.
יאניס נראה כל יכול גם בהגנה, הוא באמת שומר על חמש עמדות, אך יסודות ההגנה האישית שלו לא מספיק טובים ומאפשרים לגארדים זריזים לעבור אותו. הוא הכי אפקטיבי בחלקים של העזרה, כשהוא השחקן החופשי שמתרוצץ בין שחקנים, שולח ידיים לכל מקום ומשנה זריקות בכל הטווחים. הוא עדיין לא עקבי מספיק בצד הזה של המגרש ואולי לא יוכל להיות כשהעומס ההתקפי עליו גדול כל כך.
מילווקי היא עדיין קבוצה צעירה מאוד שרק מתחילה להתהוות מסביב לשחקן שבעצמו עדיין מתהווה. בסך הכל, קיד והצוות שלו נותנים תחושה שהם יודעים מה שהם עושים, שהם מאמינים לחלוטין בדרך שלהם ומוכנים לעבור את חבלי הלידה עד שהשיטה בשני הצדדים תתחבר באמת. הסגל נמצא במרחק של סקורר משני ראוי (אולי ג'בארי פרקר עדיין מסוגל להיות השחקן הזה) ועוד קצת עומק מסגל שניתן לדמיין אותו הולך רחוק בעוד שנתיים וגם בעוד חמש שנים. עכשיו כבר ניתן להצהיר בבטחון שפרנצ'ייז פלייר שניתן לבנות סביבו קבוצה גדולה כבר יש.