הקיץ האחרון היה מרתק במיוחד, בסיומו ליגת ה-NBA מצאה את עצמה עמוסה בקבוצות כוכבים. כל שחקן בכיר שעבר הקיץ חבר לפחות לכוכב על אחד בקבוצתו החדשה. המעברים הציתו את הדמיון בציפייה לעידן הסופר-טימס, תקופה בה רוב כוכבי הליגה מכונסים בכמה קבוצות איכותיות מאוד. למרות שגם בקיץ, התקופה בה ניתן להפעיל את הדמיון ללא הגבלה, קשה היה לדמיין את אחת מהקבוצות החדשות האלה מנצחת את גולדן סטייט ארבע פעמים, הציפייה לקבוצות המסקרנות האלה הייתה גבוהה במיוחד. האם הכוכבים יידעו לשחק ביחד? האם תיווצר עוד קבוצה שמוציאה משחקנים גדולים את המקסימום כמו הווריירס? אלו שיטות משחק מתאימות לכל קומבינציית כוכבים? איפה הניסוי יתרסק?
כרגיל, ברגע שהדמיון הופך למציאות מתחילות הבעיות. כבר ביום הראשון של העונה התברר שאת השילוב בין קיירי אירווינג לגורדון הייוורד נראה, בשאיפה, רק בשנה הבאה, ומעט לאחר מכן התברר שהשילוב בין ג'יימס הארדן לכריס פול נדחה למועד לא ידוע בעקבות פציעה של CP3. אבל יש מספיק שילובי כוכבים מסקרנים שכבר מתפקדים, רובם פתחו בהיסוס ביחס לקבוצות ששמרו על הסגל. השנה נקדיש מדור לבחינת שילובי הכוכבים החדשים בשלבים שונים של העונה. נתחיל עם הקבוצה המסקרנת במיוחד מאוקלהומה סיטי, שצירפה ל-MVP המכהן שני שחקני כנף בכירים.
השילוב בין ראסל ווסטברוק, פול ג'ורג' וכרמלו אנתוני יצר מספר סימני שאלה מהירים. השאלה הבולטת מכולן הייתה כיצד יסתדרו ביחד שלושה שחקנים שהתרגלו שהכדור נמצא אצלם ביד. המסקנה המיידית היא שווסטברוק הגיע לעונה מוכן להכניס את החברים לעניינים. בשלושת המשחקים הראשונים הוא לקח 15.7 זריקות, חמש פחות מג'ורג' ושש פחות ממלו. ראס הוא עדיין השחקן הדומיננטי בקבוצה, הוא מוסר 11.7 אסיסטים ומאבד 5.3 כדורים, אבל יש דקות ארוכות בהן הוא לוקח צעד אחורה ומאפשר לחברים החדשים, בעיקר ג'ורג', להיות דומיננטיים. במאני טיים, כפי שבלט במשחק הנהדר מול מינסוטה, הוא עדיין השחקן שלוקח על עצמו את המשחק, כאשר הפעם הוא יכול להגיע לרגעים האלה הרבה יותר רענן.
עוד בנושא
קליבלנד ניצחה עם לברון כרכז, צעירי בוסטון שוב חגגו, אנתוני דייויס נפצע
לברון נהנה בתפקיד החדש: "אצטיין בכל עמדה שיגידו לי לשחק"
דווין וייד הציע לעלות מהספסל של קליבלנד: "עדיף לשנות מוקדם ממאוחר"
בן סימונס נכנס לספרי ההיסטוריה, לברון: "טריפל דאבל ראשון מני רבים"
מלו לוקח הכי הרבה זריקות מבין השלושה, בעיקר בגלל שהוא מקבל הכי הרבה דקות לבד. הרוטציה המסתמנת של דונובן כוללת דקות בסופי הרבע הראשון והשלישי ותחילת השני והרביעי בהן אנתוני חובר לרביעיית מחליפים וכמעט כל התקפה עוברת דרכו (השאר עוברות דרך ריימונד פלטון). בדקות האלה מלו חוזר לימי הבידודים המוכרים מהניקס, אך מול המחליפים של היריבות זה הרבה יותר יעיל. ההרכב של מלו והמחליפים הוא הרכב נמוך עם ג'רמי גרנט כסנטר (פטריק פטרסון צפוי להחליף אותו בתפקיד כשיחזור לכשירות מלאה) ובינתיים הוא נראה טוב ומחובר. עוד מוקדם מאוד לקבוע, אך הרושם הראשוני הוא שלעומת השנה שעברה, השנה דקות המחליפים לא יהיו נקודת התורפה של הת'אנדר, ואולי אפילו ייצרו עבורה יתרון, בעיקר בימים בהם מלו חם.
ג'ורג' עובד בעיקר מאזור החצי פינה ואוהב לקבל את הכדור לאחר חסימה שעוזרת לו להשתחרר. הוא לומד להתרגל מהר לעולם חדש עבורו בו יש לידו שחקנים בכירים, להשתמש בכוח ההרתעה שלהם כדי להשיג לעצמו מצבי זריקה טובים. דונובן משתמש בתרגיל מוצלח מאוד בו ווסטברוק חוסם לג'ורג' ללא כדור. ראס הוא חוסם יעיל וג'ורג' קורא מאוד בחוכמה את ההגנה ונותן את מה שהיא לקוחת. OKC לא זקוקה ליותר משניים-שלושה מהלכים בסיסיים יעילים שייתנו לכוכבים שלה יתרונות קטנים, כבר יש לה אחד כזה שעובד.
אלה נתוני הפתיחה החיוביים של הסיטואציה החדשה. אך התעמקות במשחק מול מינסוטה מדגישה כמה עבודה עוד יש לדונובן כדי להפוך את נתוני הפתיחה האלה לקבוצה מצליחה. תרגיל החסימה בין ראס לג'ורג' עבד מספר פעמים, אך השימוש בו היה מועט. אחרי הדקות הראשונות, רמת הביצוע של התרגילים ירדה באופן משמעותי ונדמה היה ששלושת הבכירים מחכים שהמהלך ייגמר ולא יניב דבר כדי לבצע את הבידוד שהם מעדיפים. היכולת להשתמש בתרגילים כדי ליצור יתרונות לא נמצא ב-DNA של השחקנים האלה, ודונובן יזדקק לעבודה קשה כדי להטמיע אותה אצלם.
מצד אחד, טבעי מאוד שזה המצב אחרי שלושה משחקים, בדיוק לשם כך יש את העונה הרגילה הארוכה כל כך. מצד שני, זה נראה יותר מדי מוכר ב-OKC, ככה בדיוק נראתה הקבוצה של ווסטברוק ודוראנט שלא הצליחה למקסם את היכולות הייחודיות של שני השחקנים הנפלאים האלה. השאלה היא לא אם יש תרגילים טובים, יש וכאמור לא צריך שהם יהיו מורכבים מדי, השאלה אצל הת'אנדר תמיד הייתה רמת הביצוע שלהם ורמת המחויבות אליהם.
אם דונובן קיווה להכחיד את הרגעים בהם ווסטברוק מכדרר עשר שניות, קורא לשחקן לחסימה, החוסם בקושי שם גוף, ההגנה לא מתרגשת ובסוף ראסל מנסה לקחת את השחקן שלו לסל בשניות האחרונות, המשחק מול מינסוטה לא נותן סיבה להניח שהוא מסוגל לכך. ההבדל הוא שעכשיו יש שלושה שחקנים שונים שיכולים לקחת את הזריקה בשניות האחרונות. זה הבדל חשוב כי הוא מאפשר לת'אנדר לחפש את השחקן עם יתרון המיס-מאץ' ולנצל אותו, אבל זו לא הדרך שבה הקבוצה הזאת תוכל למקסם את הכישרון שיש לה.
בהגנה, אפשר לקבל את שלב הגישושים יותר בהבנה. OKC הייתה רגילה להשתמש בשני גבוהים אמיתיים, הטריידים על ג'ורג' ומלו הפכו אותה לקבוצה של ארבעה שחקני חוץ. קבוצה כזו נוטה לבצע חילופים אוטומטיים בארבע עמדות, ונדמה שזו הכוונה של דונובן, אך השחקנים שלו עדיין לא הפנימו זאת. הרבה מאוד פעמים במהלך המשחק היה חוסר תיאום בחילוף וגם חוסר תיאום ברוטציה שלאחר מכן. בתחום הזה ניתן להניח שכן יהיה שיפור ככל שהעונה תתקדם.
בעיה הגנתית שיהיה קשה יותר להתמודד איתה היא שיש מקומות שקל יחסית לנצל בהגנה של הת'אנדר. לכרמלו קשה לשמור על שחקני פנים אמיתיים, אפילו שחקן עם יכולות התקפיות מוגבלות כמו טאג' גיבסון קלע עליו כמה סלים בפוסט. ווסטברוק הוא שומר חלש מהנדמה שמאבד ריכוז באופן עקבי, מרבה להיתקע בחסימות, ממשיך להמר על חטיפות והשחקנים שלו מגיעים לדי הרבה זריקות נוחות. בדקות המאני טיים מול מינסוטה התברר שלדונובן יהיו דילמות לא פשוטות בכל הקשור לצלע החמישית בחמישייה, פרט לשלושת הכוכבים וסטיבן אדאמס (שנהנה מאוד מהריווח ומהחזרה לעמדת הרול פלייר). הוא צריך לבחור בין שחקני התקפה מובהקים לשחקני הגנה מובהקים. יש לו שומרים נהדרים כמו אנדרה רוברסון וג'וש יוסטיס שפורץ כמומחה הגנתי ראוי, אך משניהם הגנות יריבות מתעלמות לחלוטין.
