פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ישראל מחכה לישראלים, ותיאלץ להמשיך לחכות: על מכבי תל אביב נטולת הצברים

        זהות? העיקר שינצחו. ניכור? גם שאראס היה גוי. חמישיית אמריקאים? הפסדים עם ישראלים לא היוו נחמה. אז מה יהיה עם זוסמן? יש משימות בוערות יותר. מכבי תל אביב שיחקה ללא צברים, פז חסדאי לא הרגיש בחסרונם

        נבן ספאחיה, מכבי תל אביב (GettyImages)
        אחראי על הקבוצה, לא על המוראל הלאומי. ספאחיה (צילום: GettyImages)

        זה נכון, הרבה אנשים חיכו לזוסמן. רצו לראות אותו משחק. לראות מי הוא הישראלי הצעיר שכבר מכתירים אותו לדבר הבא. יש צמא גדול למצוא יורש, את הקטש החדש. זו פנטזיה של כולנו, לראות רכז ישראלי מוביל את מכבי תל אביב להצלחות, מישהו כישרוני וחצוף, חסר פחד, שלוקח פיקוד בגיל 18 ומדהים את היורוליג. במקום זה, שוב קיבלנו חמישייה של אמריקאים. מתברר שנוון ספאחיה, האיש שאחראי על הצלחת הקבוצה ולא על המוראל הלאומי, זה שמחליט מי ישחק, זה שרואה את כולם באימונים כל יום וניתח לעומק את כל משחקי ההכנה, איש המקצוע שנבחר לנהל את הסגל - מאמין יותר בכדורסלן האמריקאי. מי היה מאמין.

        עוד בנושא

        פייר ג'קסון על מופע השלשות: "אין לי גובה אז אני צריך להיות טוב במשהו"
        הכוכב של הערב: על הצגה נדירה של איש אחד, פייר ג'קסון
        אופטימיות זעירה: על משמעות הניצחון של מכבי תל אביב בבאמברג
        שביעות רצון במכבי תל אביב, מחמאות לג'קסון: "יהיה המנהיג של הקבוצה"

        שחקן מכבי תל אביב פייר ג'קסון (GettyImages)
        יכול להיהפך לאחלה מכביסט. ג'קסון (צילום: GettyImages)

        אומנם זוסמן סבל מווירוס בבטן, ולמעשה לא יכול היה לשחק, אבל לפי הדקות שקיבלו כרם משעור ואיתי שגב (אפס), ספק אם היה תכנון לזרוק את הבחור הצעיר למים. ספק אם כרגע בונים עליו להיות הדבר הבא. ספק אם הוא מוכן או יכול. וכך אוהדי מכבי תל אביב נאלצו להסתפק בניצחון, ושוב, בלי ישראלים "אמיתיים", צברים, ילידי המדינה, כפי שנוהגים במקומותינו להגדיר ולהבחין כל מי שאינם אוהדי מכבי תל אביב, שכבר מזמן הפסיקו להתרגש מהשטויות האלה. כי אוהדי מכבי תל אביב מהדור הנוכחי, אם תשאלו אותם מי השחקנים האהובים עליהם בכל הזמנים, הם יאמרו מיד שלושה שמות ברורים: פארקר, שאראס, וויצ'יץ'. אחר כך, כנראה, בלותנטאל וסופו. יש שיקראו להם זרים, יש שיקראו להם שכירי חרב, ויש שיקראו להם כדורסלנים מצוינים שהובילו את מכבי תל אביב להישגים וגרמו לאוהדים אושר רב ולכן יישארו חקוקים בלבם ללא קשר לדת, צבע או לאום.

        אי אפשר להכחיש את תחושת הניכור שעלתה אוטומטית בקרב אוהדי מכבי תל אביב ביום חמישי למראה החמישייה הפותחת, שכללה חמישה שחקני רכש אמריקאים חדשים ואלמונים, אבל ספק אם מישהו הרגיש צביטה שהיא לא כללה את הישראלים מקל ואוחיון. ספק אם מישהו מתגעגע. פניני עוד נחשב אהוב והנוכחות שלו חסרה, אבל לא תרומתו המקצועית הדלה. ככל שהמשחק מול באמברג התקדם, השחקנים הללו התחבבו על הקהל בבית. קודם כל, כי לאט לאט הצופה הצליח לחבר את הפרצופים לשמות שהוא קרא עליהם בקיץ, ופתאום גילה שיש הבדל בין ג'קסון לקול, בין תומאס לבולדן, וזה נחמד להכיר את השחקנים החדשים של הקבוצה שלך, נעים מאוד. אבל מה שהיה נחמד יותר זה שהם ניצחו. על אדמת גרמניה (תמיד משמח). שהם היו טובים (יחסית). שהם הצליחו להשחיל את הכדור לתוך הטבעת. אל לנו לזלזל במיומנות הזאת, שבשנה שעברה (וביורובאסקט) נראתה כמשימה מאתגרת, לפרקים בלתי אפשרית.

        שחקן מכבי תל אביב יובל זוסמן (ברני ארדוב)
        החשבון הוא פשוט: 8 דקות ביורוליג שוות פי ארבעה מ-32 דקות בהפועל אילת. זוסמן (צילום: ברני ארדוב)

        המשכיות זה נחמד, אבל עם מה אמורה הייתה להמשיך מכבי תל אביב? רוב אוהדי הצהובים מעדיפים שחקן אלמוני חדש מאשר שחקן מוכר וכושל. שלד ישראלי זה נחמד, אבל האם יש דבר כזה בירושלים, חולון, הרצליה או אפילו בדרייב אין? הניכור הוא להפסדים וכישלונות. בעונה שעברה - למרות המנהיגות של מקל, למרות אוחיון בחמישייה, למרות פניני הסמל - לא הייתה שום נחמה מעצם העובדה שהביזיונות היו עם חבר'ה משלנו, שהרוויחו הון עתק. אף אוהד מכביסט לא אמר לעצמו, "כל עוד אני רואה שחקנים כחול לבן על המגרש הכל נסבל מבחינתי". פשוט לא. ועכשיו, עצם העובדה שמכבי תל אביב ואוהדיה מתלהבים מניצחון חוץ על באמברג ממחישה את המצב. את עומק המשבר. מה שהיה פעם ניצחון חובה, ממש מובן מאליו, הפך לחגיגה. זה רק משקף את רמת המצוקה של אוהדי מכבי, ובמצב כזה, הדבר האחרון שחושבים עליו הוא "זהות". ובכלל, מהי הזהות של מכבי אם לא ניצחונות?

        פייר ג'קסון, למשל, יכול להיהפך לאחלה מכביסט. היה נחמד לראות אותו לא רק משחק, אלא גם מתראיין בסיום, מדבר יפה, שומר על צניעות, לא יוצא מגדרו. ספק אם בעברית זה היה נשמע יותר טוב. למעשה, כשבוחנים את המצב לעומק, מגלים שההצלחה של זוסמן תלויה בג'קסון. ובקול, וברול, ובכל שאר שחקני החיזוק הזרים. כי אם הם יסחפו את מכבי תל אביב להצלחות, זוסמן יהיה על המפה. מישהו יראה אותו, למישהו יהיה אכפת ממנו. החשבון הוא פשוט: 8 דקות ביורוליג שוות פי ארבעה מ-32 דקות בהפועל אילת.

        שחקן מכבי תל אביב פייר ג'קסון עם ניקולה וויצ'יץ' (GettyImages)
        הידעתם? כמה מהשחקנים האהובים והגדולים בתולדות המועדון היו גויים. וויצ'יץ' מחבק את ג'קסון (צילום: GettyImages)

        זה הזמן להזכיר לעכברי הכדורסל, שלא במקרה מכנים אתכם עכברי כדורסל. אתם מיעוט קטן ונרדף. אף אחד לא באמת מתעניין בענף הזה. עם ישראל לא באמת התמוגג בקיץ מנבחרת העתודה. משחקי הליגה לא מעניינים אף אחד. ולא, ליגה שוויונית לא תורמת לענף, ולא מביאה רייטינג. חוק רוסי לא תורם לכדורסלנים, ולא מושך קהל. אם יש אירוע כדורסל שהקהל הרחב רואה (וגם, לא כזה רחב), זה מכבי תל אביב ביורוליג. וכרגע, במצבו של הכדורסל הישראלי, כמובן שהכי חשוב זה לעבוד על הבסיס ושאנשי מקצוע איכותיים יטפחו צעירים, אבל יותר חשוב שילדים ירצו לשחק כדורסל. שמשהו ילהיב אותם, שימשוך אותם. שירצו לעזוב את הטלפון ולרדת למגרש. שתהיה מסה. ובשביל מסה, צריך הצלחות בפריים טיים. בשביל הצלחות בפריים טיים, צריך ניצחונות. ובשביל ניצחונות צריך אמריקאים. או במילים אחרות, לשחק עם כמה שפחות ישראלים. ספק אם מכבי תל אביב תצליח העונה, ספק אם זוסמן הוא היורש של קטש (או הבורשטיין הבא, שלא לומר הגודס הבא), אבל אחרי הקיץ האומלל ביורובאסקט, מה שקרה ביום חמישי לא אמור להפתיע. ישראל מחכה לזוסמן, ותיאלץ להמשיך לחכות. יש משימות בוערות יותר.