אחרי ההצלחות בסוף השבוע, היום (שני) נחתו בישראל אורי ששון ושגיא מוקי, שזכו במדליית הזהב בג'ודו בגרנד פרי טשקנט. גם ששון וגם מוקי חזרו אחרי פציעות ארוכות, והצליחו לגרוף את הזהב בגרנד פרי. "קודם כל אני שמח בשביל מוקי", אמר ששון, "הוא עבר תקופה מאוד לא פשוטה, הוא סיים חמישי באולימפיאדה עם גב כואב, זה משהו שמעטים יכולים לעשות, אני מאוד גאה בו. לגביי באופן אישי, לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר, אבל ראיתי את המתחרים וידעתי שאני יכול לעשות את זה. זו פתיחה מענינת לשנה החדשה, ומחכה בקוצר רוח למטרות הבאות ולאליפות העולם".
ומה לגבי העובדה שמדליות הזהב של השניים פתחו מהדורות חדשות וגרפו כותרות ראשיות בעיתונים? "לי זה עושה תחושה טובה ונעימה, שיש עם שלם שמביע הערכה והתרגשות בכל פעם שאנחנו עולים על המזרן ומשמעים את התקווה", אומר ששון, "יכול להיות שיהיו אנשים שיגידו שזה רק גרנד פרי, אבל אני אוהב את זה וכיף לי זה, וברור שיש לנו מטרות הרבה יותר גדולות כמו אליפויות עולם".
אולי השמחה בישראל של ההצלחות בענפי היחידים היא בגלל הכישלון של הנבחרות המקומיות? או, למה בג'ודו לישראל כן יש הצלחות, ובענפים קבוצתיים לא? "זה נכון, לאחרונה היו זכיות מאוד מרשימות", אומר ששון, "לא רק אנחנו, גם טל פליקר רשם הישג יפה, ארטיום דולגופיאט הישג מצוין. יש פער בין הספורט הקבוצתי לספורט האישי. זה לא תפקידי לקחת עמדה בדבר הזה. אני לא יודע לגביהם, אני יודע שאנחנו עובדים מאוד קשה עם שאר הצוות המקצועי. זו התמסרות טוטאלית, ועם עבודה קשה רואים תוצאות".
שגיא מוקי דיבר על הניצחון האישי שלו: "בשבילי זה שנלחמנו שם בגרנד פרי וחזרנו אחרי התקופה הקשה היה דבר הרבה יותר גדול מזה שזכינו שם בזהב והשמיעו את ההמנון. סבלנו מפציעה, חזרנו, עברתי תקופה לא קלה, עם כאבים, ותסכול אחרי ריו, קיבלתי המון אהבה מהעם, זה נתן לי מוטיבציה לקום ולחזור למזרן. חזרנו, התאמנתי הכי קשה לתחרות, עליתי מ-73 ק"ג ל-81, זה עדיין תהליך, אני עדיין לא במקום שבו אני צריך להיות, זה תהליך, יש לי עוד הרבה איפה להתחזק, ואני עם הפנים קדימה".