בשנת 1999 הגיעו האחיות וויליאמס לערוך אימון באקדמיה של ניק בוליטרי בפלורידה. האקדמיה כולה התמרקה לכבוד הביקור והאירוע וכל הילדים קיבלו פטור מאימוני אחרי הצהריים כדי שיוכלו לקבל הצצה לצורה בה שתי כוכבות ענקיות כאלה (ונוס כבר הייתה כוכבת וזכתה בווימבלדון שנה לאחר מכן, סרינה כוכבת עולה) מתאמנות. בנו יציעים ליד המגרש אליו הגיעו שתי האחיות והם התמלאו לחלוטין בשחקנים הצעירים מהאקדמיה. מי שלא הייתה שם היא ילדה בת 12 בשם מריה שראפובה.
הטניסאית, שכבר אז נחשבה לכישרון נדיר בקנה מידה עולמי, לא רצתה לתת לאחיות את העונג הזה, העונג לראות אותה יושבת וצופה בהן בהערצה. "בחיים לא הייתי מוכנה לשים את עצמי במקום שסוגד להן, להתבונן עליהן מלמטה, להיות אוהדת", שראפובה כותבת בספרה החדש "בלתי ניתנת לעצירה: חיי עד כה". אבל שראפובה, כמו כל בני ובנות גילה והשחקנים הצעירים באקדמיה היוקרתית בפלורידה, כן הייתה סקרנית לראות את התופעה במו עיניה. אז מה היא עשתה? אבא שלה יורי סידר לה מפתח למחסן סמוך אל המגרש והיא ישבה שם בחושך והציצה דרך חור לעבר המגרש בו התאמנו השתיים. "יכולתי לצפות דרך סוג של חור - רק אני לבד - שם בחושך, צופה ב-20 השנים הבאות של חיי", היא כותבת.
זה רק אחד מבין עשרות, אם לא מאות, סיפורים ואנקדוטות מרתקים בספרה החדש של שראפובה, בו היא כותבת ביחד עם הסופר האמריקאי ריק כהן את סיפור חייה עד כה (כפי שמרמזת הכותרת של הספר כמובן). התכנית המקורית של שראפובה הייתה לכתוב את הספר אודות סיפור חייה ולהוציא אותו בזמן אליפות ארצות הברית 2016, טורניר אחריו הייתה אמורה לסיים את קריירת הטניס שלה. אלא שאז הגיע סיפור המלודוניום וההשעיה בת השנתיים (שקוצרה בסופו של דבר ל-15 חודשים) וגרמה לה לרצות להמשיך ולהמשיך עד ש"יורידו את הרשת. עד שישרפו את המחבטים שלי. עד שהם יעצרו אותי. ואני רוצה לראות אותם מנסים".
בספר האוטוביוגרפי, שיצא ממש עם תום אליפות ארצות הברית 2017 (ההשעיה והצורך להתאים את הספר לכך גרמו לדחייה), שראפובה חושפת את עצמה לראשונה בצורה ישירה וכנה מאוד ולפעמים אף בוטה ואכזרית כלפי חלק מכוכבי העלילה. האהבות, השנאות, הקנאה וכל מה שמרכיב סיפור עלילתי מרתק מופיעים שם. הרוסייה בת ה-30 תמיד שמרה באופן אובססיבי על פרטיות ולאורך כל חייה והקריירה שלה (שהם כמעט היינו הך) התנהלה בצורה הכי מקצוענית ורצינית שיש ומעולם לא חשפה טפח קטן ממה שהיא חושפת בספר הזה.
ה-גיבור של הסיפור, פרט למריה עצמה, הוא אבא שלה יורי. היא גם מקפידה לקרוא לו בשמו, יורי, ברוב המקרים בהם היא כותבת עליו בספר. יורי קיבל מחבר מחבט טניס במתנה ולמד לשחק. כשמריה הייתה בת ארבע, הוא לקח אותה איתו למגרשים בסוצ'י, שם התגוררו באותה תקופה. מאשה - זה השם בו היא הוטבלה לנצרות וזה השם האמיתי שלה. כשהיא הגיעה לארצות הברית כולם קראו לה "מרשה" ולכן היא ביקשה שיקראו לה מריה ומאז זה אומץ - הרשימה מאוד את כל הנוכחים באותו קאנטרי קלאב כששיחקה עם מחבט עלוב על הקיר ואנשים ממש היו מתקבצים על מנת לצפות שם בילדה הקטנה שעושה ניסים.
המאמן שלה יורי יודקין, שהיה מפורסם מאוד ברוסיה בזכות היכולת שלו להעניק יסודות טניס מצוינים לילדים וגם כי היה שותה וודקה על המגרש, שלח אותה ואת יורי ליום פתוח במוסקבה, שם הייתה גם מרטינה נברטילובה. הטניסאית הצ'כוסלובקית/אמריקאית התלהבה מאוד מהילדה, שהייתה אז בת שש בלבד ודיברה עם יורי. היא, כמו יודקין, סיפרה ליורי שראפוב שהוא צריך לקחת את הילדה מאשה לארצות הברית כדי שתתאמן בסביבה מקצוענית ורצינית יותר שתאפשר לה להתפתח. יודקין הפעיל על שראפוב לחץ גדול כשהוא אומר לו שהיא יכולה להפוך לטניסאית הטובה בעולם.
כשהיא רק בת שש וברית המועצות קורסת ומתפוררת במקביל, מאשה ואבא יורי הצליחו איכשהו להשיג ויזה לארצות הברית. זה קרה אחרי שיורי קרא בחוברות טניס על האקדמיות המפוארות בפלורידה. הבעיה שהוויזה לארצות הברית הייתה רק לשניהם ולא לאמא, שנשארה ברוסיה והצטרפה אליהם רק כשמריה כבר הייתה בת 11. שראפובה עצמה סיפרה כמה זה חישל אותה כשכתבה בספר: "כשאין לך אמא, זה מחזק אותך כי אין לך למי לבכות כשקשה, אז את לא בוכה". יורי ומריה הגיעו לארצות הברית עם 700 דולר והבטחה באוויר מאיזה מאמן נוער רוסי שיגיע לאסוף אותם משדה התעופה. זה לא קרה, אבל למזלם של השניים יורי התחבר עם שני רוסים בטיסה והם הציעו להם לישון על הרצפה במלון שלהם. מאשה ויורי הסכימו כי לא הייתה להם ברירה אחרת.
יורי לא ישן כי חיפש וסרק איך הוא מגיע למרכז הטניס הקרוב כשהמוטו עליו חזר כל הזמן היה "אנחנו לא צריכים כסף או רכב, רק צריכים לתת למאשה לשחק טניס וזה כבר יעשה את כל העבודה עבורנו". השניים הגיעו עם מחבט שיורי קיבל מאלכסנדר קפלניקוב (אבא של יבגני) - גם הוא מסוצ'י - ושהידית שלו קוצצה על ידו כדי שמאשה איכשהו תוכל לשחק עם המחבט. גם בגדי ספורט לא היו לה בשנים הראשונות בארצות הברית ולכן נאלצה תמיד ללבוש את השאריות של אנה קורניקובה. היחסים בין שראפובה לקורניקובה ידעו עליות ובעיקר מורדות, כולל טענות של אימה של האחרונה כי יורי חטף את מאשה, מה שהוביל לסילוקה של שראפובה מהאקדמיה של ניק בוליטרי. שראפובה הצליחה איכשהו (בעזרת זוג פולני שהתרשם מהילדה כשצפה בה באחד המגרשים בה שיחקה) להגיע לאקדמיה של בוליטרי בבראדנטון, פלורידה. שם שראפובה ויורי התגוררו בבית של אישה שאיימה לזרוק אותם מהדירה כל הזמן בשל איחור בתשלומים.
שראפובה הייתה תמיד אאוטסיידרית. היא ויורי הגיעו לארצות הברית כשהם לא יודעים מילה באנגלית. היא הגיעה לאקדמיה של בוליטרי והתקבלה עם מלגה, או כמו שהיא מסבירה את זה בספר: הילדות האמריקאיות המפונקות והעשירות שילמו כדי שהיא תוכל לקבל מלגה ולהיות באקדמיה למרות שלא היה לה כסף. הן היו גרועות, אבל משוכנעות שיהפכו לשחקניות גדולות רק כי לאבא ואמא שלהן היה המון כסף. שראפובה אכלה הרבה חצץ באקדמיה מאותן ילדות מפונקות שנהנו ללעוג ולצחוק על הילדה הרוסייה שלא ידעה אנגלית ואף היו גונבות לה דברים. אחרי שהיא נזרקה משם, יורי הצליח להכניס אותה לאקדמיה אחרת, שם נאלץ לעבוד ולהשאיר את כל המסמכים שלו בידי הבעלים של האקדמיה, שגם ניסה להחתים את השניים על חוזה שהיה משעבד אותם אליו לכל החיים.
שראפובה שנאה אותו, היא אהבה את פיליפ פצשנר הגרמני כשהייתה נערה וקינאה בברבורה סטריצובה שיצאה איתו, אחר כך היא התאהבה בחואן קרלוס פררו. היא מעולם לא התחברה עם אף שחקנית אחרת בסבב (פרט לבת ארצה, מריה קירילנקו, וגם זה לתקופה קצרה) ומסבירה את זה בכך שחברות אמת הייתה פוגעת ברצון שלה למחוץ את אותן שחקניות על המגרש. חד וחלק. שראפובה מרבה לכתוב ולפרט איך לא מעניינת אותה אף זכייה, אף תואר או כבוד, הדבר היחיד ששינה לה לאורך כל הקריירה היה למעוך את השחקנית שנמצאת בצד השני של הרשת. חד וחלק. היא לא מורחת ולא מספרת סיפורים. הטניסאית שכבר בגיל 11 קיבלה חוזה של 50 אלף דולר לשנה והוצאות נלוות לגבי הקריירה (עוד עשרות אלפי דולרים בשנה) מנייק, לא מפחדת ולא הולכת בין הטיפות בספר הזה. היא שונאת, אוהבת, מאוהבת, אובססיבית, אבל לא מצניעה או מחביאה כלום.
אחד מרגעי השיא בספר הוא זה שהגיע אחרי הזכייה שלה בווימבלדון 2004 כשהיא בת 17 בלבד ומונעת מסרינה וויליאמס זכייה שלישית ברציפות בתואר. שראפובה נכנסה לחדר ההלבשה היוקרתי שמאכלס רק את 16 המדורגים והמדורגות הבכירים לאחר הגמר ושמעה את סרינה בוכה בקולי קולות, מתייפחת, דופקת וזורקת חפצים ומקללת. למרות זאת, שראפובה נשארה בחדר כשהיא יודעת שסרינה יודעת שהיא נמצאת שם. לאחר מכן, שראפובה שמעה שסרינה אמרה למישהי "לא אסלח לה שהיא נשארה שם, לעולם לא אתן לכלבה הזו לנצח אותי יותר". ואכן, מאז סרינה ניצחה את שראפובה ב-19 מ-20 המפגשים בין השתיים.
אחד מרגעי השפל מבחינתה הוא כמובן ההודעה על השעייתה לשנתיים. מיד כשזה קרה נייק הוציאו הודעה שםה משהים את החוזה איתה, מה ששבר אותה אחרי קשר של 19 שנה איתם. מה ששבר אותה יותר היה שפתאום כולם מסביבה דיברו עליה: "הייתי הכי נמוך שיכולתי להיות, הרגשתי כל כך נמוכה שהייתי צריכה לטפס למעלה כדי להגיע לקרקעית (...) זה בדיוק מה שחשבתי כשהטלפון שלי התחיל לרטוט. זה היה טקסט מהמאמן שלי לשעבר והחבר שלי מייקל ג'ויס. לחצתי על זה כשאני מצפה להודעת תמיכה וסולידריות, אבל מיד היה ברור שההודעה הזו לא כוונה אליי. היא ככל הנראה הייתה מיועדת לאשתו והוא לחץ על השם שלי בטעות. זה מסוג הטעויות שגורמות לך לחשוב שפרויד לא היה כזה משוגע אחרי הכול. זו הייתה רק שורה אחת - 'את יכולה להאמין שנייק עשו לה את זה?' - אבל היא הייתה כואבת מאוד.
"זה לא היה המידע שנייק השהו את החוזה איתי, אלא זה שפתאום קלטתי שאנשים בכל מקום, אנשים שהכרתי כל חיי, מדברים עליי מאחורי הגב, בצורה קרה, בלי שום חיבה או חמימות, אפילו בצורה מסוימת של שעשוע. המזלג נפל מהיד שלי. אמא שלי הסתכלה עליי ורציתי להגיד לה מה הוא כתב, אבל לא הצלחתי להוציא מילה רק יבבות יצאו לי. זה היה הרגע, הרגע הרע, הרגע שבו הרגשתי שאני מאבדת שליטה ומשתגעת. רצתי למעלה לחדר שלי, בכיתי בצורה היסטרית. ישבתי על הרצפה כשאני אוחזת במיטה שלי במה שהרגיש כמו שעות ארוכות ורק מיררתי בבכי. התקשרתי למקס (הסוכן שלה, מקס אייזנבד, שליווה אותה מאז שהייתה בת 11 - ר.פ.). הוא אמר 'ששש ששש ששש תירגעי, מריה, תירגעי. זה בסדר. לא, לא, לא. נייק לא זרקו אותך'. אמא שלי בילתה את שארית הלילה כשהיא מחזיקה את היד שלי. בשבועיים שלאחר מכן היא לא נתנה לי ללכת לישון לבד".
זה אולי החלק היחיד בספר בו שראפובה נחשפת כמישהי פגיעה ולא רק כמכונה שיכולה ואוהבת לחבוט עוד ועוד ועוד כדורים בלי סוף ומסוגלת להיות מרוכזת במשחק ובנקודה גם אם יישרף העולם מסביבה. בדיעבד זה נראה גם כמה שהוביל אותה לכתוב את הספר למרות שזו לא האמת. נסיבות החיים לפעמים מפתיעות ומוזרות וכל מה שקורה הוא אך ורק בגלל מזל/חוסר מזל וצירוף נסיבות מקרי לחלוטין. שראפובה מדגישה לאורך כל הספר את המזל שהאיר לה וליורי פנים, או כמו שהיא הרבתה לומר בראיונות שלה לקידום הספר: "ההחלטה של יורי להתפטר מהעבודה ולעזוב הכול כדי לנסוע איתי לארצות הברית כשהייתי בת שש ובלי כלום היא הכי מטומטמת וגאונית שמישהו יכול היה לקבל".
