מסיוט לחלום: הדברים שיכולים להפוך את עונת הכדורסל לגדולה

בווידאו: תקציר גמר גביע ווינר

זה יקרה בעוד פחות משבועיים. מאמן הנבחרת החדש, ככל הנראה עודד קטש, יכריז על סגל של 24 שחקנים, מתוכם יהיו 12 הנבחרים שייצגו את ישראל בשני משחקי מוקדמות אליפות העולם נגד אסטוניה ויוון בסוף נובמבר. בהנחה שסגל השחקנים שעליו יכריז קטש לא יפתיע יותר מדי, לא מעט שחקנים צעירים אמורים להיות שם בניסיון להגיע לנבחרת בפעם הראשונה בקריירה שלהם - תומר גינת, איתי שגב, רפי מנקו, יפתח זיו ואולי גם חואקין שוכמן ונאור שרון.

לפתע, לאותם שחקנים צעירים, שבמילא מנסים להוכיח את עצמם בכל פעם שהם דורכים על הפרקט, תהיה עוד סיבה להתאמץ, ולרשום הופעה ראשונה במדי הנבחרת הבוגרת. נבחרת ישראל אכזבה מאוד בקיץ האחרון, ניצחה רק במשחק אחד מחמישה ביורובאסקט והודחה בשלב הבתים. בשיטה הנוכחית של פיב"א, בה בשני החלונות הראשונים של מוקדמות אליפות העולם כמעט ואין זמן לאימונים, יש הרבה מגרעות. ובכל זאת, השיטה הנוכחית אמורה להחזיר את העניין בכל הנוגע למאבק בכניסה לסגל.

אם עד עתה הסגל היה מפורסם סמוך לסיום העונה, ושחקנים לא יכלו להראות גרף שיפור או להוכיח את עצמם אם לא זומנו, כעת יש להם, וגם למאמן הלאומי החדש, הזדמנות לזהות מגמות, מומנטום ותקופות טובות ולהזמין סגלים טובים. על הדרך נקבל דרמות וכעסים בסגנון זימוני נבחרת ישראל בכדורגל, כך שמידת העניין תעלה בצורה משמעותית.

מזה שנתיים מכבי תל אביב היא אחת הקבוצות הפחות מצליחות ביורוליג. זה החל עם מסע משפיל בעונת 2015/16 של הדחה בשלב הבתים הראשון ביורוליג ולאחר מכן הדחה מהיורוקאפ, המשיך בעונה שעברה עם סיום בתחתית היורוליג בשיטה החדשה, וגם השנה לא נראה שהצהובים בדרך להצלחה גדולה. הסגל של נבן ספאחיה הוא אמנם עמוק, ולא מעט שחקנים יכולים לקבל דקות ברמות הגבוהות, אבל הוא מאוד רוחבי. לא נראה שיש שם את השחקנים שיעשו את ההבדל ויהפכו את הצהובים למכונה משומנת גם ברמה האירופית.

הצלחה של מכבי תל אביב ביורוליג תחזיר קצת מן העניין גם עבור משחקיה בליגה. בעונה שעברה התרגל הציבור בארץ לראות את הצהובים מפסידים מדי כמה משחקים, ואילולא התקשורת עושה מאותם הפסדים מטעמים, היה אפשר לעבור לסדר היום על הפסד של אלופת היורוליג לשעבר באשדוד, נהריה וגן נר. אבל אם המגמה תשתנה, והעונה הקבוצה של נבן ספאחיה לא תהפוך שוב לאחת הבדיחות של היבשת, אולי ניצחון מול מכבי תל אביב יחזיר לעצמו משמעות. אולי אחרי שהצהובים ינצחו בבית יריבה אירופית ראויה בדמותה של אפס אנאדולו או תנצח בחוץ במלאגה, ולאחר מכן תפסיד בהרצליה, יהיה אפשר לדבר על כך ברמה של הפתעה. כל עוד היא תמשיך לדשדש, העונה שלה כולה, גם אם תהיה מחרידה שוב ברמה המקומית, תהיה לא יותר מפיהוק ארוך.

את עונת הבכורה שלו כמאמן בליגת העל העביר מאיר טפירו לא בדיוק באור הזרקורים. מכבי אשדוד/באר טוביה סומנה מראש כקבוצת תחתית, ללא שאיפות מיוחדות, עם רצון לקדם שחקנים צעירים ולא להיגרר למאבקי הירידה. לצד ניצחונות גדולים, הגיעו גם תקופות לא טובות והחלפות זרים, ואי אפשר לסכם את העונה הראשונה שלו כמאמן כהצלחה גדולה, אך גם לא בתור כישלון.

הקיץ התגלגל טפירו להפועל אילת, פוסט עידן הנסיך של הכדורסל הישראלי, עודד קטש. תזכורת קצרה: קטש הוביל את אילת לשלוש הופעות בפיינל פור, גמר סל, וגמר גביע, ורק השנה נכשל להגיע לארבע הגדולות. אילת, גם אחרי שדורון הרציקוביץ' עזב, היא קבוצה מעניינת בעלת יומרות, כשהפעם לצד טפירו יש גם על הספסל דמות מעניינת כמו היו"ר מוטי אמסלם.

בניגוד לעונה באשדוד, העונה טפירו כבר יעמוד למבחן, ובגדול. הצלחה תהיה כניסה לפלייאוף ממקום טוב והגעה לפיינל פור, כישלון יהיה אי הגעה לפלייאוף. מה שבטוח, בניגוד לקבלה בשתיקה של הפסדים שהיו באשדוד, לפחות מבחינה תקשורתית, באילת רצף של הפסדים כבר יכול להוביל לשיחות מיושב הראש, לחוסר שקט גם בתקשורת וביקורות על ניהול המשחק. העונה השנייה של טפירו כמאמן אמורה להיות או סקנדל או פסטיבל, ואם יצלח אותה, יעבור מבחן חשוב בדרך להמשך דרכו כמאמן. מה שבטוח, רמת העניין סביבו רק תעלה.

זה קרה בקיץ 2001. יורם חרוש קיבץ סביבו בהפועל ירושלים את רוב הצעירים הטובים ביותר שעזרו לו להוביל את נבחרת העתודה למדליית הכסף בקיץ 2000. ארז כץ, איציק אוחנון, אורי יצחקי, שחר גורדון ומשה מזרחי התקבצו בקבוצה ביחד עם מאיר טפירו במה שהיה עתיד להפוך לקבוצה שתילחם במשך שנים במכבי תל אביב. בפועל אותה עונה הסתיימה באכזבה עם הפסד בחצי הגמר למכבי רמת גן הבלתי נשכחת של ארז אדלשטיין.

השנה, אחרי שנים רבות בהן הצעירים של הכדורסל הישראלי קיבלו מדי פעם במה בקבוצה שהאמינה בהן, קיבצה הפועל תל אביב שניים מכוכבי העתיד-הווה של הכדורסל הישראלי יחדיו, שניים שכבר אמורים השנה להיות בצמרת הישראלים בליגה. שניהם רשמו בעונה שעברה את הפריצה המיוחלת שלהם. מנקו כשיצא מגבולות הפועל ירושלים והיה חלק חשוב בריצה של הפועל אילת עד המקום השני בליגה בעונה הסדירה. גינת קיבל את המפתחות בהפועל תל אביב, הרבה בגלל הפציעה של רביב לימונד, והוכיח שמקומו היה צריך להיות כבר בסגל הנבחרת ליורובאסקט. שניהם אגב, יהיו חלק מרכזי במוקדמות אליפות העולם של נבחרת ישראל.

אז איך זה ייגמר? לא בטוח, הפועל תל אביב כבר הצליחה לנפץ בשנים האחרונות קבוצות מבטיחות עם עונות רעות מאוד, אבל השילוב בין השניים, שעושה הרושם כי התחברו גם מחוץ לפרקט, והאנרגיות שהמקום מביא, יכול לסמן עתיד ורוד למועדון האדום, ולהפועל תל אביב בכלל. ביחד עם רביב לימונד ואדריאן בנקס כישראלים המבוגרים ועוד צעיר מוכשר בסגל שצריך לקבל הזדמנות, צוף בן משה, יוכלו הצמד שכבר קיבל את השם רפי גינת, להוביל את האדומים מתל אביב למקום אליו הם שואפים להגיע.

כבר עם שובה לליגת העל אשתקד המשיכה גלבוע/גליל את הקו שאפיין אותה ואת גליל עליון לאורך שנים - שחקנים צעירים שמקבלים הזדמנויות, הן זרים והן ישראלים. אלא שבעונה שעברה, כפי שהיה בעבר עם שחקנים כדוגמת אבישי גורדון, דגן יבזורי, יניב גרין וטוני יאנגר, היה שם מבוגר אחראי או שניים בדמותו של ג'ייסון סיגרס. השנה לקח אריאל בית הלחמי, בעזרת הבעלים חיים אוחיון, את עניין הצעירים לאקסטרים.

יחזקאל סקוורר הוא השחקן היחיד בגלבוע שנולד לפני שנות ה-90, והוא רק בן 28. עוד שלושה שחקנים נחשבים ל"מבוגרים" בקבוצה - טל קרפלס (27), ג'ייקובן בראון (27) וטיילר סטון (26). השאר צעירים מאוד - בן אלטיט (24), דיאנג'לו הריסון (24), זאק לידיי (23), חואקין שוכמן (22), ספנסר וייס (22) ויותם חנוכי (16 ועשרה חודשים) מרכיבים את אחד הסגלים הכי צעירים שנראו בליגה בשנים האחרונות.

אז מה ייצא מהתבשיל הזה בגן נר? בעיקר הרבה התלהבות כפי שראינו בגביע ווינר, והמון חוסר יציבות. רמת הכישרון היא בשמיים, הזרים נראים ככאלה שיהיו בישראל עונה אחת לפני שיקפצו לרמות הגבוהות, והישראלים? שוכמן מסתמן כאחד השחקנים המעניינים שיש לכדורסל הישראלי להציע, סקוורר ואלטיט בקו עלייה וטל קרפלס מגיע עם המון מוטיבציה אחרי פציעה. גלבוע/גליל יכולה לגנוב את ההצגה העונה. אם לא, נראה הרבה משחקים כמו ההופעה בחצי גמר גביע ווינר.

בעוד הפועל תל אביב, עם אולם הדרייב אין הנהדר, מסרבת מטעמים אידיאולוגים ללכת לאירופה כשלא מגיע לה, ומכבי חיפה עם רוממה החדש בוחרת מטעמים עסקיים לשחק ב-NBA במקום להמשיך לייצר מסורת באירופה, הפועל חולון מצטרפת הקיץ להפועל ירושלים כמי שהצליחה למנף את האולם החדש שלה כדי להתקדם גם ברמה האירופית. המתקן של חולוניה נהדר, ומנהלת הליגה עשתה נכון שהחליטה להפוך אותו הקיץ לאכסניה של גביע ווינר, שלפחות ברמת התפאורה היה נהדר.

ההליכה של חולון לאירופה היא גם החלטה ניהולית חכמה של שלמה אייזיק וצוותו, וגם החלטה מקצועית נהדרת. בעונה שעברה הצליחו הסגולים להיות חלק מהצמרת הגבוהה, לסיים במקום הראשון, אבל בסוף קרסו בפלייאוף נגד מכבי חיפה. בחולון יכלו בקלות להשאר באותה המתכונת, להעלות קצת את כמות המנויים, ולקוות לטוב. במקום זה, הם מוכרים מוצר טוב יותר, והקפיצו ביותר מ-60 אחוזים את כמות המנויים שלהם, כך שגם את המשחק שלא יוכלו לארח בליגת האלופות באולמם הביתי, יהיו חייבים להעביר לאולם גדול ולא לבית מכבי הקטן הסמוך.

אז למה אפשר לצפות מחולון באירופה? קודם כל להיות חולון. להציג את הלחימה שאפיינה את המועדון הזה לאורך שנים. הסגל שבנה דן שמיר הוא עמוק מאוד, ויקח זמן לבנות רוטציה מתאימה לשני מפעלים, אבל אם הקהל הסגול יידע להעניק את האווירה העוינת והדוחפת הרגילה, וההנהלה תדע לא לקפוץ מעל הפופיק, המסע של חולון באירופה יכול להיות התחלת מסורת נהדרת. מה שבטוח, יהיה שווה לעקוב אחרי מעשי הנציגה הישראלית בליגת האלופות.

כמעט בכל עונה הסיטואציה הזאת מתרחשת - שחקן אחד או שניים לא מוצא את מקומו במכבי תל אביב, עובר לקבוצה אחרת, רושם עונה טובה מאוד, התקשורת מתחילה לבקר את הצהובים על ההחלטה לשחררו, וכשהוא מגיע למשחק ביד אליהו, או רק פוגש את נציגת ישראל ביורוליג, ורושם משחק נהדר, השורש נ.ק.מ חוגג.

הקיץ מכבי תל אביב עשתה מהפכה בסגל כשרק איתי שגב נשאר. כתוצאה מהמהפכה יוכלו יוגב אוחיון, גיא פניני, ג'ו אלכסנדר, אנדרו גאודלוק וקווינסי מילר להגשים את התסריט הידוע. "זה היה משחק מיוחד בשבילי", יגיד אחד מהם אחרי שיהיה חתום על ניצחון גדול ביד אליהו, "אין לי משקעים עם מכבי, אבל היה לי רצון להוכיח את עצמי, וזה טבעי". כשאתה יוצר לעצמך כל כך הרבה אנשים שמגיעים עם מוטביציית שיא לבוא ולנקום בך, אתה יורה לעצמך ברגליים.