"אני זוכר את הימים הראשונים שלי בנבחרת סלובניה", סיפר בשבוע שעבר גוראן דראגיץ' כשנטל את המיקרופון בכיכר המרכזית של לובליאנה, תחת גשם שוטף, אל מול 25 אלף אוהדים משולהבים שצועקים בקריאות קצובות "MVP! MVP!". "יאקה לאקוביץ' היה אז המנטור שלי", אמר הכוכב הגדול של אלופת אירופה הטרייה ופנה לעוזר המאמן: "אני אוהב אותך, יאקה".
92 אחוזי רייטינג נרשמו בסלובניה בעת שידור גמר היורובאסקט. שני מיליון אנשים בכו יחד עם לוקה דונצ'יץ' הפצוע, וראו כיצד סרביה מנצלת את הכאבים מהם סבל דראגיץ' כדי לחולל מהפך. אבל דווקא בלי שני הכוכבים הגדולים שלה, הצליחה הנבחרת המרגשת להשלים את המהלך ההיסטורי ולהפוך לאלופת אירופה. יותר מכל דבר אחר, תיזכר החלטתו האמיצה של המאמן איגור קוקושקוב להותיר את דראגיץ' לצדו של דונצ'יץ' על הספסל ברגעי ההכרעה.
"2:20 דקות לסיום ירדנו לפסק זמן, ושאלתי את גוראן אם הוא מסוגל לחזור לשחק", משחזר לאקוביץ' את הרגע המכונן בראיון מיוחד לוואלה! ספורט. "הוא ענה 'ברור שכן', אבל לא ידענו מה לעשות. התלבטנו, כי הוא סבל מהתכווצויות שהכאיבו לו והגבילו אותו מאוד, וגם כך כל תשומת הלב הייתה עליו ברגע שהוא עלה למגרש. החלטנו שנשאיר אותו על הספסל בפוזשן ההגנתי הבא, ואז נראה מה לעשות. איגור קיבל החלטה גורלית, ולא החזיר אותו עד לסיום. לא למצב הזה קיווינו ופיללנו, אבל השחקנים האחרים עשו עבודה נפלאה והחזירו את המשחק לשליטה שלנו. היה מדהים לראות אותם מתפקדים ככה, והוא החליט ללכת איתם ולתת בהם את האמון. צריך אומץ בשביל לקבל החלטה כזאת".
לאקוביץ', הגארד המעוטר שכיכב בעשור הקודם בפנאתינייקוס, ברצלונה ונבחרת סלובניה, עדיין לא נרגע מחגיגות הזכייה. רק לפני שנה, בגיל 38, הוא הודיע על פרישה ממשחק. אשתו, הכדורסלנית הקטאלנית הלנה, ילדה אז שני תאומים - לוקה ופול. "אם הם היו נולדים היום, אולי היינו קוראים להם לוקה וגוראן", צוחק האב הגאה.
"אין לי מילים לתאר את הרגשות שאני חווה בשבוע האחרון", מספר לאקוביץ'. "זו פשוט תחושה מדהימה, ואני חושב שאף אחד מאיתנו עוד לא עיכל הכל. עוד לא הבנו לגמרי מה עשינו ומה קרה. זה עוד ייקח זמן. אני בכלל עוד במירוץ להשלמת שעות השינה שהחסרתי עם כל החגיגות".
- כשחקן חווית לא מעט רגעי שיא. זכית ביורוליג עם ברצלונה ב-2010, בשש אליפויות ובשישה גביעים ביוון ובספרד, הופעת בשבע אליפויות אירופה. איפה ההישג הזה משתבץ ברזומה שלך?
"אין ספק שהזכייה ביורוליג והזכייה ביורובאסקט הן המאושרות והגדולות ביותר. הנפת הגביע עם בארסה הייתה מיוחדת מאוד בשבילי, כי היא הייתה הראשונה והיחידה, וגם בגלל שהפכתי בעצמי לחצי קטאלני. בברצלונה הכרתי את אשתי, ושם גם נולדו לי שני ילדיי. אבל אתה יודע מה, הזכייה באליפות אירופה אפילו מרגשת יותר, בגלל שזו המדינה שלי, בגלל שעשינו היסטוריה וגם בגלל שאף אחד לא ספר אותנו ולא ציפה מאיתנו ללכת עד הסוף".
- גם אתם לא חשבתם שתלכו עד הסוף?
"לא חשבנו, ולא לא חשבנו. מהיום הראשון תמיד הסתכלנו על המשחק הבא כאילו הוא החשוב ביותר. ככה עבר עוד יום ועוד יום, ופתאום היינו בגמר. לא היה זמן לחשוב, לתכנן או לצפות. היינו משחקים בערב, ויושבים כל הלילה כדי לעבוד על המשחק הבא, ללמוד את היריבה, להכין תוכנית משחק. ככל שצברנו ניצחונות, כך היינו יותר ויותר בטוחים בעצמנו".
- זה, מן הסתם, עולם אחר ממה שחווית כשחקן.
"אולי אני אפתיע אותך. ההתרגשות אחרי הזכייה הייתה בדיוק אותו דבר. 8,000 אוהדים באו אחרינו לאיסטנבול, 25 אלף איש נשארו בגשם כדי לחגוג איתנו בכיכר, כל המדינה צפתה בגמר בטלוויזיה. אלה דברים שנוגעים בך, וזה לא משנה באיזה תפקיד אתה נושא. אבל כן, כל מה שקדם לזכייה היה שונה לחלוטין. כשחקן אתה כל הזמן עסוק בעצמך, מטפל בגוף שלך, מבצע הכנה מנטלית, דואג לנוח. כעוזר מאמן לא היה לי אפילו זמן לישון. לא הייתי אחראי על שחקן אחד, אלא על 12".
- לא היה אפשר שלא להתרגש מהתצוגות הפנומנליות של דראגיץ' ודונצ'יץ', כוכב ענק אחד בקמפיין האחרון שלו בנבחרת לצד ילד פלא בקמפיין הראשון שלו. לא היית רוצה לשחק לצידם במקום לצפות בהם מהספסל ולתת להם הוראות?
"תשמע, זה היה יכול להיות כיף גדול לשחק עם השניים האלה בקו האחורי", צוחק לאקוביץ', "אבל הימים האלה מאחוריי. אני שמח בחלקי. ברגע שהחלטתי לפרוש, עשיתי את הסוויץ' ואני ממוקד באימון".
- תאר לי את חוויית דונצ'יץ' מנקודת המבט שלך.
"הוא כל כך מוכשר, והוא עושה דברים מדהימים על המגרש, משחק ברמות הכי גבוהות ומתפקד תחת לחץ ציפיות עצום. הוא יודע שכולם מסתכלים עליו בכל רגע, מתייחסים אליו כילד פלא. מבחינה מנטלית, ומבחינת הבגרות שלו על המגרש, הוא לא בן 18, אלא בן 28. כל הזמן מנסים להשוות אותו לכוכבים גדולים מהעבר, אבל זה קשה, כי הוא כל כך מיוחד. הסתובבתי בעולם הכדורסל במשך 20 שנה, ולא ראיתי שום דבר דומה, לא ראיתי אחד שמתקרב לרמה שלו. היחיד שאפשר אולי להשוות אליו זה דראז'ן פטרוביץ', אבל קשה לי לדבר עליו כי אני לא ראיתי אותו משחק בגיל הזה".
- איך השחקנים הוותיקים קיבלו את המנהיגות שלו? בכל זאת, הוא צעיר מכולם בלא מעט שנים.
"לוקה הוא בחור שכיף להיות איתו, הוא אדם ישר, קשה לא להתחבר אליו. הוא שחקן שכל הזמן מחפש את האחרים, ולא משחק בשביל עצמו, כך שקל לקבל את המנהיגות הזאת".
- והיה עוד אחד לצידו, דראגיץ'. הוא הכדורסלן הכי גדול בתולדות סלובניה?
"אין ספק. הוא לא מנהיג רק בנבחרת, אלא גם במיאמי היט. הוא סחב את כולנו על הגב שלו מהיום הראשון, נתן דוגמה אישית. כולם ראו איך הוא הרים את השחקנים באחד מפסקי הזמן האחרונים בגמר, כשהוא בכלל פצוע על הספסל. הסלובני היחיד שהתקרב אליו ברמת ההישגים היה איבו דנאו, ששיחק בשנות ה-50 וה-60 בנבחרת יוגוסלביה".
"לא יכולתי לחלום על פתיחה טובה מזו לקריירת האימון שלי", אומר לאקוביץ', שהג'וב בנבחרת היה הראשון שלו כמאמן. השבוע הוא כבר ארז שוב את חפציו ושב לספרד לקראת התפקיד השני שלו: עוזר מאמן בילבאו. "אני מקווה שאני בתחילתה של דרך חדשה ומוצלחת. יש לי סבלנות, אני רוצה ללמוד, וכן, יום אחד גם ארצה להיות מאמן ראשי באחת הקבוצות הגדולות באירופה".
- קוקושקוב חוזר עכשיו לעמדת עוזר המאמן ביוטה, וייאלץ לעזוב את תפקידו כמאמן הנבחרת לקראת מוקדמות גביע העולם בנובמבר. אולי עכשיו יגיע תורך?
גם בשיחת טלפון, ממרחק 3,500 קילומטרים, אפשר לחוש כיצד לאקוביץ' נע באי נוחות. "אני? בעתיד ברור שזה יהיה כבוד עצום עבורי, אבל אני מקווה שאיגור יישאר בדרך כלשהי באיזשהו תפקיד בנבחרת. הוא בנה אותה, הוא הארכיטקט של ההצלחה הזאת והוא האדם המושלם לתפקיד. אני לא מקנא בראשי ההתאחדות, שצריכים עכשיו להירגע מכל השמחה והחגיגות ולקבל החלטה לא פשוטה.
"כל הסיטואציה הזאת היא מוזרה. בעוד חודשיים נשחק בלי דונצ'יץ' ודראגיץ' על הפרקט ובלי קוקושקוב על הקווים? זו לא נבחרת סלובניה. וכמובן שזה לא רק אנחנו. גם ספרד, סרביה, קרואטיה, יוון ונבחרות אחרות יסבלו מבעיה דומה. האנשים ביורוליג ובפיב"א חייבים לשבת ולמצוא פתרון שיהיה לטובת הכדורסל. מה שקורה עכשיו פוגע במאמנים, בשחקנים והכי נורא - באוהדים".
לאקוביץ' מוכר היטב לחובבי הכדורסל בישראל בזכות שנותיו הארוכות ביורוליג. הוא אמנם מדורג "רק" במקום ה-24 במספר ההופעות במפעל הבכיר, אבל הספיק לתפוס את המקום השביעי בין קלעי הנקודות בכל הזמנים, ושלושה שחקנים אגדיים בפני עצמם - חואן קרלוס נבארו, מילוש תאודוסיץ' וג'אנלוקה באזילה - הם היחידים שצלפו יותר שלשות ממנו.
בהופעתו השנייה במסגרת הזו, כשהיה בן 23 ושיחק בנובו מסטו, הוא העמיד את אחת מתצוגות השיא שנראו ביבשת במאה הנוכחית: "יאקה לאקה" סיים עם 38 נקודות (5 מ-8 לשתיים, 4 מ-5 לשלוש ו-16 מ-19 מהעונשין), ארבעה ריבאונדים, שבעה אסיסטים וארבע חטיפות וסחט לא פחות מ-15 עבירות בדרך למדד משוקלל מפלצתי 55. הקבוצה הסלובנית הקטנה הדהימה במדריד את ריאל.
"שמע, זה היה לילה מטורף", נזכר לאקוביץ' בפרספקטיבה של 16 שנים. "שבוע קודם הפסדנו בבית לזאדאר, ואני זוכר שהמאמן אלש פיפאן אמר לנו 'חבר'ה, לא אכפת לי, הפסדנו בבית אז חייבים להחזיר בניצחון חוץ'. אז אתה יודע, ניצחנו בחוץ את ריאל. במהלך המשחק הרגשתי שגם אם אני אזרוק כדור מחדר ההלבשה, הוא איכשהו ימצא את דרכו לסל".
- סיימת את העונה עם 20.9 נקודות למשחק ביורוליג, אבל את המשחק הזה לא ישכחו לך.
"זה המשחק שבו שמנו את נובו מסטו על המפה, והאמת שזה המשחק שבו שמתי גם את השם שלי על המפה. מאותו ערב ואילך, הכל היה קל יותר עבורי. תוך יומיים התחלתי לקבל טלפונים מכל מיני קבוצות, שהתעניינו בי ורצו לדעת מה הסטטוס שלי בנובו מסטו".
- ומאז אותו קיץ הפכת למועמד הנצחי שלעולם לא יגיע למכבי תל אביב.
"כן, תמיד איכשהו קישרו ביני לבין מכבי לאורך השנים", נזכר לאקוביץ'. "אחרי העונה בנובו מסטו היו לי הרבה שיחות עם דיוויד בלאט. מכבי הייתה אז בטופ של אירופה, כמו מועדון NBA מחוץ ל-NBA. בלאט רצה שאני אחליף את אריאל מקדונלד, אבל בסוף בחרתי בפנאתינייקוס ושיחקתי שם יחד עם מקדונלד. זו הייתה הפעם הראשונה שעזבתי את סלובניה, והנוכחות של רכז כל כך מנוסה וטוב לצידי עזרה לי מאוד".
לפני סיום, התפנה לאקוביץ' לשאלון אסוציאציות הנוגע לקריירה שלו ומתקשה לסכם.
- מי היו השחקנים שהכי התקשית לשמור עליהם?
"אוף, היו כל כך הרבה. אנתוני פארקר היה אחד הגארדים הטובים ששיחקו אי פעם באירופה, מול שרונאס יאסיקביצ'יוס תמיד היה קשה, גם מול לואיס בולוק, אלפונסו פורד המנוח, דימיטריס דיאמנטידיס ונבארו".
- ולצד מי היית שם את עצמך בחמישיית החלומות הפרטית שלך?
"מהשחקנים ששיחקו איתי? נבארו בעמדת הגארד, פיט מייקל ואראזם לורבק בעמדות הפורוורד וחברי הטוב מייק באטיסט בעמדת הסנטר".
- מי המאמן שהשפיע עליך יותר מכל אחד אחר?
"בלי ספק, ז'ליקו אוברדוביץ'. הגעתי לפאו על תקן כוכב, וכמו שאמרתי לך, זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מסלובניה. הוא היה ממש מנטור שלי, אבל היה לי קשה איתו בהתחלה. במשך חודשים הוא היה קשוח אליי בצורה יוצאת דופן, כל הזמן העיר לי וצעק עליי. באיזשהו שלב הרגשתי כאילו כבר שכחתי איך משחקים כדורסל. אבל כשהכל השתחרר, הוא פשוט נתן לי את החופש, הניח ביד שלי את המפתחות. פתאום הבנתי מה זה להיות רכז בקבוצה גדולה, איך שחקן צריך להנהיג. הוא הפך אותי לשחקן הרבה יותר טוב".
- הסיפור הזה מחזיר אותי חצי שנה לאחור, לראיון שעודד קטש העניק לי כאן, ותראה מה הוא אמר: "אוברדוביץ' ניסה לחנך אותי, וזה הגיע למצב שבמשך חודשיים הוא נכנס רק בי. הוא גם הצליח קצת לשבור אותי. עשיתי לפני כן דבר או שניים באירופה, אבל לא אמרתי מילה, והיה איזה יום אחד שהרגשתי שהכל נגמר, שסיימתי את הטירונות אצלו. משהו במבטים בינו וביני השתחרר והסתדר. תמיד עליתי אצלו מהספסל, אבל בחודשים האחרונים של העונה הרגשתי שאני השחקן שעליו הוא הכי סומך ברגעים המכריעים".
"אתה מבין למה ז'ליקו כזה גדול? הוא יודע מה הוא רוצה ממך, הוא פועל בשיטות שלו והוא מצליח בכל פעם מחדש. זאת אמנות".
