המספר 70 הוא מספר טיפולוגי בכדורגל הישראלי. הוא מייצג מיתוס ומלווה כל הישג או כישלון ספורטיבי של הענף. הוא תמיד ברקע. בדרך כלל מגיע מיד אחרי השם "מקסיקו", ומזכיר לכולנו איך נבחרת ישראל הייתה שם אז, בגביע העולמי של 1970. מצד אחד השער ההיסטורי של מוטל'ה שפיגלר במונדיאל ורגע השיא של הכדורגל הכחול-לבן, אך מצד שני גם הקוף שסוחבת נבחרת ישראל על הגב כבר יותר מ-47 שנים.
באפריל הקרוב, המספר הזה יגיע בתצורה חדשה. מדינת ישראל תחגוג 70 שנה לקיומה ואיתה גם הכדורגל הישראלי ישלים שבעה עשורים של רגעי גאות ושפל. בלי יותר מדי הישגים, אבל עם דמויות וגיבורים בלתי נשכחים.
אז לקראת חגיגות ה-70 המתקרבות ולכבוד ראש השנה, החלטנו לבחור את הכדורגלן הישראלי הכי טוב בכל עשור. את משימת הבחירה והדירוג של החמישייה/השלישייה הנבחרת בכל עשור הפקדנו בידיהם האמונות של שחקנים, מאמנים, עיתונאים, היסטוריונים ואנשי ספורט המלווים את הכדורגל הישראלי.
התוצאות לפניכם.
והפעם: העשור הראשון של שנות ה-2000.
אברהם אבוקרט, יובל אבידור, זאהי ארמלי, פיני בלילי, שלומי בן עזרא, ניר דוידוביץ', עוזי דן, יצחק הברמן, שלמה וייס, תומר חמד, אלמוג כהן, תומר לוי, אבי נמני, חיים סילבס, רון עמיקם, רון פלדהיים, אלדד שביט.
נותרו מחוץ לחמישייה
1 קולות: טל בן חיים החלוץ, ערן זהבי, אלון חרזי, ראובן עטר, מוטי קקון.
2 קולות: מיכאל זנדברג, אבי נמני
3 קולות: יוסי אבוקסיס, אליניב ברדה, גילי ורמוט, חיים רביבו
4 קולות: וואליד באדיר, אריק בנאדו, עידן טל
מקום חמישי: טל בן חיים הבלם (5 קולות)
אחד משיאני ההופעות של הנבחרת כיום, החל את דרכו במכבי תל אביב בשלהי שנות ה-90, בסך הכול בגיל 16, ואת הפריצה עשה בתחילת המילניום. הוא זכה עם הצהובים בגביע ובאליפות, ואחרי 86 הופעות יצא לקריירה אירופית שארכה 11 שנים. העונות הטובות ביותר של בן חיים היו בבולטון, קבוצתו הראשונה באנגליה, במדיה הרשים במשך שלוש שנים וצד את עיני ז'וזה מוריניו שבחר להביאו לצ'לסי. ההגעה של אברהם גרנט פגעה בסיכויים של בן חיים להשתלב, והוא החל במסע נדודים, אך בעשור הזה היה אחד משלושת הליגיונרים הבכירים של ישראל ומניה בטוחה בנבחרת.
מקום רביעי: שמעון גרשון (6 קולות)
עוד בלם בחמישייה, והפעם מהצד השני של תל אביב. שמעון גרשון היה הסמל האדום החדש, אחד מגיבורי הדאבל ב-2000 ושימש כקפטן הפועל תל אביב במשך שבע שנים, עד שביצע את אחת העריקות המפתיעות שנראו בכדורגל הישראלי וחתם ב-2006 בבית"ר ירושלים של ארקדי גאידמק. גרשון היה אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה, סקורר מדופלם ואפילו זמר, ועם בית"ר הספיק לזכות בשתי אליפויות ושני גביעים לפני שנאלץ לפרוש בגיל 33 בגלל בעיות בלב.
מקום שלישי: דודו אוואט וניר דוידוביץ' (7 קולות)
כמה סמלי ששני השוערים שנלחמו על אפודת השוער הראשון בנבחרת, ובלא מעט שלבים בקריירה גם זה בזה, ניצבים כאן יחד. אוואט, שלקח אליפות עם הפועל חיפה ב-1999, חזר למכבי חיפה בעקבות פציעה של דוידוביץ', זכה עם הירוקים באליפות, שיחק בליגת האלופות והמריא לקריירה ארוכה ומוצלחת של 11 שנים בליגה הספרדית. לעומתו, דוידוביץ' נותר לאורך כל הקריירה במכבי חיפה ולמרות פציעות רבות היה שותף במהלך העשור הזה לשש אליפויות. ב-2004 נבחר לשחקן העונה של ליגת העל וסיפק משחק שיא מול ולנסיה שגרם לספרדים להעניק לו את הכינוי "התמנון". השופטים לא הצליחו להפריד ביניהם.
מקום שני: יניב קטן (11 קולות)
הנה עוד סמל של מכבי חיפה, שהיה שותף גם הוא לשש אליפויות במהלך העשור הראשון של המילניום. יניב קטן החל את העשור כקיצוני סופה וסיים אותו כעושה משחק חכם. והכול, פרט לאפיזודה קצרה בווסטהאם, היה במדים הירוקים. הוא התכבד בשער הראשון אי פעם של קבוצה ישראלית בליגת האלופות, הצטיין במשחקי העונה והצליח לחזור לביקור נוסף בשלב הבתים של הצ'מפיונס ליג. קטן היה שחקן הליגה הדומיננטי מכולם בתקופה הזו, אך היה לו חבר שזהר בינתיים בבמה המרכזית של אירופה.
מקום ראשון: יוסי בניון (16 קולות)
המנצח בפער הכי גדול בכל העשורים. אין ספק, העשור הראשון של שנות ה-2000 בכדורגל הישראלי עמד בסימן יוסי בניון. תחילה ככדורגלן העונה במכבי חיפה ובהמשך כשחקן ראסינג סנטאנדר, ווסטהאם וכמובן ליברפול. במדים האדומים, הלהטוטן מדימונה הפך לשחקן היחיד שכבש שלושער בליגה, בגביע ובליגת האלופות. זריזות הרגליים והטכניקה העילאית שעשו שמות בהגנות של ליגת העל, תפסו גם באירופה. ואפילו הראש עבד נהדר, כפי שהוכיח השער הזכור לרשת ריאל מדריד בברנבאו. גם נבחרת ישראל הייתה תלויה כל כולה בכישרון של בניון, שסיפק כמה משחקים נפלאים (בעיקר במוקדמות מונדיאל 2006), הפך לקפטן ובהמשך גם לשיאן ההופעות. והרגל עוד נטויה.