11 ברירות מחדל: האם ייתכן שלאף שחקן בהרכב הנבחרת לא מגיע לפתוח?

"זה לא שאלישע לוי מעדיף את מרציאנו על פני בופון", אומרת הקלישאה, ולכולם ברור, הרי זה מה שיש. לרשות מאמן הנבחרת עומד סגל מצומצם של שחקנים, כשלכולם אותה מגבלה: כולם ישראלים. כולם גדלו והתחנכו וספגו ערכים מקצועיים ובסיס טכני במדינה עם מסורת של כדורגל מפוקפק, ולכן זה עוול להאשים את המאמן על בחירת הסגל או ההרכב. הביקורת שתובא כאן על כל שחקן ושחקן בהרכב (המשוער, נכון לרגע כתיבת שורות אלה) לא אומרת שהמחליפים שלהם עדיפים או יעשו עבודה טובה יותר, אלא להפך, רק תמחיש כי הבחירות של המאמן הלאומי הן קשות ובעיקר מדכדכות, ובעודו מסתכל על האפשרויות שעומדות בפניו, כשלנגד עיניו חניכיו מתאמנים, נגזר עליו להרכין ראש ולברור בין אופציה רעה לפחות גרועה.

זה מתחיל בשוער. סביר להניח כי אלישע ממש לא שמח להציב את הרוש בין הקורות, השוער שיום אחרי ההפסד בספרד ביקר אותו בפומבי. "אומרים שמי שנמצא בכושר הכי טוב מגיע לו לשחק, אז אני באמת לא מבין מהי הסיבה שאלישע לוי לא נתן לי לפתוח", אמר אז הרוש, ולמעשה הטיל ספק ביושרה המקצועית של המאמן ובקבלת ההחלטות שלו. הרוש הוסיף ש"בכל פעם מישהו אחר הורס לי את החלום", באמירה אנוכית ואנטי קבוצתית, כאילו מאמן שבוחר הרכב צריך להתחשב בפנטזיה של הרוש לשחק מול כוכבי ספרד. ברור שבכל נבחרת נורמלית אחרי ראיון כזה הרוש מודח ומורחק מהנבחרת, לפחות תחת המאמן הנוכחי, אבל אלישע, רחמים עליו, יודע שהאופציות האחרות הן גלזר חסר הניסיון או חיימוב או גורש או קליימן הכל כך בינוניים וחסרי יציבות, ויודע שאם לא יפתח עם הרוש וימשיך את העונש עוד יאשימו אותו בנקמנות וקטנוניות, ושוב המאמן, כמו כולנו, במצב שכל בחירה היא רעה, מוגבלת, לא מספיק טובה.

דוגמה לבחירה מפוקפקת בשחקן להרכב הנבחרת היא שגם בקבוצה שלו מקומו בהרכב שנוי במחלוקת, ואכן לאחרונה לא מעט אוהדי באר שבע תוהים למה דור אלו לא משחק במקומו של ביטון, שאומנם היה מצוין בעונה שעברה, אבל העונה נראה מעט עייף לנוכח העומס והציפיות, ורחוק מלשחזר את העונה הקודמת. ובכלל, מתי הביטון הזה נכנס לחיינו, איך יכול להיות שהצבתו היא לא רק מתבקשת אלא אף סוג של באנקר בהרכב (לא ייאמן שהאופציה השנייה היא דסה), ואיך ייתכן שכבר עברו 20 שנה מאז שפרש אבל עדיין נשמע פה ושם בעולם כדורגל המשפט "המגן היחיד פה שידע להרים כדור בנגיעה אחת תוך כדי תנועה הוא אלון חזן". מעניין מה יגידו עוד 20 שנה הילדים של היום על בן ביטון. דוידזאדה, לעומת זאת, השחקן שמיעט לשחק בליגה הבלגית המושמצת, הפך לאחד השחקנים הבולטים במכבי תל אביב, וזה מעיד בעיקר על היכולת של קבוצתו.

אם יש עובדה שממחישה את הכושר שבו נמצא שיר צדק, זה שהוא השתחל ל-11 רק בגלל הפציעה של איתן טיבי. כלומר, במקור טיבי, מר טעות קריטית למשחק, הועדף על פניו. כמה מביך המצב? האם ההגנה של מכבי תל אביב כל כך הרשימה את אלישע לוי, עד שהוא חשב להציב שלושה משחקניה בחלק האחורי? מזל שפיליפינקה לא בסגל. ובכלל, טיבי וצדק היו בשיאם כשלצדם שיחקו ויטור וקרלוס שחיפו עליהם באלגנטיות, הפעם הם צריכים לשחק לצד בן חיים, הבלם שמסמל את הדריכה במקום של הענף, זה שכבר לפני שני קמפיינים חשבו שתם זמנו בנבחרת. הוא חזר לא בזכות כושר יוצא מהכלל, אלא בגלל שאין משהו אחר. איך עדיין לא נמצא לו תחליף? הרזומה שלו מהעבר מרשים, אבל מה לעשות שאנחנו בהווה? מה צריך לעשות כדי לגדל פה יורש ראוי? ונסיים בחריזה: כמה שנים כבר מדברים על ריענון, ועדיין נראה את טב"ח ובניון?

במצב אידיאלי ובריא, בנבחרת מתוקנת, במצב הנוכחי שנוצר, המאמן היה אומר לזהבי ונאתכו "תודה רבה, אבל נגמר לכם הקרדיט, נגמר לכם הזמן, ניסינו, קיווינו, אבל וואלה, לא הלך. לא מסתדר. זה פשוט משגע אותי, מטריף אותי, מתסכל אותי, לא מבין למה אתם אף פעם לא טובים בנבחרת, לא מבין למה דווקא פה אתם לא פוגעים, כמה הזדמנויות אתם עוד רוצים. איך יכול להיות שבקבוצות שלכם אתם כל כך יעילים וחשובים ורק אצלנו מאכזבים שוב ושוב, משחק אחרי משחק, קמפיין אחרי קמפיין, כל כך הרבה שנים. אתם מבחינתי מסמלים את כל מה שדפוק בנבחרת, איך היא הורסת שחקנים טובים, שואבת מהם את כל שמחת החיים ומנטרלת להם את הכישרון. לכן החלטתי לעשות שינוי, לתת צ'אנס לצעירים הכישרוניים, להמר על אחרים. התקשורת מאחוריי פה, הקהל תומך בי, דעת הקהל איתי. אני יודע שתקבלו את ההחלטה שלי במקצוענות, תרדו לספסל בלי פחיתות כבוד ותחכו להזדמנות הבאה". אבל כל זה, כאמור, כשמדובר בנבחרת מתוקנת, בעולם מקביל.

מאז ומעולם היחס של הנבחרת לליגיונרים הוא מורכב ולא יציב. מצד אחד הערכה אוטומטית לכל מי שמשחק בליגה רחוקה, מצד שני זלזול והדחקה בכל מי שרחוק מהעין. הזימון התמוה של מרואן קבהא מסמל במדויק את היחס הכפול, את המעקב המוגבל אחר אלה שמשחקים מחוץ לליגת העל, ואת ההערצה הפתאומית והתגובה האימפולסיבית למי שנותן משחק או שניים טובים. אז עכשיו אלמוג כהן הוא הבאנקר, וכנראה בצדק, אבל אצל גוטמן ניר ביטון היה הבאנקר, ומי יודע מי יהיה הבאנקר הבא, ומי יודע באיזה כושר בן חיים, כשמעל לכל מפעל הליגיונרים מהדהדים הטראומה והלקח הבלתי נשכח: הליגה הסקוטית השנייה.

הלוואי שיצליח, מטיל בכך ספק.

את התסכול של תומר חמד בנוגע למעמדו בנבחרת ישראל, חשף איציק יצחקי כבר לפני המשחק מול בלגיה, בקמפיין הקודם תחת גוטמן. כבר אז החלוץ הישראלי הביע חוסר שביעות רצון בין הצלחתו בקבוצה באנגליה להיותו מחליף בנבחרת ישראל. חמד המשיך לפרוק תסכול גם בקמפיין הזה, והפעם גם הושעה. איפה קדושת הנבחרת, איפה "אשחק איפה שביקשו ממני", איפה המחויבות של פעם שהיום נשמעת פאתטית. גם אם חמד דיבר מתוך תסכול, אין ספק שהוא הרשה את זה לעצמו בתזמון הזה כי הריח דם והרגיש את מעמדו המעורער של המאמן. הוא זיהה את השיח בתקשורת ובקהל, את הבוז כלפי הנבחרת, את אווירת הייאוש והזלזול, וכמובן, כמו הרוש, מה ששבר אותו היה המשחק מול ספרד, הפספוס של לשחק מול אינייסטה ואיסקו. כך או כך עכשיו חמד חוזר, ואולי זה בעצם עונש: לא תצליח לחמוק מהסיוט של כולנו חביבי, אתה בהרכב.