מה שנחמד בפרשת סכנין-סווירסקי זה שמדובר בתסריט צפוי וידוע מראש, ועדיין מצחיק. מהרגע שנחתמה העסקה היה ברור לכולם שמדובר בשידוך מיותר וחסר סיכוי. ביד אחת יש לך את סכנין, על כל מרכיביה המוכרים והידועים, ביד השנייה יש לך מאמן אלמוני, מבוגר, זר, עם חזות של מורה, ואתה מבין שיש פה חיכוך בלתי אפשרי של חומרים, עם פיצוץ פוטנציאלי שרק מחכה להתממש. לחובבי הכדורגל הישראלי לא נותר אלא להביט בעניין במתרחש כמו בקומדיית מצבים ברמה בסיסית מאוד, עם האלמנטים הקלאסיים של פער הידיעה, עם פרטים בסיפור שהדמויות לא יודעות ולא מבינות ורק הצופה מזהה, ולחכות לרגע השיא.
אומנם הסוף היה צפוי - סכנין הודיעה למאמן שסיים את דרכו - אבל הדרך הייתה פשוטה ויפה, ובעיקר כל כך ברורה. בסופו של דבר זה הפך לעוד סיפור קלישאתי על הכדורגל הישראלי, על מועדון שניסה לצאת מהשבלונה ולחשוב מחוץ לקופסה, אבל גילה שזה מיותר, שאין טעם, שחבל על המאמץ. ז'אירו סווירסקי אמור היה להיות האיש שפותח את סכנין לעולם הגדול, האיש שיראה לה שבכדורגל השפה היא בינלאומית, אבל הוא רק המחיש כמה היא קטנה, שאין טעם לנסות. וכך כולם תוהים: למה לא הביאו מלכתחילה את אחד האלי כהנים וזהו? מה עבר להם בראש? בשביל מה היומרות האלה, השאיפות להשתנות?
עוד בנושא:
למרות הצרות: סכנין חילצה 1:1 מקרית שמונה בגביע הטוטו
סווירסקי יגיע לארץ, חלאיילה ושביט עשויים להחליפו
זה התחיל במסיבת העיתונאים הראשונה. אנשי התקשורת הביטו בשורת המרואיינים בעין עקומה וחשדנית, כשהם מריחים בעיות פוטנציאליות, אבל אף לא באמת רוצה ישר לקטול, הרי יש סיכוי תיאורטי שזה יצליח, למה לא? למה לפסול ישר? למה להיות גזענים? אז כולם שמרו על נימוס ואדיבות, בסטנדרטים ישראליים, ואז היו"ר אבו יונס אומר: "לקחנו איתו סיכון". ברגע אחד, בווידוי קטן ופשוט, הכל נחשף והחל להתפורר.
להגדיר את המאמן כבר מהצגתו כהימור, כבחירה מסוכנת, כמינוי שנוי במחלוקת, זה לשייף את הגיליוטינה מול כולם. וכבר במסיבת העיתונאים הזו, כשהיו"ר אומר בעברית שהמאמן הוא "סיכון" והמאמן לא מבין מה אומרים לו מעל הראש ("אתה לא חייב לתרגם לו מילה במילה", ודאי אמרו למתורגמן בחיוך), אפשר רק לדמיין כמה פעמים מאותו הרגע סווירסקי יסתובב במועדון, במשרדים ובמתקן האימונים, והמקומיים ידברו עליו בשפה מקומית, בפניו, בלי שהוא מבין, רק מרגיש את הווייבים וסופג. כלומר, בגלל פערי השפה, הזלזול בו אפילו לא היה מאחורי הגב.
ברקע כל הזמן קיים המוטיב הבסיסי: המנטליות. הוא לא מבין את המנטליות. הוא ממנטליות אחרת. כשהוא סידר את הקונוסים, החזיק את הפנקס, מרח קרם הגנה, הכל נראה להם מוזר, לא מוכר, חשוד. כשהוא ביקש חיזוק, למשל, ולא קיבל, סביר להניח שראשי המועדון רצו להגיד לו, בחיוך כמובן, בגישה טובה, "חביבי, פה לא מקבלים מה שרוצים, אתה יכול לבקש ונראה מה אפשר לסדר", אבל מאחורי הגב לא הבינו מה רע בעטאא ג'אבר. אחר כך הוא לא עבר בבקרה וישב ביציע במשחק מול מכבי חיפה, וכשהוא ביקר בפומבי את חוסר הרצינות (כי באמת, איך ייתכן שחוזהו של המאמן לא מועבר?), בסכנין נעלבו מהביקורת. למה הוא לא מכבד? הוא לא מבין את המנטליות?
אבל כשהמנטליות היא לחזור ולהאשים את המנטליות, כשאתה חי בתחושה נצחית שאתה מיוחד וייחודי ורק מישהו מבפנים יכול להבין אותך, זה מחלחל. ואז אין לך בעיה שמאמן הקבוצה יישב למטה ביציע ויצפה במשחק עם עוזרו, ואתה היו"ר תשב למעלה ביציע הכבוד לצד מרקו בלבול, מישהו שכבר מבין את המנטליות, ולכן אין לו בעיה לראות מהצד וללגלג על מי שלא מבין אותה.
יש גם את פרשת הנסיעה לאיסטנבול, כשהמאמן טוען שנסע כחלק מניסיון לפתור את הוויזה בישראל והודיע על כך מראש, ההנהלה טוענת שנסע בלי אישור, ולכולם ברור: מישהו פה משקר. על פניו קל יותר להניח שהמאמן הזר, שנלחם על מעמדו, לא ייסע בלי הודעה מוקדמת, בעוד המועדון הלא מרוצה יסתער על כל הזדמנות למצוא הפרת חוזה, אבל זו רק הערכה. בסופו של דבר, כך או כך, ז'אירו סווירסקי עוד מעט ייסע מכאן, אבל המועדון יישאר עם עוד טעם רע של פיאסקו, טעם שימשיך לדבוק בו, עם פרשה שתחזק עוד יותר את גישת "המנטליות הייחודית".
ומי יוצר את הנראטיב הסכנינאי? הישראליות. באופן מפתיע, הפארסות של סכנין מתקבלות בסוג של השלמה, אפילו בסלחנות, אבל מאחוריהן מסתתרת גזענות ימנית ותמימות שמאלנית. מצד אחד נקודת המוצא היא "הרי הם ערבים", ולכן ה"שכונה" הזאת היא בלתי נמנעת, זה כנראה חזק מהם. מצד שני, הם קורבנות תרבותיים, לכן לא הוגן לבקר אותם, בואו נהיה רחמנים. הרי אילו אבי לוזון ומכבי פתח תקוה, שלא לומר אלי טביב ובית"ר ירושלים, היו נוהגים באותה צורה, הם היו נקטלים בצורה חריפה, אבל סכנין מקבלת יחס אחר, של הילד הבעייתי.
וכך מדובר במעגל שאי אפשר להיחלץ ממנו. סכנין ניסתה ברגע של תעוזה לצאת מהשבלונה כשמינתה מישהו מבחוץ, אבל מיד גילתה שזה היה ניסיון מסוכן ומיותר, כזה שגורם לכולם להסתכל מהצד, לחכות לפיצוץ ולצחקק. הטעות של סכנין הייתה ההתעקשות על מאמן זר בכל מחיר, גם אם הרזומה שלו לא מרשים במיוחד. ההתעקשות הזאת הייתה חלק מניסיון להיחלץ מהביצה, ללכת על איזשהו מהלך אמיץ, בלי לפחד, רק כדי לגלות שהיא רק שקעה עוד יותר.