אין ספק שמכבי תל אביב פתחה את העונה הזאת בצורה כבדה ומשעממת ונראית חסרת חיים, השאלה היא למה. הנטייה הראשונית היא להאשים את האצטדיון בכל הבעיות, אבל כמה אפשר לדבר על הפקקים לנתניה? זה נכון שכשאוהדים מגיעים לאצטדיון בפנים חמוצות אחרי דרך מעצבנת, כשהם מדוכאים ומרגישים לא בבית ורק מחכים שהפתרון הזמני הזה ייפתר - כל הקבוצה נראית חמוצה. אבל אוהדי מכבי זוכרים אליפויות באצטדיון רמת גן. עונת 91/92 הייתה מצמררת, ושוחקה במתקן הכי גרוע במזרח התיכון. כשיש אש, האצטדיון הוא שולי. די לבכות על זה. יש דברים גרועים יותר.
מדברים על עייפות החומר, אבל גם בסגל היה ריענון סביר. שחררו זרים בינוניים (מיקאל וסקאריונה), שחררו שני שחקני מפתח שחוקים שסימלו צורך במהפך (אלברמן ובן חיים), העיפו את בן הרוש, הביאו את אצילי ודוידזאדה כדי לסגור פינות, הביאו את באטוקיו והחזירו את יונתן כהן, יביאו עוד זר או שניים, אפילו יש סוג של מאמן חדש, זה שבעונה שעברה היו לו אחוזי הצלחה לא רעים, שיש לו מוטיבציה חדשה ותפקיד חדש ורצון להוכיח, כך שעל הנייר נעשו שינויים סבירים. היה זעזוע. לא נשארו אדישים. יש ניסיון להזרים דם חדש. ג'ורדי רואה את מה שכולם רואים, לא צריך לזלזל בו עד כדי כך.
עוד בנושא:
יעקב שחר על עטר: "אין הצעה ממכבי ת"א. אם תגיע, נשקול אותה"
גביע הטוטו חוזר: קוסטדינוב יפתח במכבי חיפה, בכורה לסיבוק, מרסיאל וסומא במכבי פ"ת
אולי זה העניין עם באר שבע שמדכא קצת ומדכדך, כי בכל זאת, כשמביטים הצדה רואים שבאר שבע במומנטום טוב. ואומנם גם אצלה היכולת לא בשיאה, אבל היא כן מנצחת יריבות לא רעות. אצלה האצטדיון מלא ונלהב, יש לה את וואקמה, יש לה את האנרגיות שחסרונן במכבי כל כך מורגש, אפילו נראה שבמשחקים שלה פחות חם ולח. אבל גם זה רק תירוץ. ממתי לאוהדים אכפת מה קורה בקבוצות אחרות? הרי למכבי תל אביב היו עונות שנפתחו עם ציפיות גדולות והתרגשות, כשהמצב היה רע הרבה יותר. "אלופת הקיץ" כינו אותה, רק בגלל אותה התלהבות נאיבית שמאפיינת את אוהדיה בפגרה, כשבכל קיץ הבלון המרוקן מתנפח מחדש, והם מגיעים לעונה רעבים ומלאי ביטחון, גם אם ללא הצדקה.
ואילו העונה, עדיין, משום מה, משהו עייף במכבי תל אביב. לא זכורה פתיחת עונה עם כזאת תחושת נמנום, מעין כבדות של אחרי שנת חורף, כאילו כלום לא מצליח להעיר אותם. עד עכשיו מולך השיעמום. היו מעט מאוד דקות טובות. זה שלב מוקדם של העונה, אף אחד לא מצפה לשטוף את המגרש, אבל גם עוד לא היו את העשר דקות המלהיבות, איזשהו ניצוץ שיראה פוטנציאל, משהו שאפשר לפנטז עליו ולחכות לו. אפשר לזהות ייאוש אצל הצהובים, שלא מאפיין אותם מסורתית, בטח שלא הולם אותם.
אז מאיפה זה בא? קודם כל, יש בעיות מקצועיות. נראה שהגדולה בהן היא דווקא מרכז המגרש, מה שהיה סמל ההצלחה של מכבי תל אביב בתחילת עידן ג'ורדי. כרגע מרכז השדה מוחזק על ידי שרן ייני וגולסה, שלא מצליחים להבריק, לא מספיק יעילים, לא דוחפים קדימה, לא מספיק יצירתיים ומאבדים יותר מדי כדורים. ריקן ואזולאי לא היו תחליף הולם או פתרון לאפרוריות. ההגנה מונהגת על ידי טיבי ובן חיים, אומנם בלמים ראויים, אבל כאלה שנדמה ששיאם מאחוריהם, ויחד עם דוידזאדה ודסה מרכיבים חוליה אחורית עם פוטנציאל לבעיות. האתגר הגדול ביותר הוא ביצירתיות ההתקפית. קיראטנסון הוא סקורר בחסד, אבל באופן מוזר למדי, אין בו כריזמה סוחפת. אצילי לא מתרומם, שוינפלד לא חד, מיכה חסר, מיצחקי כבר אף אחד לא יודע למה לצפות. יותר מדי שחקני התקפה לא פוגעים.
אולי האנרגיות הנמוכות הן בגלל השורה התחתונה בשתי העונות האחרונות: שתי סגנויות, ושני הפסדים בגמר גביע. אין דבר מדכא יתר מהמקום השני ולהפסיד בגמר, במיוחד לקבוצה כמו מכבי תל אביב, שסוגדת להצלחות והישגיות. וכשזה מגיע שנתיים ברציפות, אופפת את הקבוצה תחושה לא נעימה, מעין עננה שמעיבה, שצריך פשוט להשתחרר ממנה. אומרים שניצחון או שניים משכיחים הכל, אבל עד עכשיו מכבי ניצחה בחמשת משחקיה, וזה לא עבר.
מה שמסמל יותר מכל את הייאוש הוא הרצון להחזיר את אלירן עטר. מדובר בחלוץ ליגה טוב, אבל בטח לא אחד שהרשים בשנתיים האחרונות. ספק אם השחקן שלאחרונה היה בכותרות בעיקר בזכות עימותים עם הקהל ותגובות רגשניות יהיה זה שיביא את השדרוג המקצועי, או את הכוח לסחוף את הקבוצה. נראה שהרצון של מכבי תל אביב להחזיר את עטר הוא אך ורק געגוע לעבר, לימים ההם, אולי לעונה הראשונה של אוסקר.
עטר מייצג איזושהי אמוציונליות ייחודית, כזו שיצרה חיבור משונה עם הקהל, שהתייחס אליו כאל ילד מיוחד שצריך אהבה מיוחדת וחיבוק מיוחד. זה היה רומן נחמד, לפרקים מוצלח, אבל לא במקרה ג'ורדי חש הקלה לשחרר אותו לצרפת, ולא נלחם עליו אחר כך כשהוא חזר לישראל. זה שחקן שהטיפול בו דורש מאמץ ואנרגיות. עצם המחשבה להחזיר אותו עכשיו היא סמל למצוקה במכבי, שכאמור, היא מעבר למקצועית. המחשבה על עטר היא ניסיון נואש להחזיר רגש, להפיח חיים בקבוצה. כשמוסיפים לזה את המחיר המופקע ששחר ידרוש והשכר הגבוה שיובטח לעטר (כדי שחלילה לא ייעלב), מגלים עסקה בעייתית, שתמוה למה היא בכלל על הפרק.
במצב הנוכחי יש רק איש אחד שיכול להדליק את העסק מחדש, וזה עומר אצילי. לא צריך להיבהל מהעונה הרעה שלו בספרד, גם בוזגלו לא הרשים בבלגיה, וחזר בישראל להית כוכב. כולם זוכרים כמה כישרוני אצילי. מה שמכבי תל אביב צריכה זה להאמין בו, לתת לו ביטחון ולחכות בסבלנות, כי כשהוא יהיה במיטבו, אם אכן ייתן תפוקה, אם יצליח ללהטט באגף, הוא יוכל להיות הניצוץ שידליק את האש מחדש. הבעיה היא שמכבי תל אביב תגיע עם יתרון שביר לגומלין ביוון, עם חוסר ביטחון, עם כותרות נואשות על רכש שלא הסכים לבוא, בידיעה שהדחה מאירופה תביא למשבר, אולי גם לסגירת הברז מקנדה והגדלת הלחץ על קרויף. השבועות הקרובים, עם המשחקים באירופה וההחלטות על הרכש, יכריעו לאן תלך העונה של מכבי תל אביב, ואיך ג'ורדי יסיים אותה (אם בכלל).