אנשים עוצרים אותו ברחוב ומבקשים חתימות, והוא לא בטוח מדוע. הם מזכירים לו איפה היו כשעשה כך, כשעשה אחרת, כמה השפיע על חייהם. אנשים עוצרים אותו ברחוב ומדברים איתו כאילו היה קרוב משפחה שלהם, והוא לא בטוח מדוע. היום הוא לא ממש זוכר כלום. רגעי השיא, רגעי השפל, הכל נכנס לתהום האלצהיימר, החור השחור בו כל הדברים שעשה, שכמעט עשה, כל הפספוסים, כל החוויות המיוחדות והאלמנטים שהפכו אותו למי שהיה קיימים רק בספרים, רק בכתבות, רק בראשים שלא שלו, בראשים שעדיין מסוגלים לזכור. כיום סטן באולס סובל מאצלהיימר מתקדם, ולכולם ברור שהסוף מתקרב. הפילוסוף והסופר הרומני אמיל צ'וראן אמר בשעתו שלאנשים נורמליים אין מה לשכוח. ובכן, סטן באולס לא היה נורמלי בשום שלב - לא בילדות הקשה, בה כמעט בחר בחיים של פשע, לא בבגרותו, כשהפך לאחד הכדורגלנים הצבעוניים באנגליה, לא במהלך הקריירה הענפה, בה איבד את כל מה שהרוויח, וגם לא לאחריה. גם כשהוא יעלה ביום שבת הקרוב על כר הדשא בלופטוס רואד, בפעם האחרונה, הנסיבות יהיו רחוקות מנורמליות.
חתיכת חיים לשכוח.
nimrodofran@walla.co.il