לנבחרת עד גיל 20 היו במשחק מול איטליה אתמול (רביעי) דקה וחצי של כדורסל מפעים. היא שיחקה בה הפוך ממה שתצפה מנבחרת כדורסל ישראלית או מאיך שקבוצת כדורסל אחראית לכאורה או מאומנת לכאורה אמורה לשחק ועשתה זאת נפלא, עם חופש וביטחון עצמי ברמות שלא יאמנו. יותר מכל, בדקה וחצי הזאת, שייצגו את כל האליפות המצוינת של העתודה, הזכירו רועי הובר, אריאל נבון, תמיר בלאט ונתנאל ארצי מה שמאמני, עסקני ולעתים גם אוהדי הכדורסל שוכחים לעתים: מדובר במשחק, לא בעניין של חיים ומוות. והנבחרת משחקת, ונהנית מזה, גם כשגורלה על כף המאזניים.
5:30 דקות לסיום, ביתרון 57:60 ואחרי שהאיטלקים נגסו בעקביות בהפרש, חסם נבון חסימה גבית לקופרברג וקיבל את הכדור אחרי הוצאת כדור מתחת לסל. כתוצאה מהחסימה, האיטלקים עשו חילוף ונבון הנמוך מצא מולו שחקן גבוה וזריז ממנו. בלי לחשוב פעמיים, העיף נבון מהעיניים את חבריו לוויק סייד, ניצל את המיסמץ' וחדר לסל מהווינג לטבעת, כאילו בידוד למחליף שנמצא על המגרש בעיקר עקב בעיית עבירות של יובל זוסמן הוא הדבר הכי טבעי לעשות. נבון קלע, כמובן.
האיטלקים קלעו בפוזשן הבא, צמצמו ל-62:59 ובהתקפה הבאה של הנבחרת סחט תמיר בלאט עבירה. כשהכדור הוצא מהצד, כש-14 שניות על השעון, בלאט הסתבך, כמעט איבד את הכדור, אבל מצא את הובר בווינג הימני. הובר יכול היה למסור אקסטרה פאס לנבון, שהיה חופשי לגמרי בפינה, אבל העדיף לזרוק שלשה עם יד על הפרצוף, כש-7 שניות נותרו בשעון הזריקות. שערורייה, נכון? הפקרות, לא? אולי בכדורסל של פעם. שלשה בפרצוף, ו-65:59.
הלאה. האיטלקים מחטיאים שלשה, ישראל יוצאת למתפרצת עצלה למדי ונתנאל ארצי מקבל את הכדור חופשי בפינה. מה עושה שחקן ישראלי ממושמע במצב כזה? שומע מהספסל צעקה בסגנון "חדש", "שחק באחריות", "יש זמן" או במקרה של מאמן מתקדם יחסית, "סווינג" (מסירה לצד השני של המגרש). ארצי, לעומת זאת, זרק שלשה כשנותרו 17 שניות על השעון. הוא היה ביום קליעה מצוין (4 מ-6), ידע שיתקשה להגיע למצב זריקה כזה אחרי התקפה "מסודרת", שם קוד למתן אפשרות להגנה להתארגן, ופשוט פעל לפי האינסטינקטים שלו. או כמו שקראו לזה בשנות ה-80 וה-90? לקח זריקה "לא אחראית".
ארצי אמנם החטיא, אבל האיטלקים עדיין לא התארגנו, נבון הנמוך השתלט על ריבאונד ההתקפה ומסר את הכדור להובר. על השעון היו עוד 13 שניות, ישראל הובילה, ואפשר היה לארגן תרגיל זריז (קוויק היטר) או לחדור לטבעת. הובר, כמו ארצי, פעל מתוך אינסטינקט ושיחק כאילו מדובר בדקה הראשונה ולא 4:00 דקות לסיום משחק מכריע. הוא זורק משמונה מטרים, קובר שלשה ומנצח את המשחק סופית. ישראל ברבע הגמר
הכדורסל המשוחרר של עודד קטש, שמאפשר לשחקנים שלו לטעות, שם את ישראל במקום השני מבין כל הנבחרות במספר הזריקות לשלוש, עם 26.5 זריקות לערב, שנייה רק לצ'כיה החלשה. חשוב מכך לישראל האחוזים הכי טובים באליפות, 42.5 אחוז. הנתונים האלה דרמטיים. במשך שנים הכדורסל הישראלי השתרך מאחורי מהפכת הזריקה לשלוש, בעיקר ברמות הבוגרים. מאמנים ופרשנים בזו לקבוצות אירופאיות שהגיעו לישראל והשליכו מכל הבא ליד מחוץ לקשת. הבעיה היא שהקבוצות האירופאיות המופקרות לכאורה בדרך כלל ניצחו. גם פיני גרשון, שדוגל בכדורסל התקפי, קידש את הזריקה המושלמת, בדרך כלל מ-2. גרשון הוא כיום המנהל המקצועי של הנבחרות, ולפי צורת המשחק של הנבחרות הצעירות באליפויות האחרונות מסתמן שהמהפכה של יוסטון רוקטס וגולדן סטייט ווריירס הופנמה. כשהזריקה משלוש חופשית ונוחה, וכשהזורק עם כישורים סבירים, אסור לוותר עליה. היא מתגמלת יותר מזריקה מ-2, בטח 2 רחוק מהסל, ופותחת את ההגנה, מה שמסייע לריווח ההתקפי. השלשות של בלאט, הובר וזוסמן מאפשרים לשלישיה הנהדרת הזאת גם לחדור לסל והופכות את המשחק של הנבחרת להרבה יותר פשוט.
עודד קטש תמיד היה מאמן שנותן חופש, אבל נדמה שהנבחרת הנוכחית פגשה אותו בפאזה בשלה במיוחד בקריירה, ובייחוד רגועה במיוחד. המאמן הישראלי הממוצע הוא פריק של שליטה, גם אם השליטה לא משרתת מקצועית את קבוצתו. יש לכדורסל מהיר נטייה להיראות רע או מבולגן. העסקן על הספסל או האוהד ביציע עלולים לצקצק או לעקם את הפרצוף, והדרך ללשכת התעסוקה עלולה להתקצר. כששחקן כמו תמיר בלאט לוקח זריקה מתשעה מטרים כשישראל מובילה מול ליטא, קל לדמיין אחד בשם דיוויד בלאט צורח עליו מהקווים ומעיף אותו לספסל. שלא לדבר על צביקה שרף או ארז אדלשטיין.
קטש, לעומת זאת, נותן לשחקניו לטעות. הוא לא משתולל אחרי זריקה לא טובה, אלא שומר על ארשת שלווה. בכך, הוא מרוויח כדורסל מתוך אינסטינקטים (מושג שאדלשטיין, למשל, משתמש בו כמילת גנאי), שמשרת אותו כשהשחקנים מגיעים למצב לחץ, לכאורה, כמו באותה דקה וחצי מול איטליה. במקרה הזה, הם משחקים כדי לנצח, ולא על מנת לא להפסיד, וזה הבדל עצום. טעות היא לא סוף העולם, כי אחריה תבוא עוד זריקה קלה ומהירה ואפשר יהיה לתקן בצד השני של המשחק וישראל שומרת טוב. קטש גם גורם לכל הקבוצה להרגיש שייכת, ולא מפחד לשחק כבר ברבע הראשון מול האיטלקים עם נבון, מירון רוינה ומיכאל מושקוביץ'. קטש קוצר את הפירות כשנבון עולה לרבע האחרון בביטחון, כאילו מעמדים מכריעים באירופה הם לחם חוקו.
החופש שנותן קטש לשחקניו משמעותי, אבל הוא עושה זאת מתוך סדר מסוים, תשומת לב לפרטים ובעיקר פיק אנד רול מופתי, כמעט הומאז' לסטיב נאש ואמארה סטודמאייר בימיהם הגדולים, או ג'יימס הארדן וקלינט קאפלה ביוסטון. כשרואים את בלאט והובר מבצעים עוד שינוי כיוון כדי שהחסימה תהיה בעיתוי המושלם, את ה"סנייק פיק אנד רול" שלהם עם הישבן לאחור במקרה של עזרה שטוחה (flat), את הפיק אנד פופ של ארצי ואת הגלגול לטבעת של קופרברג, מבינים שנעשתה כאן עבודת הכנה ויסודות מעמיקה. יש היגיון בשיגעון.
קשה להעריך לאן ישראל תגיע. רק שגם אם תפסיד במשחק הקרוב, המסר החשוב מהאליפות הזאת צריך לחלחל למעלה ולמטה: הזריקה לשלוש והמשחק המהיר הם לא רק אפשרות בכדורסל המקומי, אלא הכרח; שחקנים נמוכים כהובר, בלאט ונבון הם נכס במדינה נטולת סנטימטרים, ואסור לפספס את הננסים המוכשרים הבאים, כפי שפספסו הנבחרות הצעירות בעבר שחקנים כמו דרור חג'ג' או מורן רוט; כדאי וצריך לשחרר שליטה, גם במחיר של זריקות רעות זה יתגמל ברגע האמת; ומעל הכל, הכדורסל שהכרנו אותו, של מסירה ימינה ושמאלה עד לזריקה המושלמת, הוא בעיקר יציר כפיהם של מאמנים שמסרסים במקום לשחרר.
יש מסר נוסף: עודד קטש, שנמצא ממש בשיא הקריירה שלו, לא יתחיל את העונה במאמן בליגת העל. זה גובל בפשע. למרבה הצער, סביר להניח שיותר ממאמן אחד יחוש לחץ גובר בשל זמינותו בשוק. כדאי לקוות שהכדורסל האופטימי והשמח של העתודה לא יגרום העונה למאמנים אחרים לשחק כדורסל לחוץ ועצוב - מחשש שעודד קטש עלול להחליפם.