ילד הולך על דשא ופתאום מפסיק ללכת.
מקפל את גופו, מושיט את שתי ידיו כדי לעדן את הנפילה, ומתהפך אל גבו. הרגע המחריד ביותר היה כשהמטפלים החלו לרוץ לעברו. הוא על גבו, ידיו עוד באוויר, כאילו מנסות להילחם בגורל הנוראי שהוכתב להן. מסרבות בתוקף לסיים את תפקידן. ומה לעזאזל עובר בראש, אם בכלל, ברגעים אלה, וזרקו את המדע והרפואה לעזאזל. האם כאב לו? מה הרגיש? האם הבין בשניות אלו שמה שהוא היה לא יהיה לעולם? האם קלט שזו היתה פעולת הכדורגל האחרונה בחייו? האם הספיק, בניצוץ אחרון של צלילות, להיפרד מאבא ואמא?
ילד הולך על דשא ופתאום מפסיק ללכת.
ובמובן מסוים זה נורא יותר מתאונת דרכים או מפיגוע. כי זה קשה כל כך לעיכול - כולם ראו את אותה שנייה באוסטריה, אייאקס נגד ורדר ברמן, משחק אימון, דקה 72. אף אחד לא נגע בו, אף אחד לא היה קרוב. ואיזה שקט היה כשנפל, איזו דממה, כאילו אלוהים לחץ על מיוט.
ילד הולך על דשא ופתאום מפסיק ללכת. ואיתו הלכה התקווה.
עוד בנושא
עבדלחק נורי התמוטט במהלך משחק אימון מול ורדר ברמן
כעבור 5 ימים: אייאקס הודיעה שנורי סובל מנזק מוחי קבוע
צפו במפגן התמיכה של אוהדי אייאקס במשפחתו של נורי
רק בספטמבר שעבר ערך "אפי" (Appie) - כך כולם קוראים לו - את הופעת הבכורה בבוגרים של אייאקס. עבדלחק נורי, שמו המלא, עוד לא היה אז בן 20. היום שהחל בבוקר בבית המשפחה באמסטרדם ותם במשחק גביע מול וילם-2, תועד והונצח על ידי אייאקס. באחת הסצנות הראשונות הגיע האח מוחמד, כדורגלן ליגה רביעית, לחדר השינה. הוא העיר את אפי.
"אח, ישנת טוב?" שאל.
"לא, לא היום", ענה אפי הקטן מבעד לשמיכה.
"ראיתי אותך זז כל הלילה".
אפי ישן במיטת יחיד. ברור שלא ישן טוב, הלילה יגשים את הפנטזיה שהוא סוחב בראש מאז היה בן 7 והגיע לאייאקס. הוא עבר את כל המחלקות וכל הנבחרות, תמיד בטופ. גם כשלקח קצת זמן לחדור לקבוצת הבוגרים - גם פרנק דה בור וגם פטר בוס חששו מהיעדר הפיזיות של ילד צנום בגובה 1.70 מ' - הוא סירב ללכת. גם לא בהשאלה. העיתונאים הציקו - איך יכול להיות ש"עתיד הכדורגל ההולנדי" לא מתחשל בקבוצה אחרת בליגה הבכירה?
אפי תמיד ענה בסבלנות לשאלות הללו, ותמיד באותו האופן: "אני לא יכול לשחק במועדון אחר בהולנד, כי אז אצטרך לשחק נגד אייאקס, וזה משהו שאני פשוט לא יכול לדמיין. אני רוצה להצליח באייאקס, אני מחויב לאנשים כאן, בעיקר לאוהדים". אוהדים ששאגו את שמו בארנה של אמסטרדם עוד לפני ששיחק דקת כדורגל אחת בבוגרים, תתארו לכם.
מול מיטת היחיד של אפי נמצאת מיטת יחיד נוספת. מוחמד ואפי חולקים חדר. משפחת מהגרים מרוקאית, מאוד מחוברת ומאוד חיובית. הילד מגיע לסלון, מעונב, מנשק את אביו על המצח, מחבק את אמו. כמה שהוריו היו גאים.
באותו בוקר שיחק קצת עם החתול המשפחתי, קיקו, ואז התפלל. עבדלחק נורי הוא מוסלמי מאמין. בהולנד זה סיפור. לאחר שנים בהן המיעוט הסורינאמי תפס את העמדה מספר 2 במדינה, ואולי אפילו יותר מכך בכדורגל (חוליט, רייקארד והחבר'ה), בשנים האחרונות המיעוט המרוקאי מנסה לתפוס אחיזה. חברתית, נושא היטמעות הזרים במדינה רחוק מלהיות מושלם, ועצירת הקיצוני וילדרס בבחירות האחרונות היתה לפחות מן סימן אופטימי עבור משפחות המהגרים.
ואת מה שהפוליטיקה ניסתה לעשות ברחובות, נורי עשה על הדשא. היו כישרונות הולנדים ממוצא מרוקאי (אפלאי, בולארוז), אבל אף אחד לא פרץ באמת, לא עד הסוף. כולם חשבו שהנה, אפי הוא זה שיעשה את זה. הוא היה המועמד המושלם, כי הוא היה הדוגמה המושלמת לאיך שדברים צריכים להיות. מוסלמי שלא שכח מאין בא, אדם מאמין שמתפלל, אבל במקביל מאוד הולנדי. כולל בשפה, כולל בהתנהגות. כולל על הדשא. נורי היה מספר 10 כמו שבעולם בקושי מוצאים ובהולנד כבר לא מגדלים יותר. בכדורגל שמתפתח לכיוון הפיזי והנוקשה, בטח בכתום, הוא היה נווה מדבר. שחקן שיודע לצאת ממצבים קשים, שמשחק על מטר, דריבליסט מופרע, מוסר מחונן. כדורגל של אהבה ואושר, הגדירו בהולנד. והחיוך הזה, תמיד עם החיוך. "וירטואוז עם חיוך נצחי", הגדירו. כמה קולע, כמה נורא.
החיוך איחד את מחנות האוהדים של אייאקס, שלא תמיד ידעו להסתדר. החוליגנים הלבנים אימצו את אפי לחיקם, ובאותו יום מול וילם-2 היציע צווח את שמו בשעה שאפי על הקווים. אלו לא היו קריאות עידוד; זו היתה דרישה מפטר בוס: תכניס את הילד. "כולם אהבו את אפי", היה המשפט שחזר הכי הרבה בימים האחרונים. כולם.
אז בוס הכניס. בדקה ה-73 אפי החליף את חאכים זיאח, המרוקאי של אייאקס, היריב שלו לעמדה. שניהם הפכו לחברים הכי טובים. בדקה ה-89 נורי הצית לאוהדים את הדמיון עם דאבל-פס וסללום. הוא הופל, כדור חופשי. לאסה שונה הוא הבועט, רק שבע דקות קודם לכן כבש ממצב נייח, שלושה מטרים משם. ברגע ההוא, המבט של אפי היה החמוד ביותר שראיתם. הוא פלט "בבקשה" עם העיניים, כל כך רוצה, כל כך צנוע. הדני הקשוח, שבהתחלה סירב, התרכך ונתן לנורי את הזכות. בהופעת הבכורה שלו במועדון היחיד בו רצה לשחק, לעיני עשרות אלפים ביציעים ובזמן שמצלמים עליו אייטם, אפי נורי שיגר את הכדור לרשת. 0-5 זניח בגביע, אבל רעש של גמר מונדיאל. הוא רץ, הפנה גבו לקהל, והצביע על גב חולצתו. לא, הוא לא מהשחצנים הצעירים שרוצה שתשננו את שמו. גם בעיניו הוא לא היה הסיפור. הוא הצביע על מספרו, 34. לאייאקס 33 אליפויות, ונורי הוא כל כך אייאקס, שהמטרה הפכה לחולצה. אז זה היה נראה כמו מחשבה לטווח קצר. היום זה מרגיש רחוק מהירח.
הבקשה הזו, המבט הזה, החגיגה הזו - זה אפי. גם כשחזר הביתה, לאחר שער הבכורה בהופעת הבכורה, דאג לבקש מהחברים שהגיעו לחצר ביתו: "תהיו בשקט, שלא תעירו את השכנים". "הלב הגדול", כתב עליו העיתונאי פרק יאנסן, וסיפר איך בכל מקום אליו מגיע אפי, החיוך מאיר את החדר ומשדרג את החיים. עד כדי כך.
כולם ציפו ממנו לגדולות. מועדון "קרויף הבא", שמלא בחברים מאכזבים, איבד עוד קליינט שלעולם לא נוכל לגלות את עתידו. "כולם אהבו אותו", סיפר לי עיתונאי הולנדי. "כל כך הזוי שבין כל השחקנים השחצנים והמפונקים דווקא שחקן כמו נורי עובר דבר כזה. הוא באמת יכול היה להעניק השראה לדור שלם". ואת השורה האחרונה נשאיר באנגלית כי התרגום הורס:
"Cause he was fucking talented, and fucking friendly and fucking modest'"
"מקווה שנהניתם", אמר אפי למצלמה שעקבה אחריו בבוקר שלמחרת, "זה היה אחד הימים הטובים בחיים שלי. אני מקווה ששאר הקריירה שלי תהיה טובה, ואני אעשה את הכול בשבילכם ובשבילי ובשביל המשפחה שלי". ואז הוסיף: "ישנתי מצוין".
המבט החמוד ביותר שראיתם
אחרי שזכה בתואר "שחקן העונה" במדי קבוצת הבת אייאקס בליגה השנייה (10 שערים, 11 בישולים) ועם 15 הופעות בקבוצה הבוגרת, כולם ידעו: זו שנת הפריצה של אפי. גם מינוי המאמן החדש, מרסל קייזר, יוצא המחלקה הצעירה, היה אמור לעבוד לטובתו. גם עזיבת קלאסן.
ואז הגיע 8 ביולי. עמק זילרטל, אוסטריה. 17:26 על השעון. הכול הלך לעזאזל.
דקות ארוכות שכב בלי לנוע, השחקנים בכו והתפללו על הדשא, האוהדים צפו בהלם בשעה שהיהלום ההולנדי הועלה למסוק ומשם לבית החולים. ההודעה של אייאקס ניפצה גם את התקוות הבודדות שהיו. נזק מוחי חמור ובלתי הפיך, נאמר.
"הוא לא יכול ללכת, לא יכול לדבר, הוא לא מזהה אותנו, לא יודע מי אנחנו. הוא לא מרגיש דבר ולא שומע דבר", סיפר האח עבדרחים.
כולם חזרו להולנד. בסוף השבוע, מול בית המשפחה, אלפים של אוהדי אייאקס - החוליגנים עם האבוקות, בני המיעוטים, כולם - התאספו אל מחוץ לחלון חדר השינה של אפי ומוחמד. תמונות ושלטים של הטאלנט נתלו, ומוחמד הנדס ידיו לצורת לב, ובכה. ההורים בדיוק הגיעו עם האוטו, והאוהדים החליפו כמה מילים עם אמו של אפי. אביו הוציא פלג גוף עליון מהאוטו, בסצנה קורעת ובלתי נשכחת, צעק "אפי אוהב אתכם בחזרה!" והתייבב תוך כדי שהידיים מנסות להרגיע את הלב הכל-כך כואב.
אימוני אייאקס בוטלו לכמה ימים, אבל הקבוצה חזרה לפעילות, במידת האפשר. כשהקפטן יואל פלטמן נשאל על הגרלת הצ'מפיונס, ענה: "מה זה מעניין?". בהולנד סקפטים לגבי העתיד הקרוב של הקבוצה, וחזו: דבר כזה יכול לרסק עונה. החברים לקבוצה העלו מחוות של פרידה, עולם הכדורגל כולו נעצר וספד. "הוא היה כזה כישרון נהדר", פרגן חבר ההנהלה ושוער העבר אדווין ואן דר סאר. "לעולם לא נדע עד כמה יכול היה לנצוץ כוכבו".
אפי הוא אייאקס, אבל הוא יותר. ואכן, כולם אוהבים אותו. והשבוע גם שחקני פיינורד היריבה השנואה לבשו חולצות הנושאות את תמונתו. וגם הקשוחים שבאוהדיה איחלו החלמה מהירה. אפי, גם כשעוד יכול היה לרוץ על דשא, היה משהו אחר. "הוא גרם לנו להבין איך מרגיש אושר אמיתי", כתב עליו ניקו דייקסהורן ההולנדי, "זו היתה מתנה נפלאה".
אולי לא יפה לחשוב כך ובטח לכתוב כך, אבל הסיפור של עבדלחק הוא טרגי במיוחד בגלל מי שהיה. על המגרש ומחוץ לו - הוא היה ההבטחה ההולנדית בתקופה נוראית במדינה. עם נבחרת שעושה תוצאות רעות, ליגה שדועכת ברמתה, עתיד קודר ומדינה שלא בדיוק מבינה מה היא, אפי היה הילד ההולנדי שתוקע את האצבע בסכר. כשרץ עם כדור, באייאקס פנזטו על צ'מפיונס ליג ובנבחרת הולנד על חזרה לגדולה. כשחייך, העלים כל זיק של רוע.
אחרי שנים של פסימיות קודרת, הוא היה האבטיפוס להולנדי החדש ולכדורגלן ההולנדי החדש. ולכן זה כואב עוד יותר. כי ילדים כמו אפי כאילו נשלחו מלמעלה כדי לפתור בעיה שהחבר'ה למטה לא מצליחים או לא רוצים לפתור. ועכשיו? האופטימיות עצרה מלכת, ישנה בדיוק כמו הנסיך הקטן שהפיץ אותה.
אחיו הודה לכולם - מוסלמים או לא, אייאקס ופיינורד, שחורים או לבנים, זקנים וצעירים. "בזכות האופי של עבדלחק וההתנהלות שלו, הוא איחד כל כך הרבה אנשים", אמר.
ואז רכן לעבר אפי, ילד בן 20, ולחש באוזנו את כל מה שקרה.
orenjos@walla.co.il