היה רע והיה לתפארת: על הזכייה המרשימה של פדרר בטורניר ווימבלדון המאכזב

רוג'ר פדרר. כן, שוב הוא. גם שנת 2017 תיזכר כאחת השנים הדומיננטיות בקריירה הקסומה של השוויצרי בן ה-35, שב-8 באוגוסט יציין 36. פדרר ניצח השנה ב-25 מ-25 משחקים בטורנירי גרנד סלאם ומאסטרס 1,000 (אליפות אוסטרליה, אינדיאן וולס, מיאמי ועכשיו ווימבלדון) ולכך הוסיף גם זכייה בטורניר האלה בגרמניה. שני הטניסאים היחידים שניצחו אותו ב-2017 היו יבגני דונסקוי הרוסי (אז 116 בעולם) בדובאי וטומי האס בן ה-39 (302) בסיבוב הראשון בשטוטגרט, אז חזר השוויצרי משנת החורף שלו ושיחק לראשונה אחרי שלושה חודשים.

מי היה מאמין שבעידן בו יש את רפאל נדאל, אנדי מארי ונובאק דג'וקוביץ' ובו הרמה היא הכי גבוהה שיכולה להיות, פדרר שוב יצליח לרשום זכייה קלה מאוד בטורניר גרנד סלאם? אולי הקלה שלו אי פעם והמוצדקת מכולן. זו לא רק העובדה שלא שמט מערכה לאורך כל הדרך שלו לזכייה בווימבלדון, אלא בעיקר הקלילות בה שיחק והעובדה שלא נתקל במצב אחד קשה לאורך כל הטורניר. לא נקלע לפיגור מערכה ואפילו לא היה בפיגור שבירה פרט ל-2:0 במערכה הראשונה של הסיבוב השני מול דושאן לאיוביץ' הסרבי. פדרר פשוט שייט, טייל וכל שם תואר אחר שתבחרו, בדרך אל תואר הגרנד סלאם ה-19 שלו, השמיני בווימבלדון וה-93 בסך הכול בקריירה.

עוד בנושא
ווימבלדון: גרבינייה מוגורסה אלופת הנשים עם 5:7, 0:6 על ונוס וויליאמס

כמה רחוקים נראים עכשיו הזיכרונות מלפני שנה, אז הוא הפסיד למילוש ראוניץ' בחצי הגמר כאן והודיע שהוא יוצא להפסקה שהפכה למנוחה בת חצי שנה ונראתה כמו הכנה לפרישה. היה באמת קשה להאמין שאחרי ששיחק טניס רע, נראה עייף מאוד במשחקים והתחיל לרשום הפסדים מול יריבים שלא היו מדגדגים אותו בעבר, הוא עוד ישוב בגדול. הוא אמנם לקח החלטה קשה מאוד כשוויתר על עונת החימר, אבל לטובת הארכת הקריירה התחרותית שלו זה היה שווה את זה. אם תשאלו אותו, סביר להניח שהוא יגיד לכם ששווה לעשות כל דבר בעולם בשביל התחושה שמלווה את הנשיקה בגביע של ווימבלדון. בטח שהתחושה היא טובה ומתוקה מתמיד כשאתה מרחף על המגרש, מרגיש נהדר מבחינה פיזית ואייסים ו-ווינרים כאילו היית בן 25. פדרר אמר שכאשר היה ילד הוא לא חלם אף פעם על שמונה זכיות בווימבלדון, אלא בסך הכול היה ילד בבאזל ששיחק טניס. גם בגיל 36 הילד הזה ימשיך לחלום ולגרום לכל חובב טניס וגם לכאלה שלא לחלום איתו.

עכשיו אליפות ארצות הברית הפתוחה עומדת בפתח והיא יכולה להיות הטורניר בו פדרר יזכה בתואר הגרנד סלאם ה-20 שלו, דבר שנשמע מטורף לפני שנה ונראה ריאלי מאוד עכשיו, בטח בהתחשב במצב של מארי, נדאל ודג'וקוביץ'. השוויצרי הוא כרגע הפייבוריט לזכייה גם בניו יורק כשבאופן מפתיע הוא אפילו נראה הרבה יותר טוב מבחינה פיזית מכל יריביו לאורך השנים.

כל צופה אובייקטיבי ודאי חש תחושה זהה כשצפה בגמר. זה היה משחק רע מאוד ומשעמם. לא הייתה שם אף נקודה שיכולה להישקל בכלל ככזו שתככב במהלכים הגדולים של הטורניר. הנקודה היחידה שאולי הייתה יכולה להיכנס לשם היא זו במהלכה צ'יליץ' החליק ונפצע. כל האווירה מסביב שידרה חג, ראשת ממשלת בריטניה תרזה מיי, ראש עיריית לונדון סאדיק חאן, הנסיך וויליאם וקייט מידלטון, בראדלי קופר, אנטוניו קונטה, יו גרנט ואחרים ישבו ביציעים, הכול היה כמובן מלא עד אפס מקום, אבל הטניס היה גרוע, אף מערכה לא הייתה מעניינת כי בכולן פדרר שבר מוקדם ואפשר היה לראות שצ'יליץ' פשוט לא זז לכדורים ומאחר להתמקם ליד הכדור.

כמו שהקרואטי בעצמו אמר אחרי המשחק: "בכיתי כי ידעתי שאני הולך להילחם באמצעות כל הכוח שלי, אבל אני אפסיד כי אני לא יכול לנצח עם השלפוחיות שהיו לי. אז פשוט נתתי את כל מה שהיה לי בידיעה שאני הולך להפסיד". כך זה גם נראה. האווירה במגרש המרכזי הייתה מנומנמת ומשועממת, ממש לא אווירת חג של גמר ווימבלדון ולראשונה בטורניר הקהל אפילו התייצב מאחורי היריב של פדרר. הם פשוט רצו לקבל איזושהי תמורה על סכומי הכסף הגדולים ששילמו. הם ממש לא קיבלו אותה. היה רק שחקן אחד כשיר על המגרש וכשהכשיר הוא גם כזה גאון טניס, ברור מה תהיה התוצאה של זה.

הגמר בין פדרר לצ'יליץ' היה המשך של טורניר גברים רע, הן מבחינת הרמה (בעיקר בגלל שדג'וקוביץ' ומארי לא שם כרגע וגם פצועים ונדאל כנראה כבר לא ממש בונה על דשא והצעירים כמו תים וזברב עדיין לא שם) והן מבחינת העניין והמתח שלא היו בכלל בשלבים המאוחרים. הטורניר המאכזב הזה הוא המשך ישיר לרולאן גארוס שגם היה טורניר די משמים והוכרע עוד לפני שהחבטה הראשונה נחבטה.

הקאמבק של רוג'ר פדרר ענק ומרגש ומהווה סיפור ענק, ממש כמו הזכייה העשירית של נדאל ברולאן גארוס, אבל עושה רושם שעידן המאבקים האדירים של חמש מערכות בין דג'וקוביץ'-נדאל-פדרר-מארי קצת רחוק מאיתנו עכשיו אחרי שני טורנירי גרנד סלאם עקרים ודי צפויים ומשעממים. זה חבל מאוד ועלול לפגוע בעניין של הציבור הרחב (לא זה שמגיע לווימבלדון כי בזה שום דבר לא יפגע). קרבות האיתנים בין נדאל לפדרר ואז בין דג'וקוביץ' לשניהם היו שמן בעצמותיו של הטניס העולמי לאורך שנים ותדלקו את העניין סביבו.

כל זה קורה בשעה שטניס הנשים דווקא מתעורר ומציג משחקים ברמה גבוהה מאוד ומרתקים במיוחד. הקרב בין גרבינייה מוגורוסה לאנג'ליק קרבר היה מדהים, זה שבין ג'ו קונטה לסימונה האלפ היה מרתק והמערכה הראשונה בגמר בין מוגורוסה לוונוס וויליאמס גם הייתה ברמה גבוהה מאוד. כשמוסיפים לזה את הזכייה הסנסציונית של ילנה אוסטפנקו ברולאן גארוס (והעובדה שהצליחה להמשיך את ההצלחה הזו עם הגעה לרבע הגמר כאן) מקבלים משהו חיובי מאוד.

המשחק של הטורניר: גרבינייה מוגורוסה מנצחת 6:4, 4:6, 4:6 את אנג'ליק קרבר בשמינית הגמר.

אכזבת הטורניר: רפאל נדאל, אנדי מארי ונובאק דג'וקוביץ' אצל הגברים, קרולינה פלישקובה אצל הנשים.

הרגע הגדול של הטורניר: רוג'ר פדרר זוכה בפעם השמינית בקריירה בווימבלדון ובתואר גרנד סלאם 19 שלו אחרי 3:6, 1:6, 4:6 מול מארין צ'יליץ'.

הרגע האומלל של הטורניר: המערכה החמישית של דניל מדבדב מול רובן במלמנס (זריקת המטבעות, הקללות, חוסר הרצון לשחק).

הרגע המשעשע של הטורניר: מוגורוסה משתמשת מספר פעמים במהלך מסיבת העיתונאים שאחרי הזכייה בתואר Tennisically כ"מבחינת הטניס", כמו physically לדוגמה. כל העיתונאים היו קצת מופתעים בפעם הראשונה והחלו להסתכל אחד על השני כאומרים "שמעת? כן?" בפעם השנייה והשלישית.

הפתעת הטורניר: ילנה אוסטפנקו מצליחה להמשיך במומנטום מהזכייה ברולאן גארוס ומגיעה לרבע הגמר/ההדחה של סטן ואוורינקה כבר בסיבוב הראשון.

הדרמה של הטורניר: ז'יל מולר מנצח את רפאל נדאל 13:15 במערכה השלישית בשמינית הגמר. טניס גדול ממש לא היה שם, אבל דרמה ורכבת הרים מדהימה.

כמו שכל זוכה מודה למביאי הכדורים, לספונסרים וכיוצא באלה, כך מדור זה ייצא לסיכום לסיבוב מסקנות, תובנות ומה אתם יודעים, אפילו מחמאות. ווימבלדון 2017 היה טורניר מאורגן ומתוקתק בצורה שכמעט לא דומה לשום דבר אחר. בכל מקום אליו הלכת, ראית שלושה עובדים שהתפקיד שלהם לעזור לך בפונקציה הכי קטנה, היחס כלפי אנשי התקשורת היה מכבד בצורה בלתי רגילה וגם התנאים שהעמידו היו מצוינים.

כמובן שגם החזיקו אותנו קצר מבחינת איסורים, אבל מה לנו כי נלין אם דומיניק תים לא הורשה להיכנס למתחם כי הלוגו של חברת הבגדים שלו היה גדול מדי וניקו רוזברג נשלח לקנות נעליים חדשות וגרביים אחרי ששלו לא עמדו בתקנים של הרויאל בוקס. אפשר להסתכל על הדברים האלה בצורה שלילית, אבל אפשר וצריך גם להתייחס לזה כמה שמשמר את הקסם של הטורניר שמתבסס קודם כל על מסורת.

אפשר לראות את האהבה למשחק ולטורניר בכל חור בעיר ובכל מקום רק מדברים על המשחקים, כולם מנסים להשיג כרטיסים וחלקם גם עומדים בשביל זה ימים ושעות בתורים בלי נגמרים. אי אפשר לבקש אווירת טניס טובה ומכבדת כלפי השחקנים, העיתונאים והקהל מאשר זו שהייתה כאן.

הייתה חוויה ברמה הכי גבוהה שיש.