"הכישלון הגדול ביותר של פיל ג'קסון היה שהניח למשחק להותיר אותו מאחור" כך סיכם, בצורה מדויקת להפליא, כתב ESPN איאן אוקונור את הקדנציה הרת האסון של פיל ג'קסון בניו יורק ניקס. אוקונור כיוון לכך שבזמן שהכדורסל ב-NBA הלך והפך התקפי יותר, מהיר יותר ומבוסס יותר על יכולת אישית וקליעה לשלוש נקודות, התעקש הזן מאסטר על התקפת המשולש האיטית והמיושנת.
לאסונם של הכדורסלנים הישראלים הבכירים, בשבוע האחרון התברר כי המשחק חלף גם על פניהם. מכבי תל אביב ויתרה בזה אחר זה על שלושת הצברים הבכירים שלה, גיא פניני, גל מקל ויוגב אוחיון. אפשר לדבר רבות על הדרך המכוערת שבה נעשו המהלכים האלה, על התחושה הלא נוחה שמותירה התנהלותו של ניקולה וויצ'יץ' ועל ההתנכרות המוחלטת של המועדון לכל סממן של זהות מקומית; נותרו שבועות ארוכים בפגרה כדי לעסוק בכך. ניתן גם לטעון שבזמן שהג'נרל מנג'ר הקרואטי עולה עם דחפור ומשמיד כל זכר לעונה שעברה, הוא בסך הכל מסלק ראיות לטעויות שעשה בעצמו.
ייתכן. רק שנדמה שאיש לא יטען שלו פניני, מקל ואוחיון היו נשארים, הם היו משנים במשהו את הסיכויים של הצהובים לסיים במקום גבוה מ-16 ביורוליג או מבטיחים אליפות בליגה. על אף שאנחנו מכירים את כולם מגיל נוער, ספק אם ניתן לומר ברצינות ששלושתם עולים על מתאזרחים כאלכס טיוס, ג'ייק כהן או ג'ון דיברתולומיאו. מכבי, כך נדמה, הפנימה לא רק את עונת הבלהות, ובעצם עונות הבלהות, שעברו עליה כשהם בשורותיה. היא רשמה לעצמה את 5 הנקודות שתרמו ילידי ישראל בגמר הפיינל פור, בין ירושלים לחיפה, והפנימה סופית שאפשר בלעדיהם. עצוב ככל שזה יישמע, מכבי יכולה להביא במחיר של מקל ואוחיון זרים טובים לא פחות, שעליהם תשלם מסים נמוכים יותר. אולי הם יהיו שכונתיים יותר וישחקו כדורסל מבולגן יותר, אבל תקדים קרטיס ג'רלס וג'רום דייסון מוכיח שזה מה שמנצח כיום.
עוד בנושא:
ההודעה מדוראנט, המסר מסטיב קר: כספי מגיב להחתמה
יילך בדרך של מגי וקלארק? התקדימים שיעודדו את כספי
אז מה מחכה לכספי בגולדן סטייט? רביץ מנתח את ההזדמנות
שמעון כספי נלהב: "זו התשובה לכל מי שפיקפק בעומרי"
הבעיה בפס הייצור של הכדורסלנים הישראלים, שהובילה בעקיפין למשבר האמון בינם לבין המועדון שהיה פעם המוביל בארץ, כבר נטחנה מכל כיוון, וכך גם הסיבות לה: ריבוי מסגרות, רמת אימון לא אחידה בגילאים הצעירים, היעדר ראייה לטווח ארוך והתמקדות בהישגים כאן ועכשיו והיעלמות המשחק החופשי בשכונה. לכל אחד התאוריה שלו. עם זאת, פחות דובר על הגדלת הפער בין סט היכולות של הישראלים המובילים לבין דרישות הכדורסל האירופי והעולמי. חשוב מכך, על העובדה שהגארד הישראלי, הרכז והקלעי, שהיה פעם גאוות הענף, הפך כמעט לא רלוונטי בכדורסל המודרני.
לקראת סוף שנות ה-90 זיהו האחראים על טיפוח דור העתיד בישראל בעיה משמעותית: השחקנים הצעירים בארץ נמוכים מדי וחלשים מדי, והנבחרות הצעירות סובלות מנחיתות פיזית משמעותית. מאמני הנבחרות קיבלו הנחיה לשים דגש על כוח וגובה, ולנפות שחקנים נמוכים וזריזים, והתוצאה הייתה נבחרת העתודה של 2000, שכמעט לקחה אליפות אירופה היסטורית עם חבורה שהייתה גבוהה ואתלטית יותר באופן משמעותי מכל מה שהכרנו לפניה.
רק שבזמן שבישראל התמקדו במה שאין, הכדורסל העולמי הלך דווקא לכיוונים שבהם הצטיין הכדורסלן הישראלי קודם לכן: בשנות ה-90 היו פה קטש ושפר ועדי גורדון וגודס ואמיר כץ שורה של רכזים וקלעים פנטסטיים; במקביל, ב-NBA ובאירופה, שהצטרפה בדיוק בעונת 2000 לעידן 24 השניות, הפך הכדורסל מהיר יותר ומבוסס גארדים וקליעה. גבוהים פיזיים ואיטיים כמעט נעלמו מהמפה, סמול פורוורדים עם קליעה הוסבו לעמדה מספר 4 והסמול בול הפך כמעט לנורמה. בעידן החדש, שבו כמעט מכל שחקן נדרשות יכולות טכניות עילאיות, קליעה מצוינת וקבלת החלטות משובחת אחרי הפיק אנד רול, הפער הטכני הגדול גם כך בין הכדורסלן הישראלי לאירופי ולאמריקאי רק התעצם.
וכך הפך הכדורסלן הישראלי כמעט בלתי רלוונטי ברמות האירופאיות הגבוהות. ב-2000 עוד העפילה מכבי לגמר היורוליג כשדורון שפר ונדב הנפלד הם שחקנים משמעותיים בשורותיה; טל בורשטיין, תוצר אותה נבחרת העתודה של 2000, השלים בצורה סבירה את הרביעייה המופלאה ששיחק לצדה במכבי באמצע שנות ה-2000; יותם הלפרין וליאור אליהו עוד תרמו משהו בסוף העשור הקודם. רק שכיום אין אפילו ישראלי אחד שיכול לצאת מפיק אנד רול ולדפוק שלשה באחוזים טובים ברמת יורוליג, וכתוצאה מכך שההגנה יכולה לרמות אין גם מישהו שיכול לחדור לצבע ולקבל החלטה מהירה דיה כדי לשחרר שחקן אחר לשלשה או לתת כדור לגבוה לדאנק. בוודאי שאין מגן שמסוגל לעשות סטופים הגנתיים מול כוכב אמיתי. חמור מכך, עם כל המגבלות של מקל ואוחיון, הם טובים מיורשיהם. שון דוסון, למשל, הוא פוטנציאל אדיר, אבל בלי קליעה אבסולוטית והגנה סבירה יכולותיו האתלטיות וכשרונו לא יהפכו אותו לשחקן אירופי מוביל. כרם משעור הוא רול פלייר ביורוליג, במקרה הטוב. כאן מסתיים העומק הישראלי, פחות או יותר.
גם ההישג הסמלי של עמרי כספי, שחתם באלופת ה-NBA, לא משפר באופן משמעותי את התמונה. כספי הוא ספורטאי נפלא ושחקן כדורסל מצוין, אבל אם לכדורסל הישראלי היה עומק אמיתי הוא היה אחד משלושה-ארבעה שחקנים ברמה גבוהה, ולא זה שכמעט כל הנבחרת תלויה בו. כספי הוא גם היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל הבעייתי הוא הגיע ל-NBA כסלאשר, פורוורד שמתבסס על אינסטינקטים למשחק, חדירה וחיתוכים לסל, והפך באמצעות מוסר עבודה נדיר לקלעי חוץ מעולה. ועדיין, לכספי יש מגבלות, והוא אמור להיות השחקן השני או השלישי בהיררכיה של נבחרת בריאה, אחרי גארד מוביל, ולא הראשון.
התקווה שגלומה בהצטרפותו לווריירס היא שהיכן שהוא בארץ ייחשף ילד, שבנסיבות אחרות היה הופך לאוהד ברצלונה או ריאל מדריד בכדורגל, לקסם של סטף קרי וקווין דוראנט, וגם של חברם הישראלי החדש, יבחר להצטרף לקבוצת כדורסל ויתגלה ככישרון על. גם זה לא יספיק: יהיה עליו לעבוד כמו מטורף ולפתח יכולות קליעה שעולות על כל מה שייחשף אליו במגרשי הכדורסל בישראל. בעצם, בהיעדר ישראלים שיכולים להיות מודל לחיקוי, לא ברור אם הוא יטרח לצפות בכדורסל ישראלי.
