בהתחלה זה באמת נראה מגעיל, כי זה באמת מגעיל, איך יכול להיות שמקללים את יוסי בניון במשחק של נבחרת ישראל, את מי שהיה קפטן הנבחרת, אחד מגדולי השחקנים בתולדותינו, מי שבמשך תקופה די ארוכה סחב לבד על הכתפיים את הנבחרת הבינונית הזאת. אם מישהו באותם ימי קסם - שבהם בניון כבש בסלאלום מול קפריסין, או כשכבש צמד אדיר מול שוויץ - היה אומר לאוהדים שעוד כמה שנים ישרקו ליוסי בוז במשחק נבחרת, זה היה נשמע מופרך ותמוה.
אבל אחרי התגובה הראשונית, כשהכל שוקע, כשחושבים מעט על שריקות הבוז ועל הנסיבות סביבן, הדברים מתגלים כמורכבים יותר. קודם כל, שריקות בוז של אוהד לקבוצה שלו או לשחקנים שלו תמיד היו תופעה מעוותת שמנוגדת לכל המהות של אהדת קבוצה (רק פעם בחיי חטאתי, כשקבוצתי הפסידה בבית 4:0 להפועל עכו מהלאומית בגביע). התגובה הטבעית מבחינתי להפסד כואב או מפלה זה לשבת בדממה על הכיסא, לשקוע במחשבות וללכת הביתה בראש מורכן.
אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה ששריקות בוז הן דבר שגור במגרשי כדורגל וחלק מהשפה של האוהד. זו הדרך שלו למחות, להביע כאב, להשמיע את קולו. ואי אפשר להתעלם מהעובדה ששריקות בוז לשחקן יריב הן דבר טבעי לחלוטין. עכשיו נשאלת השאלה האם הוא שחקן יריב. מאחר שדי ברור שאלה ששרקו בוז לבניון הם אוהדי מכבי חיפה, שנפגעו ממנו ולא סלחו לו על התנהלותו בקבוצה בקדנציה השנייה, המסקנה היא שמי שמבקר אותם מצפה מהם להפסיק לו לראות בו יריב ולשים את העבר בצד, וזאת מאחר שמדובר במשחק נבחרת.
כלומר, הציפייה היא שכשהנבחרת משחקת, הכל צריך להישכח. להיעמד דום. למחוק את המשקעים. ליום אחד על כולנו לשכוח מהפועל מכבי בית"ר, לשים בצד את הצהוב אדום ירוק, ולהתאגד סביב הכחול לבן, מאחורי בחורינו המצוינים והאהובים. במשך כל השנה אוהד חי את הקבוצה שלו, נושם אותה, מתמסר אליה, לוקח כל פרט ופרט בה ללב, ופתאום צריך להדחיק הכל ולעודד שחקנים שהוא סולד מהם, שלא לומר מתעב ומייחל לכישלונם. במצב ובמעמד הנוכחי של הנבחרת - זו ציפייה מוגזמת ולא הגיונית, ודרישה שהאוהד לא יכול לעמוד בה.
ב-2001, לא כזה מזמן, לא בימים של חודורוב וסטלמך וגאווה לאומית, שמעון גרשון ניגש לבעוט פנדל במשחק מכריע מול אוסטריה, רץ בריצה קלה מההגנה לעבר הנקודה, ומרוב התרגשות נעמדתי ביציע וצעקתי "יאללה שמעון, אתה שם את זה מלך". מבלי לפרט אציין שלא ממש אהבתי את שמעון גרשון באותם ימים, כך שהצעקה הזאת צרמה וגרמה לסובבים אותי להרים גבה, היו שממש גערו בי. אבל אלה היו ימים אחרים. היינו כל כך בעד הנבחרת, עד שאנשים היטשטשה דעתם. עד כדי כך שהם אשכרה צעקו "שמעון יא מלך".
היום זה לא יכול לקרות. מי ששונא את ערן זהבי, למשל, (והוא צבר לא מעטים), מת שהוא ייכשל בנבחרת. כמה חובבי כדורגל ישראלים מסוגלים ליום אחד לשים בצד את העבר, ולהתמקד בהצלחת הנבחרת. הרי זה כל כך נאיבי וקלישאתי, עד שזה נשמע בדיחה. מגוחך. למה מי זאת הנבחרת הזאת שנתאחד עבורה. כמה מכם היו עצובים אחרי ההפסד לאלבניה? אחרי הפסד של הקבוצה שלכם אתם שבורים ושפופים. אחרי הפסד של הנבחרת אתם יורדים עליה ובזים לה (במקרה הטוב. ברוב המקרים היא לא מזיזה). הנבחרת הזאת בכזה שפל תדמיתי, עד שמינו מאמן שהיכולות הכי מרשימות שלו הן שהוא נחמד וטוב לב. רק רצו מישהו נחמד, מישהו שאפשר לאהוב אותו. לא לשרוק ליוס? להתאפק? הדבר האחרון שהנבחרת הזאת יכולה לעשות זה לגרום לאוהדים ישראלים לגלות קלאס ואצילות.
זו דעת הקהל, אבל גם לתקשורת יש חלק בזה. הרי אנשיה לא מנותקים, גם הם לא ממש משתגעים על הנבחרת, אבל עם זאת עדיין מצקצקים לשמע שריקות הבוז ומגנים בהפתעה. יסלחו לי רמי וייץ ומוטי איוניר, ששידרו את המשחק, אבל גם בקולם לא שמעו כאב וצער על ההפסד, אלא בעיקר כעס ואיבה כלפי הנבחרת. מאחורי הקלעים גם סופר שזהבי לא הגיע לעמדת הראיונות בסיום כי הוא לא רצה להתראיין אצל הכתב/ת הספציפי/ת במשחק. הוא ידע שיותקף, אפילו בגסות, ולא רצה להסתבך עם תשובות עצבניות. יש מיליון סיבות למה לא לחבב את הנבחרת הזאת (אין כבר כוח להיכנס לזה, דיכאון), אבל יש גם אחריות ציבורית. אפשר לדבר בצורה יותר מכובדת. אז מילא שהתקשורת מסיתה ונסחפת, אבל למה אחר כך היא מתפלאת שכולם שורקים בוז? כולם פה מטנפים ומלכלכים, אבל אוהדי חיפה בסמי עופר אמורים היו לגלות גדלות נפש?
אם מתעקשים, בכל זאת, אפשר גם למצוא צד חיובי יחסית לעניין, כי זה שוב מזכיר שהענף עדיין חי. שעדיין יש בו תשוקה. הרי הנבחרת הזאת ממחישה את המצב של הכדורגל הישראלי, שלא מצליח להתרומם כבר עשרות שנים, עם נבחרת שעדיין מובסת בבית, עם שחקנים שלא מסוגלים להתקדם ועדיין מרוויחים מיליונים. אבל עדיין נותר הרגש לענף. עדיין נותר הדחף, הגאווה, הכבוד, התחושה הזאת של אוהדי חיפה שהיו במשחק שהם לא סולחים ליוסי, שזה עדיין בדמם. במצבנו זה בהחלט מנחם שנותר רגש. כי רמה אין.