לברון, הגיע הזמן לזוז הצידה: קליבלנד חייבת למנות מאמן בכיר

הרגע האהוב עליי בסיומה של כל סדרת פלייאוף, ובמיוחד סדרת גמר, הוא כאשר השחקנים של שתי היריבות – שעד לפני רגעים ספורים נאבקו זה בזה, נלחמו על כל כדור ובמקרים מסוימים אפילו הלכו מכות על המגרש – ניגשים אחד לשני, לוחצים ידיים, מתחבקים, מפרגנים ונפרדים כחברים, עד הפעם הבאה שבה ייאבקו על המגרש.

המחווה האנושית הזו, שהפכה לסימן היכר של ה-NBA, הייתה מרגשת במיוחד שלשום, כאשר קווין דוראנט ניגש לחבק את לברון ג'יימס בסיומו של משחק מספר חמש. שניהם נתנו תצוגות ענק לאורך כל הפלייאוף הזה, ובמיוחד בסדרת הגמר. שניהם בוודאי קראו לאורך העונה את הכתבות שעורכות השוואות בין שניהם, וראו את תשדירי הטלוויזיה של הליגה שהתמקדו ביריבות "ראש בראש" בין שני השחקנים הטובים ביותר בעולם כיום.

ואחרי כל זה, בסיומה של סדרת גמר שהיו בה לא מעט רגעים של כעס ועצבים, אפשר היה לראות שיש לשניהם אך ורק הערכה גדולה אחד לשני. זו הרוח הספורטיבית במיטבה.

חלק מהפרשנים בארה"ב טענו לאחר המשחק שהיה ברגע הזה, בחיבוק הזה, גם אלמנט של "חילופי דורות". הם הסבירו שאנחנו חוזים בסיומו של עידן לברון, ובעלייתה של שושלת בלתי-ניתנת לעצירה בגולדן סטייט, בהובלתו של דוראנט. לדעתי, עוד מוקדם מדי להסיק מסקנות כאלה. מה שבטוח, התמונה הזו של לברון ודוראנט הפכה לחלק מההיסטוריה של הליגה הטובה בעולם – גם אם אנחנו עוד לא יודעים מה בדיוק יהיה הסיפור שיתלווה אליה.

חייבים להודות בעובדה שמפגש הפסגה בין גולדן סטייט לקליבלנד היה מאכזב: אחרי שתי סדרות גמר מותחות ומפתיעות בשנתיים האחרונות, קיבלנו השנה סדרה חד-צדדית יחסית, שהסתיימה מוקדם, בתוצאה שרוב הפרשנים וסוכנויות ההימורים חזו מראש. בשני המשחקים הראשונים גולדן סטייט טיילה להנאתה. במשחק השלישי קליבלנד נראתה מצוין עד לדקות הסיום, ואז התפרקה. במשחק הרביעי לברון והחברים הצילו את כבודם בהתפוצצות חד-פעמית של אדרנלין, כזו שרק מי שנמצא עם הגב לקיר, ונגמרו לו כל האפשרויות האחרות, מסוגל לנפק.

המשחק החמישי, בדיעבד, היה המשחק הטוב ביותר בסדרה. אמנם גולדן סטייט פתחה יתרון משמעותי ברבע השני, אבל הקאבס נלחמו וחזרו לתמונה בציפורניים, ולאורך רוב המחצית השניה, היה ברור לכולם שהם במרחק שני מהלכים בלבד מקאמבק שיפתח מחדש את הסדרה. לא סתם בכל פעם שלברון חדר לצבע והוריד את היתרון של גולדן סטייט לשמונה או שש נקודות בלבד, הקהל ב"אוראקל ארינה" השתתק בבת-אחת.

מה ששמר על גולדן סטייט בסופו של דבר, מלבד הכישרון ההתקפי האדיר של הקבוצה, היה הכישלון המוחלט של קליבלנד בצד ההגנתי. פעם אחר פעם ראינו איך טעויות של מתחילים – כמו היעדר חילוף אחרי חסימה, או הגעה מאוחרת לעזרה בדאבל טים – מאפשרות לגולדן סטייט לשמור על היתרון הדו-ספרתי שלה. גם אחרי מהלכים התקפיים מרהיבים של לברון, קיירי וג'יי אר סמית, קליבלנד לא הצליחה במשך דקות ארוכות, ארוכות מדי, להשיג "סטופ" בהגנה. ככה לא לוקחים אליפות.

כמה השמיצו אותו. כמה צחקו עליו. כמה זילזלו בהחלטה שלו. אבל בשורה התחתונה, קווין דוראנט לא הסתכל ימינה או שמאלה, אלא השאיר את המבט ממוקד במטרה, ומרגע שהוא התביית עליה, אי אפשר היה לעצור אותו. דוראנט מסיים את העונה הזו לא רק בתור ה-MVP של סדרת הגמר, אלא קודם בתור הווינר האולטימטיבי של הליגה. אפשר לדבר על רשימת הכישרונות והשמות של גולדן סטייט, אבל ברגעים המכריעים, הוא זה שלקח על עצמו את המשחק, וסיפק את הסחורה. פול פירס, אחד שמבין דבר או שניים בסלים גדולים, החמיא לו על כך בשידור, ובצדק. דוראנט לא ברח מהאחריות במאני-טיים, אלא אימץ אותה בשתי ידיים, כמו שמצופה ממנהיג לעשות.

כעת, נראה שדוראנט יהיה מוכן לוותר על חלק מהמשכורת המשוגעת שהוא יכול לסדר לעצמו, כדי לשמור על הקבוצה המדהימה הזו ביחד ולייצב "שושלת" שתשלוט בליגה במשך שנים ותביא לפחות עוד שלוש אליפויות. בהחלטה הזו יש הרבה מאופיו של דוראנט – שחקן בלי אגו, ששם את הקבוצה לפני עצמו – אבל אפשר לראות בה גם את טביעות האצבעות של האדריכל של גולדן סטייט, סטיב קר, שהצליח לגבש חבורה מפוצצת מכישרון ולהתגבר על המכשול המסוכן ביותר שעמד בפניה: האגו.

סטף קרי וקליי תומפסון ידעו שניהם, תחת שרביט המנצח של קר, לזוז קצת הצידה ולתת ל דוראנט לקחת על עצמו את עמדת מנהיג הקבוצה. הם הבינו אחרי ההפסד במשחק שבע בעונה שעברה שזה נחוץ כדי להשיג עוד טבעת, ואיפסנו את האגו למען האינטרס הקבוצתי. בהתאם לפילוסופיה הזו של קר, המשחק של גולדן סטייט הוא שמח, קבוצתי ומלהיב. הנעת כדור חכמה, חסימות מקוריות בהתקפה, ועזרה הדדית גם במקומות הכי לא צפויים – כמו למשל, כאשר דריימונד גרין תופס את קליי תומפסון באוויר ומונע ממנו נפילה קשה וכואבת אחרי מאבק על ריבאונד בהגנה.

אפשר להגיד שזה "לא הוגן", אפשר לטעון שדוראנט "לא לקח אליפות בעצמו", אפשר לטעון שהקבוצה הזו מהונדסת מדי – ואפשר גם להחליט פשוט להתרווח בכורסא וליהנות מתצוגת הכדורסל החד-פעמית שאנחנו חוזים בה, זו השנה השלישית ברציפות. מי שבוחר באופציה השנייה, נהנה יותר.

הפירגון של כוכבי גולדן סטייט ללברון בסיומה של הסדרה לא היה למראית עין בלבד. גם מי שחושב, כמוני, שקווין דוראנט מאיים כעת על מעמדו של "המלך" וממצב את עצמו בתור השחק הטוב בעולם, לא יכול להתעלם מכך שלברון נתן תצוגת כדורסל מפלצתית בפלייאוף הזה, ובמיוחד במשחקים האחרונים שלו. אני מצדיע לו. הנחישות, המלחמה והתשוקה שלו למשחק מעוררות השראה.

הבעיה, כמו שכתבו כבר רבים וטובים לפניי, היא שלברון נמצא שם כמעט לבד. קיירי אירווינג נתן כמה משחקים טובים מאד, קווין לאב הבליח לרגעים, וג'יי-אר סמית הפציץ מעבר לקשת במשחק החמישי – אבל בשורה התחתונה, התחושה הייתה שזה "לברון נגד גולדן סטייט", או יותר נכון, "לברון נגד העולם". זה מצב תודעתי שמלווה את לברון לאורך כל הקריירה שלו, החל מהעונות הראשונות שלו בקליבלנד. העולם מפקפק בו, והוא בא להוכיח את גדולתו. הפעם, מול המכונה של גולדן סטייט, זה פשוט היה יותר מדי. לברון חטף בסדרת הגמר הזו את המכה הקשה ביותר מאז הסוויפ מול סן אנטוניו ב-2007.

ולמרות זאת, הוא ירד מהמגרש בראש מורם (וכולנו זוכרים מקרים מהעבר בהם המצלמות תיעדו אותו עם המבט באדמה אחרי הפסד, כמו למשל בחצי-גמר המזרח מול הסלטיקס ב-2010). הפעם, בניגוד לעבר, אף אחד לא יכול להאשים אותו בהפסד הזה. הוא השאיר הכל על המגרש. המלך אולי כבר מתחיל להזדקן, ויש כבר טוען לכתר, אבל הוא עדיין מלך.

כתבתי כאן בשבוע שעבר, שכאשר מנתחים את הקריירה של לברון, פרט בולט במיוחד הוא שקינג ג'יימס מעולם לא זכה לשחק תחת מאמן גדול, מהשורה הראשונה של הליגה, כזה שמסוגל להעמיד אותו במקום ולנהל את המשחק. בגילגול הראשון שלו בקליבלנד, במיאמי וכעת שוב בקליבלנד, הוא משמש בפועל כ"מנהל על" של הקבוצה, בשעה שעל הקווים ניצבות דמויות כמו אריק ספולסטרה וטיירון לו. אם אפשר לתת "טיפ של אלופים" לקליבלנד, הכיוון ברור: להביא בעונה הבאה מאמן מדרג א', שגם אם יריב עם לברון ויחווה מולו משברים, יצליח בסופו של דבר לחזק את הקבוצה – ולאפשר לה להתמודד באמת על האליפות פעם נוספת.

קליבלנד חייבת גם לשדרג באופן דחוף את הספסל שלה. ההחתמה של דרון ויליאמס, ששווקה בזמנו כהברקה, התבררה כקטסטרופה. קייל קורבר היה לא עקבי לאורך הסדרה. בשורה התחתונה, אין ספק בכלל שהספסל של גולדן סטייט, בראשות איגודאלה הווינר האולטמטיבי, נתן תפוקה פי כמה וכמה יותר משמעותית מהספסל של קליבלנד. דייוויד ווסט, שון ליווינגסטון ואפילו הרוקי פטריק מק'קו, כולם תרמו תרומה משמעותית לניצחון. הספסל של קליבלנד, לעומת זאת, קלע פחות מעשר נקודות במשחק החמישי. זה בלתי נסלח.

בקליבלנד צריכים לחשוב היטב גם על עתידו של קווין לאב, שלאורך שלוש העונות האחרונות, פשוט לא היה פקטור מספיק משמעותי. האליפות בשנה שעברה הייתה רשומה על שמם של לברון וקיירי אירווינג, ובסדרת הגמר השנה הוא היה הפכפך ובלתי-יציב. יכול להיות שהגיע הזמן לטרייד שיאפשר קליבלנד לבנות ספסל יותר חזק, ובמקביל לחפש צלע שלישית מוצלחת יותר ללברון וקיירי, ששניהם הוכיחו בפלייאוף הזה שהם נותרו ווינרים גדולים.

כמו שבסיומה של חופשה טובה, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם החזרה לשיגרה היא להתחיל לדמיין בראש את החופשה הבאה, ככה גם בפלייאוף – הדרך הכי טובה למלא את החלל, לפחות עד לתחילתו של פלייאוף ה-NFL בחורף, היא לנסות לנחש מה צפוי לנו בעונה הבאה.

השאלה הגדולה ביותר, כמובן, היא האם יש סיכוי שהפעם נזכה לסדרת גמר קצת שונה, כזו שלא תפגיש בפעם הרביעית ברצף את אותן שתי קבוצות. לדעתי התשובה היא כן. שתי הקבוצות שנפלו השנה בגמרים האזוריים – סן אנטוניו ובוסטון – צריכות להתחזק, אבל לשתיהן יש בסיס צעיר ואנרגטי שמסוגל, עם התוספות הנוכחות, לתת פייט רציני לשתי הגדולות.

בסן אנטוניו, קוואי לאונרד ממצב את עצמו כאחד השחקנים הטובים בעולם (לעניות דעתי, השלישי בטיבו בליגה כיום, אחרי דוראנט ולברון), ואלמלא הפציעה המעצבנת שלו, בהחלט ייתכן שהיינו זוכים לסדרה של ממש בגמר המערב השנה. קוואי גדל כשחקן בקבוצה של "שלושת הגדולים", הוא ווינר בנשמה, משחק עבור מאמן שהוא אגדה בחייו, אבל הוא צריך עוד סופרסטאר לצידו כדי לתת בראש לגולדן סטייט. מישהו בסדר הגודל של כריס פול.

בצד השני של הליגה, במזרח, ראינו בפלייאוף העונה משחק אחד בודד בסדרת הגמר האזורית, שבו בוסטון סלטיקס הוכיחו כיצד מנצחים את קליבלנד: באמצעות מהירות קטלנית. לברון ג'יימס כבר לא צעיר כמו שהיה, קליבלנד משחקת כדורסל איטי וכבד יותר, ואילו בוסטון מלאה בכישרונות מתחת לגיל 30, שצריכים לעשות דבר אחד פשוט כדי לנצח: לרוץ. לחבורה של אייזיה, אייברי בראדלי ואל הורפורד יצטרפו בקרוב בחירות הדראפט הגבוהות של הסלטיקס, שרק יחזקו את המגמה הזו. ועדיין, גם שם דרוש עוד "גרוש ללירה" בדמות שחקן מסוגו של פול ג'ורג'.

בתור אוהד סלטיקס, אני כמובן מייחל להתחזקות כזו, שתשים קץ לשלטון היחיד של לברון במזרח. אבל מצד שני, הנבואה ניתנה לשוטים, אז אני עוצר כאן. הכל עוד יכול לקרות, וזה בדיוק הקסם של ה-NBA, והסיבה שכולנו, המשוגעים לדבר, קמים בארבע בבוקר, שנה אחרי שנה. ניפגש בעונה הבאה.