"ראינו כדורסל משוחק ברמות הגבוהות ביותר, ריצות פלייאוף היסטוריות של שתי קבוצות, שיגביהו את הרף עבור שחקנים וקבוצות בדורות הבאים". במילים האלו בחר אדם סילבר לפתוח את טקס הענקת הגביע לבעלי גולדן סטייט. לקומישינר יש בדיוק משפט אחד להתוות כיוון, לבנות סיפור של עונה ושל סדרה, לפני שהוא עובר להציג את הזוכים. בעונה שעברה הסיפורים היו רבים ומרגשים המהפך, העיר קליבלנד, המורשת של שחקן היסטורי. הפעם הסיפורים הפרטיים לוקחים צעד אחורה. סילבר לא יכול היה להציע דרמה או ריגוש, הוא יכול היה להציע התפעלות. הכדורסל, המשחק עצמו, הוא הנושא בסיכום הגמר המדויק של סילבר, השחקנים והקבוצות ששיחקו אותו הם המושאים. זה היה גמר שעשה כבוד גדול למשחק הזה, לגבהים שהוא יכול להגיע אליהם.
249 נקודות נקלעו במשחק האליפות השנה, 67 נקודות יותר ממשחק האליפות בשנה שעברה. רק פעם אחת קרה שקבוצה ירדה מ-113 נקודות (קליבלנד במשחק הראשון). זה לא קרה בגלל שההגנות לא היו טובות, ההגנה של גולדן סטייט אפילו הייתה מצוינת בחלקים גדולים מהסדרה, אלא בגלל שרמת הביצוע ההתקפית הגיעה בשבועיים האחרונים לשיאים שלא ראינו ובמובנים רבים עד שתי הקבוצות האלה בגרסתן הנוכחית לא יכולנו גם לדמיין. בצד אחד קבוצה של קלעים ועושי משחק שכל הזמן נעים, חוסמים ומוסרים בתיאום שנראה לא אנושי עד שהם מוצאים סדק בהגנה שמולם. בצד השני אחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים בשיאו ואחד הסקוררים המרהיבים בליגה מוקפים בקלעי שלשות שמאפשרים להם למקסם את היכולות האישיות שלהם. אסור לטעות מול שתי ההתקפות האלה, אסור לאבד ריכוז לשנייה, וגם כשעושים הכל נכון לא תמיד ניתן למנוע זריקה טובה או סל קשה.
הכדורסל הזה שוחק על ידי שתי קבוצות. קליבלנד תרמה את חלקה, גם לאורך הגמר וגם במשחק האחרון. היא הכריחה את גולדן סטייט למצוא בעצמה במשחק השלישי את קבוצת המאני טיים שבשום שלב בעונה לא ידענו אם נמצאת שם. אחרי ההצגה במשחק הרביעי, היא הכניסה את הווריירס לסיטואציה עם פוטנציאל התפרקות. ברבע הראשון הלילה הייתה תחושה של משחק 7, נדמה היה שהידיים קצת רועדות לשחקנים של סטיב קר, ושאם המהפך משנה שעברה נכנס להם לראש לא בטוח שהם יוכלו להוציא אותו משם אם יפסידו הלילה. וגם אחרי שגולדן סטייט השתחררה ברבע השני ופתח פער, קליבלנד נשארה במשחק עם מאמץ עילאי וגרמה לווריירס לעבוד קשה עד הדקות האחרונות.
עוד בנושא:
גולדן סטייט השלימה 1:4 בגמר עם 120:129 ביתי על קליבלנד
דוראנט הוכתר ל-MVP: "אמרתי ללברון שעכשיו אנחנו תיקו"
לברון: "אישית עשיתי את הכל", לו: "בכינו בחדר ההלבשה"
הכי דומיננטיים שיש: מספרי העונה ההיסטורית של הווריירס
לברון ג'יימס וחבורתו בהחלט יכולים להיות גאים (הפלייאוף הזה, כולל הגמר, אמור רק לחזק את מעמדו ההיסטורי של לברון, כל אחד איפה שהוא ממקם אותו). לא רק בכך שהם מנעו את ה-0:16, אלא גם בכך שהם הכריחו את סטיב קר לעבוד, לבצע התאמות, להוציא מהקבוצה שלו את ההילוך הנוסף שלפני ארבעה ימים חשבנו שהיא בכלל לא תצטרך. קר קיצר את הרוטציה למרכיבים ההכרחיים שלה, נתן דקות רבות יותר להרכבים נמוכים והשתמש הרבה יותר מתמיד בנשק יום הדין שנדמה שחיכה במיוחד לרגע הזה: פיק נ' רול בין סטף קרי לקווין דוראנט כששאר השחקנים מפנים להם את צד ימין. ההתאוששות הדי מדהימה של הקאבס מסוף הרבע השני עד תחילת הרביעי (ספרתי משהו כמו שמונה סלים בלתי אפשריים שלהם בדקות האלה, תשעה מהם של ג'יי אר סמית') הובילה לכך שבתשע הדקות האחרונות של המשחק קר שלח למערכה את הרכב המוות המלא שלו, שמיעט יחסית להופיע בפלייאוף ובגמר. אלמלא ההתאמות האלה, ואלמלא יכולת עילאית של הרכב המוות ברבע האחרון, גולדן סטייט פשוט לא הייתה מנצחת את המשחק הזה.
מהרגע שהאלופה הטרייה השתחררה, היא הבהירה שכל התאמה הגנתית של קליבלנד יכולה לעבוד רק באופן זמני ובעזרת אלמנט ההפתעה. סיפור הגמר מתחילתו ועד סופו היה האופן בו קווין דוראנט משנה את הדינמיקה בין שתי הקבוצות. הוא לבד חיסל את הגנת החילופים האוטומטיים של לו שעבדה כל כך טוב בגמר הקודם ויצר להרכב הגבוה של קליבלנד בעיות בחלוקת התפקידים ההגנתיים. כדי להתמודד עם KD, לו ניסה להיאחז בפתרונות שיצרו בקיעים במקומות אחרים. טראפ גבוה על קרי? זה כל כך 2014. כמעט שכחנו את האופן בו גולדן סטייט מנצלת את זה כדי ליצור מצבים של 4 על 3, בעיקר עם דריימונד גרין כחוסם של קרי שמקבל את הכדור ומנהל את היתרון המספרי. במשחק האליפות גולדן סטייט החזירה לחיים את המהלך הנשכח הזה, שקליבלנד עבדה כל כך קשה כדי להעלים בגמרים הקודמים.
כאן בדיוק טמונה העוצמה יוצאת הדופן של גולדן סטייט כקבוצה היסטורית שצרפה שחקן היסטורי, כאן בדיוק טמון הייאוש מהסיכוי לליגה התחרותית בשנים הקרובות. זה לא סתם אוסף כוכבים, זה הכי רחוק שיכול להיות מסתם אוסף כוכבים. זו קבוצה מוכנה שהביאה את השחקן שפותר את מעט הבעיות שנחשפו בגמר הקודם, זו קבוצה שכבר עברה תהליך ופתיחה כלים מקצועיים ומנטליים להתמודד עם כל אתגר, זו קבוצה שעוד לפני דוראנט היו לה כל כך הרבה טריקים בשרוול ועכשיו יש לה עוד טריקים שהיא, יחד עם שאר הליגה, רק מתחילה להכיר (הפיק נ' רול בין קרי לדוראנט, הרכבים עם דוראנט כסנטר).
גולדן סטייט הזו תיבחן כנראה בעיקר מול ההיסטוריה, וההשוואות כבר מתחילות. כדי לשפוט ברצינות את הקבוצה הזו בראי ההיסטוריה נצטרך לחכות לראות מה תשיג בהמשך ואיך, בינתיים ניתן לדבר על מה שהופך אותה לייחודית גם בהשוואות היסטוריות. ג'ף ואן גנדי טען במהלך אחד המשחקים שסטף ו-KD זה הצמד הגדול ביותר ששיחק ביחד, מה שמיד גרר התייחסות לצמדים גדולים יותר, מעל כולם מג'יק ג'ונסון וקארים עבדול ג'באר, שניים מששת השחקנים הטובים בכל הזמנים. מה שמייחד את הצמד של גולדן סטייט הוא שמדובר בשני שחקנים בני 29 ו-28, שניים שנמצאים ברגע זה בעיצומו של שיא הקריירה שלהם. את הטענה של ואן גנדי ניתן לחדד בכך שקרי ודוראנט בהחלט עשויים להיות שני השחקנים הטובים ביותר ששיחקו ביחד כשהשיאים שלהם חופפים. זה לא היה המצב של מג'יק וקארים, לא של שאקובי ואפילו לא של לברון ודווין וייד, שהתחיל להיחלש ב-2012, בדיוק השנה בה לברון למד להביא לידי ביטוי את היכולות שלו גם בגמרים.
ומה שלא פחות חשוב זה ששני הכוכבים לא לבד. קליי תומפסון ודריימונד גרין בני 27, שניהם הוכיחו בפלייאוף הזה שבשילוב ההתקפה וההגנה שלהם גם הם שחקנים בכירים ביותר בליגה. כך שניתן לטעון די בקלות שלגולדן סטייט הנוכחית יש שניים מחמשת השחקנים הטובים בליגה וארבעה מ-20 הטובים ביותר. זאק לואו טען בצדק במהלך הפלייאוף שלקבוצות ההיסטוריות, שמולן גולדן סטייט תושווה, היו במקרה הטוב שלושה שחקנים בכירים, הרביעי כבר היה שחקן פחות משמעותי, או ותיק בשלהי הקריירה. קבוצה עם ארבעה שחקנים גדולים באמת בגילאים 27-29 זה לא משהו שהיה בעבר, ואם הם יישארו בריאים וימשיכו לשחק ביחד עוד 4-5 שנים קשה לראות משהו שיעצור אותם.
אבל אסור גם להשאיר את הדיון הזה נטו ברמת הכישרון, כי זה יכול להוביל למסקנה שכשיש שחקנים איכותיים קל מאוד לבנות קבוצה היסטורית. גולדן סטייט מייצגת את ההיפך המוחלט של מסקנה מהסוג הזה, היא הקבוצה שמדגימה עד כמה קשה ולא מובן מאליו לבנות מערכת כזו גם כשכבר נוצרה הסיטואציה החד פעמית שאפשרה את המהלך של צירוף דוראנט. כמה גורמים היו צריכים להתחבר כדי שהקבוצה הזאת תקרה:
1. צריך את המאמן הנכון שיבנה שיטה ייחודית שממקסמת את היכולות של שחקנים ייחודיים, שיטה שבלעדיה לפחות חלק מהשחקנים האלה לא היו נחשבים לכוכבים. גולדן סטייט משחקת כדורסל שמעולם לא נראה, שמבוסס על היכולות המגוונות של כל כך הרבה שחקנים ומוצא דרכים ישירות ועקיפות לנצל שלושה קלעי חוץ היסטוריים. זה היה סמלי במיוחד שמשחק האליפות לא הוכרע בהצגת שלשות, אלא הרבה יותר בליי-אפים שהושגו בזכות יכולת החדירה, התנועה ללא כדור, המסירה, החסימה רחוק מהכדור, התיאום וההרתעה של הקלעים.
2. צריך סופרסטארים נטולי אגו MVP שמגיע למקום חדש ומטמיע מהיום הראשון את רוח המועדון, MVP נוסף שמקבל כוכב חדש לקבוצה שעד אז הייתה שלו וברגע האמת לוקח על עצמו את תפקיד מספר 2 של הכוכב החדש. הקלות בה סטף קרי פינה את הבמה לקווין דוראנט נלקחה יותר מדי כמובנת מאליה. קרי השיג את המספרים שלו הרבה יותר בשקט, נהנה מהדברים הקטנים כמו להתגנב לריבאונד התקפה או שניים כל משחק, כשלא פגע מבחוץ דאג להגיע לטבעת ובאופן כללי נראה הרבה יותר משוחרר הפעם (קשה להעריך את השפעת המצב הפיזי, ההרגשה הייתה שזה מעבר לזה). מדהים ששחקן מהקבוצה המנצחת שמסיים את הגמר עם ממוצעים שלא מאוד רחוקים ממספרי העונה הרגילה של ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק נראה כל כך רחוק מדיון ה-MVP של הגמר.
3. צריך שחקנים שהאיכויות שלהם משלימות אחד את השני, כאלה שלא צריכים להחזיק כדור ולזרוק לסל כדי להשפיע על המשחק ברמה של אולסטארים. יש בליגה כמה שחקנים טובים יותר מקליי תומפסון ודריימונד גרין, לא בטוח שיש מישהו שיכול להיות טוב יותר לגולדן סטייט. קליי הוא ה-MVP ההגנתי של הגמר, ברבע האחרון הלילה הוא כפה כל כך הרבה זריקות קשות מכל אחד משלושת הגדולים. הייתי טוען שבגרסתו הנוכחית הוא מועמד לתואר שחקן ה-3 and D הטוב בכל הזמנים, אבל הוא הרבה יותר מזה, הוא מוסיף לכך תנועה מושלמת ללא כדור ויכולת לנצל מיס-מאצ'ים בפוסט. גרין הוא מנהיג רוחני אמיתי ומנהל ההגנה, הוא זה שמחלק את ההוראות ומזהה מה ההתקפה עושה לפני שהיא יודעת, וזה לפני שמדברים על היכולת שלו לשמור על חמש עמדות, יכולת המסירה וקליעה מספיק טובה מבחוץ כדי שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו באופן עקבי.
4. צריך צוות מסייע ראוי, שחקנים שיודעים את התפקיד שלהם, בראשות אנדרה איגודלה שוויתר מזמן על מעמד הסופרסטאר כדי להגשים את הייעוד האמיתי שלו כשחקן המשלים האולטימטיבי (וכמה טוב שהוא הבליח להצגה גדולה במשחק האליפות, כל כך הגיע לו).
מה עכשיו? על העתיד הקרוב עוד נדבר בהמשך. אבל גם אם הקבוצה הזו תחסל כל תחרות בליגה עד סוף העשור, אפשר פשוט להתפעל ממנה, ממשחק הכדורסל כפי שהיא משחקת אותו, אפשר לשמוח שזכינו לראות כזאת קבוצה וכבונוס ראינו אותה מתמודדת עם לברון ג'יימס בשיאו. אפשר גם לדמיין, יחד עם אדם סילבר, את ההשפעה שלה על הדורות הבאים, על הילדים שעבורם מובן מאליו שיש קבוצות כאלה ושחקנים כאלה. לנוכחות של גדולה יש השפעות שרק בעתיד ניתן יהיה להבין. אנחנו נמצאים בנוכחות של גדולה.
