ההישג של הווריירס עם דוראנט בפלייאוף הזה, אליפות עם אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר בהיסטוריה, גורם לכוכבית מאובדן האליפות בעונה שעברה להיראות קטנה יותר, והוא מכניס אותם לדיון הווירטואלי של מיהי הקבוצה הטובה ביותר בתולדות ה-NBA. לדיון הזה אין ממש קריטריונים ואין חבר שופטים, כל אחד יכול להחליט מה שהוא רוצה ולשפוך את טיעוניו בעד ונגד, וזה חלק מהיופי של הדיונים הללו ולמה הם אינסופיים ולא נגמרים, כי תמיד יש עוד זווית, תמיד יש עוד סטטיסטיקה, תמיד יש עוד סיפור שעלול לגרום לך לשנות את דעתך. ההשוואות הללו הן טיפשיות, כי הכדורסל השתנה ללא היכר בחצי מאה האחרונה ואפילו ברבע המאה האחרונה, אבל הן כיפיות, והן כאן כדי להישאר.
אז איפה הווריירס עומדים בתחרות המשונה הזו? האם הם כבר עכשיו בראש הרשימה או שיש להם עוד כמה מכשולים בדרך? הבולס של ג'ורדן בשנות התשעים, הלייקרס של מג'יק וקארים והסלטיקס של בירד של שנות ה-80, הלייקרס של שאקובי בתחילת שנות ה-2000, הסלטיקס של ביל ראסל בשנות ה-60. אפשר להרחיב את הספקטרום ולהכליל גם את הבד-בויז של הפיסטונס ואת מיאמי של תחילת העשור ברשימה הזו. כל אחת מהקבוצות הללו לקחה לפחות שתי אליפויות במהלך הריצה שלה, וחלק מהן שברו שיאים והעמידו קבוצות מרגשות ששינו את המשחק. ההשפעה וההישגים של הווריירס בשנים האחרונות בטח לא עומדים בנחיתות ביחס לקבוצות הללו. מספר האליפויות עדיין לא נמצא בטופ, אבל השיאים האחרים והכדורסל המהפנט והמשגע של הווריירס מפצים על כך.
הכדורסל של גולדן סטייט נהיה כבר סוג של קלישאה, מטאפורה לכל הדברים הנכונים והיפים בעולם. מפלי האיגוואסו, הגרנד קניון והכדורסל של הווריירס. מעין שילוב קוסמי של מוח כדורסל מבריק (סטיב קר) עם תופעות טבע נדירות (קווין דוראנט, סטף קרי) וכוחות בלתי ניתנים להכחשה (קליי תומפסון, דריימונד גרין). חשוב לזכור שלפני שסטיב קר נחת על כסא המאמן של גולדן סטייט, הם היו קבוצה התקפית די ממוצעת. מארק ג'קסון לא הצליח לנצל את המשאבים ההתקפיים שלו, אותם משאבים שסטיב קר מקסם בשלוש השנים האחרונות. ההגעה של סטיב קר הייתה המפץ הגדול מבחינת הקבוצה הזו. ההגעה של דוראנט הייתה הסופרנובה.
עוד בנושא
גולדן סטייט השלימה 1:4 בגמר עם 120:129 ביתי על קליבלנד
דוראנט הוכתר ל-MVP: "אמרתי ללברון שעכשיו אנחנו תיקו"
לברון: "אישית עשיתי את הכל", לו: "בכינו בחדר ההלבשה"
הכי דומיננטיים שיש: מספרי העונה ההיסטורית של הווריירס
כאשר דוראנט הגיע היה חשש שזה יפגע במרקם הנדיר שקר הצליח לבנות בגולדן סטייט, אבל הניהול של קר, ביחד עם האופי הנח של הכוכבים, אפשר לקבוצה המפוארת הזו להגביה את התקרה שלה ולהציג כדורסל טוטאלי. לברון ג'יימס אמר על גולדן סטייט אחרי המשחק השלישי בסדרה ש"זו הקבוצה עם הכי הרבה כח אש" שהוא שיחק נגדה בקריירה, וזה כנראה נכון, אבל הגדולה של הווריירס היא לא רק שיש להם הכי הרבה כח אש, אבל גם שהם יודעים איך לגרום לאש הזו להתפרץ ולהתרחב בצורות שלא הכרנו בעבר.
מעבר לכך, יש את השיאים. שיא הניצחונות בעונה הרגילה הוא נחמד, אבל לטעמי, הפלייאוף העונה הוא אפילו יותר מרשים. בפלייאוף ליריבות יש זמן להתכונן, יש למאמנים זמן לתכנן אסטרטגיות, לעשות התאמות ושינויים, לשלוף שפנים. אבל הווריירס היו חסינים בפני הכל. הרגע היחיד שבו הם נראו פגיעים היה מול הספרס, אבל גם הגורל בא לעזרתם (או יותר נכון, זאזה פאצ'וליה) והשבית את קוואי לאונרד. ההיעדרות של לאונרד תופיע באותיות הקטנות של ההישג המרהיב הזה, אבל הפציעה שלו כנראה הייתה מתרחשת במוקדם או במאוחר משום שהוא לא היה כשיר ב-100% עוד לפני המשחק הראשון בסדרת גמר המערב, ובסוף אתה צריך לשחק מול מי שנמצא מולך.
השיא כמובן הגיע בניצחון על הקאבס. אמנם זה לא הסתיים בסוויפ רביעי ברציפות, אבל זו רק עוד עדות לגדולה של הקבוצה הזו. לברון ג'יימס נמצא בכושר הטוב בקריירה שלו והקאבס נתנו גם הם העונה את אחד הפלייאופים המרשימים שראינו בעידן הנוכחי, עם מספרים התקפיים לא חוקיים והפסד אחד בלבד בדרך לגמר. בהתחשב בחוזק של היריבה ובמעמד של השחקן הטוב ביותר שלה, מדובר באחד הניצחונות המרשימים שראינו בגמר בשנים האחרונות. כשחושבים על דוגמאות לניצחונות דומיננטיים באותה מידה קופצות לראש הדוגמאות של הספרס ב-2014 מול ההיט או הפיסטונס ב-2004 מול הלייקרס או הסוויפ של יוסטון על אורלנדו ב-1995. אצל ההיט והלייקרס עייפות החומר הייתה בעיה רצינית, אצל המג'יק של שאק ופני טריות החומר הייתה הבעיה והם קרסו מנטלית.
אצל הקאבס הנוכחיים לא הייתה אף אחת מן הבעיות הללו. הם נמצאים בשיאם המקצועי ואם כבר, היה להם יתרון מנטלי על הווריירס אחרי הגמר בעונה שעברה. מעבר לכך, כולם היו בריאים. לברון העמיד מספרים פנטסטיים, קיירי אירווינג עשה דברים של קיירי אירווינג, קווין לאב נראה לא רע בכלל, ועדיין הדומיננטיות של הווריירס לא הועמדה לרגע בספק. זו התחושה שהם משרים על הפרקט, ההרתעה שלהם, הפחד שהם מייצרים אצל היריבה כשסטף קרי מקבל את הכדור מאחורי קו השלוש לזריקה. תחושת החוסר אונים כשדוראנט קובר עוד קליעה טיפוסית.
זה עדיין בלתי אפשרי באמת להשוות את הווריירס לשאר הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של הליגה כי ההיסטוריה של הווריירס עדיין נכתבת. דוראנט וקרי וגרין ותומפסון לא הולכים לשום מקום, וכל עוד הגב של סטיב קר יחזיק מעמד, אין סיבה לראות את המכונה הזו עוצרת מתישהו בשנתיים-שלוש הקרובות. הם עוד יכולים לתפוס את הבולס במספר האליפויות ואולי אפילו את הסלטיקס של הסיקסטיז. עם זאת, מה שאפשר להגיד יחסית בבטחה הוא שברמת היופי של המשחק, הקטלניות שלו, היעילות שלו, הווריירס הם הטובים ביותר שראינו.
כמעט כל תחום באנושות בעשורים האחרונים עבר איזושהי אופטימיזציה. יכולות התקשורת שלנו השתפרו עם הגעת הפלאפונים והאינטרנט, יכולות התנועה שלנו השתפרו עם כלי תחבורה יעילים יותר, יכולות הצילום שלנו השתפרו עם טכנולוגיה חדישה יותר. התחומים הללו ועוד רבים אחרים למדו לעבד את המידע הרב שהם צברו במשך השנים, לייעל את עצמם ולהפוך את עצמם לטובים יותר. הווריירס עושים את אותו דבר על מגרש הכדורסל, ובעוד בשאר התחומים יש לנו מכונות וטכנולוגיה והיי-טק, בכדורסל יש לנו חמישה שחקנים, מאמן, אגו, כסף וכל שאר הדברים שהופכים את האנושות למוגבלת מצד אחד, אבל נהדרת מצד שני. עצם העובדה שהווריירס הצליחו לייעל את משחק הכדורסל בזמן שהם מתמרנים בין כל הדינמיקות הלא פשוטות הללו בחינניות, הופכת אותם לא רק לאחת הקבוצות הגדולות בתולדות הליגה, אלא גם אולי למיוחדת שבהן.