כשהאשליה הופכת לאידיאולוגיה: על הטעויות של נבחרת ישראל

חבר שלי מתעקש להמשיך ולהסתובב עם מכשיר סלולרי קטן ומיושן, מהימים שבהם משחק הסנייק נראה כמו הדבר הגדול הבא. "זה הטלפון היחיד שאפשר לזרוק על הרצפה בלי שישבר", משיב החבר, כשמנסים כולם לשאול ולהבין מה הסיפור. כאילו בעידן שבו טלפונים סלולריים ממלאים כל כך הרבה פונקציות, האם זה באמת השיקול המרכזי בבחירת מכשיר? אלישע לוי, כך מסיכימים כל מכיריו, הוא בחור נחמד. אך מותר לתהות, בטח אחרי ערב כזה, מהם באמת השיקולים בבחירת מאמן הנבחרת ומה הציפיות ממנו. השורות הבאות לא נועדו להאשים את המאמן במצבה של הנבחרת, אלא רק להתמקד בו ובתפקודו.

אחד מסודות הקסם של הספורט טמון בהנחה שהכל יכול לקרות. משחקים מתחילים תמיד בנקודה שווה והסיכויים, לכאורה, שווים. סיפורי סינדרלה רבים הפכו את הספורט לדבר מרגש ונותנים לאוהדים תקווה שהכל יכול לקרות, לעיתים נגד כל הסיכויים. אבל אסור לאפשר לאשליה להפוך לאידיאולוגיה. בבית שבו משובצות ענקיות כדורגל כמו איטליה וספרד, האפשרויות של ישראל הקטנה להצליח לסיים במקומות הראשונים, מלכתחילה, מצטמצמות משמעותית. נכון שאסור להרים ידיים, אבל לאור התוצאות הראשונות היה די ברור שבמציאות הזאת לא תצליח הנבחרת הישראלית להעפיל למונדיאל. אז מה בכל זאת אפשר לעשות? אם ההנחה שהסיכויים לעלות הם ממילא נמוכים, אפשר לנסות ולהפוך את הנבחרת למלהיבה יותר – כזאת שתעניק לאוהדיה חוויה והנאה, גם אם בסוף התוצאה לא תהיה לטובתה. לחלופין, אפשר לנסות ולהצעיר את הנבחרת, במטרה להכשיר את השחקנים המבטיחים למשימות עתידיות ואולי באמצעותם גם ליצור מחויבות ותחרות גדולים יותר. אבל די ברור שלהמשיך לעשות את אותם הדברים, עם אותו הסגנון ואותו ההרכב, לא יוביל לשום מקום.

הקלישאה אומרת שאם עושים בדיוק את אותו דבר, אי אפשר לצפות לתוצאה אחרת. אלישע לוי נפל ישר לתוך הקלישאה וכשל בשני הנתיבים. נדמה שעצם הבחירה בו כבר סימנה, במידה רבה, את הכיוון. נבחרת ישראל הפכה למשעממת, צפויה וכבדה. יום לאחר שטניסאית לטבית בת 20 זכתה ברולאן גארוס ומספר שבועות אחרי שאייאקס הגיעה לגמר הגביע האירופי עם הסגל הצעיר ביותר בגמר אירופי, נבחרת ישראל המשיכה להיאחז בשחקניה הוותיקים, כלומר המשיכה לעשות את מה שהיא ממילא עושה שוב ושוב, ושיחקה אתמול עם שחקנים בגיל ממוצע של יותר מ-31 (!) זאת באמת לא בשורה... אין ספק שלניסיון יש ערך, אבל הוא לא הערך היחיד וגם לא הראשוני, בטח כשהניסיון הזה לא הוביל את הנבחרת להצלחות גדולות עד כה.

ונקודה נוספת למחשבה, בהמשך לאותו הקו. מאמני הנבחרת מקפידים לטעון, בצדק, שבפרק הזמן הקצר שעומד לרשותם, הם לא יכולים להמציא את הכדורגל ולחנך שחקנים מחדש. מפתיע, אם כן, שאלישע לוי דווקא בחר לנסות בכל זאת לחנך את תומר חמד שבסך הכל רצה לשחק בנבחרת. במה חטא הכדורגלן הישראלי המצליח ביותר בחו"ל ולמה מעמיד המאמן את כבודו, שלכאורה נפגע, מעל האינטרס של הנבחרת? יש תשוקה גדולה יותר מרצון לשחק? חבל, כי לאור המשחק אמש, נראה שחמד היה היחיד שרצה לעשות את זה.

הבעיות של הכדורגל והנבחרת הישראלית לא מתחילות ולא מסתיימות במאמן. גם מאמנים קודמים כשלו, אבל נדמה שהמשחק מול אלבניה היה נקודת שפל משמעותית ולמאמן יש אחריות גדולה. בסיטואציה הנוכחית הייתה לו לגיטימציה מלאה לנסות ולעשות דברים אחרת. אף אחד לא היה מתלונן אם לא היינו עולים. אלישע לוי בחר בדרך השמרנית, שמתאימה ככל הנראה לדרכו. לשמור על הקיים זה בסדר. בהנחה שהקיים עובד.