אפילו הבוז לא באמת היה אכפתי. האוהדים שמיהרו להתרוקן מהאיצטדיון בחיפה לא באמת נעלבו מהופעת הרפאים של הבחורים בכחול. הם, השחקנים, לא היו נראים מדוכאים; התפזרו חיש קל לבתיהם ולמשימותיהם. המאמן אלישע לוי ענה תשובות שלא מסתדרות עם השאלות, ופתאום ראית שבחיפה יש לא מעט אלבנים.
זה לא היה משחק טוב של נבחרת ישראל, אבל עוד יותר, זה לא היה משחק בית.
מעולם לא היה נוח יותר להגיע לאיצטדיון הזה בחיפה, וזו היתה נורת האזהרה הראשונה. יותר נכון - השנייה, מפני שנורת האזהרה הראשונה היתה המשחק מול מולדובה שהתקיים עם אפס באזז ואפס הייפ ומעט מאוד קהל. אמש (ראשון), 45 דקות לפני השריקה, וביציעים פחות אוהדים מאשר במשחק לפרוטוקול של הפועל חיפה. בסופו של דבר גורדו 15 אלף שלרגע לא הורגשו. המוצר גסס לפני שריקת הפתיחה; אחרי שריקת הסיום הוגדר כמת.
אומרים שהצלחות עוזרות לנבחרת הזו והפסדים הורגים אותה, אבל זה לא תמיד המקרה. כי הקמפיין הנוכחי עד אמש, למרות היעדר הסיכויים להעפיל (מתי באמת היה סיכוי כזה?), הוגדר כקמפיין מוצלח בעיניים ריאליות. ישראל היתה בקצב של 18 נקודות מ-30, הנתון הטוב ביותר שהושג על ידה בבתי מוקדמות של שש נבחרות (גרנט, מוק' מונדיאל 2006). ולמרות ההצלחה ש"בדרך" (הרי אלבניה היתה המכשול האחרון; את מקדוניה בבית ישראל צריכה לנצח, לספרד ואיטליה היא אמורה להפסיד) זה היה אחד המשחקים הכי לא מושכים של הנבחרת. מצד שני, הפסדים לא הורגים בהכרח. במוקדמות מונדיאל 1994, הראשון מאז השיבה לאירופה, הנבחרת חטפה בראש: חמישייה מאוסטריה, שלישייה משבדיה, רביעייה מצרפת, עוד חמישייה משבדיה. אפילו פינלנד דפקה כאן טריו. הנבחרת היתה נמושה, אבל אהובה ואהודה. חיכינו לכל תבוסה בראש מורם ועם רשת מתוחה. כיום, הציבור שעוקב אחר הנבחרת מתכונן אך ורק לשני תרחישים: או שקוטלים או שמפהקים. אין באמצע.
עוד בנושא:
מוקדמות מונדיאל: ישראל הובסה 3:0 על ידי אלבניה
יוסי בניון: "מתבייש בשביל האוהדים. כולם יודעים מי אלה ששרקו לי"
אלישע לוי: "היו לנו אנרגיות מטורפות". חלק מהשחקנים נגד הקהל
טיבי וצדק 3, אלישע לוי 2 ומה עם זהבי? ציוני נבחרת ישראל
פעם זו היתה תקופה הרבה פחות צינית והרבה יותר רומנטית, אבל לא רק. כי אחרי קמפיין שכר הלימוד של 94, זו הפכה לתקופה ביתית. נבחרת ישראל האירופית מעולם לא היתה יותר מדי מוצלחת, אבל ידעה לשמור על הבית; כשנבחרות זרות היו מגיעות לרמת גן, שום דבר לא היה מובן מאליו.
במוקדמות יורו 96 הנבחרת לא הפסידה בבית כלל. גם לא במוקדמות מונדיאל 98.
במוקדמות יורו 2000 היא הפסידה רק לספרד, ואחרי שהובילה 0:1, ואז הובסה 5:0 מול דנמרק (דרג 2) - אבל זה לפחות היה בפלייאוף.
במוקדמות מונדיאל 2002 שוב נשמר הבית, ובמוקדמות 2004 הנבחרת הפסידה רק לצרפת, אבל זה היה בפאלרמו - בעקבות המצב הביטחוני הרעוע בלבנט.
במוקדמות מונדיאל 2006 הנבחרת לא הפסידה כלל, לא לצרפת (באדיר עם שוויון דרמטי), לא לאירלנד (סואן עם שוויון דרמטי), לא לשוויץ.
במוקדמות יורו 2008 נרשם הפסד ביתי אחד, מינימלי, לקרואטיה (דרג 2).
במוקדמות מונדיאל 2010 נרשם הפנצ'ר הביתי המביך ביותר, מול לטביה (דרג 5), אבל רק אחד.
במוקדמות 2012 נרשמו הפסדים מינימליים לשתי המדורגות ראשונות, קרואטיה (1) ויוון (2).
לסיכום, מתום קמפיין מוקדמות 1994 ועד פתיחת קמפיין מוקדמות 2014, לנבחרת ישראל היו שישה הפסדים רשמיים בארץ הקודש. להוציא את לטביה, כל ההפסדים נרשמו מול יריבות משני הדרגים הראשונים של היבשת. להוציא את דנמרק בפלייאוף, לא נרשמה אף תבוסה ביתית באותם שני עשורים. שוב, גם כשהנבחרת לא היתה מוצלחת, הבית היה בית.
ואז הגיע קמפיין 2014, הראשון של אלי גוטמן, שכינה את הדור הנוכחי "דור האישיות". התוצאות הביתיות:
תבוסה 4:0 מול רוסיה ברמת גן במוקדמות 2014.
תבוסה 3:0 מול ויילס בחיפה במוקדמות 2016, שלוו בהפסד 1:0 לבלגיה בירושלים, ובעוד מבוכה בירושלים, 2:1 מול קפריסין.
ובמוקדמות 2018 הגיעו ה-3:1 מול איטליה וה-3:0 מול אלבניה אמש.
שישה הפסדי בית בכמעט חמש שנים, לעומת שישה הפסדי בית בכמעט 20 שנים; ששת ההפסדים הללו, מרוסיה ועד אלבניה, הגיעו במאזן שערים מצטבר ועלוב של 16:2! מתוך שבעת משחקי הבית האחרונים, הנבחרת ניצחה רק פעמיים - את ליכטנשטיין (1:2) ואת אנדורה - שתי יריבות שחולקות את המקום ה-186 והלא מכובד בדירוג פיפ"א (מתוך 206 נבחרות על הגלובוס). בשלושת הקמפיינים האחרונים, מאזן החוץ של הנבחרת טוב ממאזן הבית - הדוגמה הכי טובה לכך שהמערכת כולה לא מתפקדת כראוי.
מוקדמות 2014: 8 נקודות בחוץ, 6 נקודות בבית
מוקדמות 2016: 7 נקודות בחוץ, 6 נקודות בבית
מוקדמות 2018: 6 נקודות בחוץ, 3 נקודות בבית
דור האישיות? הדור האבוד.
אתמול בחיפה, אחרי מחצית ראשונה שלוותה בעליונות סטטיסטית, הנבחרת התפרקה כמו מגדל קלפים במחצית השנייה והשער השלישי היה משפיל. אפשר להפסיד לאלבניה, נבחרת מצליחה יותר שהגיעה ליורו האחרון, נבחרת שרוב ההרכב שלה מגיע מהבונדסליגה ומסריה א', ולא מליגת העל שלנו. לא חסרות סיבות למפלה: הבחירה של לוי בדודו גורש התבררה כקולוסלית; ההגנה קרסה בצורה פתטית - שני השערים של סדיקו הגיעו מטעות של נאתכו ושמירה מחרידה של בלם, פעם טיבי, פעם צדק; הקישור לא עבד כשורה, כמו מול מולדובה (מדוע לוי לא ביצע שינוי לאחר משחק הידידות? מדוע לא ביצע שינוי במחצית?); ובהתקפה, זהבי לא היה מדויק כמו בגוואנגז'ו, רפאלוב לא הזכיר את הבחור מברוז' ובן שהר גם לא מצא עצמו.
אבל אופי ההפסד תואם בדיוק למצב הכללי שעובר על הנבחרת וסביבת העבודה שלה, והעובדה שדווקא במשחק החוץ באלבניה השחקנים הציגו יכולת גבוהה יותר ומוטיבציה רבה יותר תורמת לתזה הנוכחית: משהו מסריח כאן, משהו רקוב באווירה הכללית. הנבחרת כיום מורכבת משחקנים שלא מצליחים לתרגם את היכולת שלהם מקבוצותיהם, משחקנים שלא בכושר, משחקנים שלא מספיק טובים לתפקיד, משחקנים שטוענים שהם פצועים לאחר שהשלימו 90 דקות בקבוצותיהם, משחקנים שטוענים שהם פצועים אבל מעלים לאינסטגרם תמונות ממסיבות במקסיקו, משחקנים שמבקרים את המאמן בתקשורת, ממאמן שלא הצליח להכין את שחקניו כראוי למפגש האחרון למרות מחנה אימון בגרמניה, מאוהדים שלא מתעניינים ולא רוצים לייצר באזז חיובי אבל כן יודעים לשרוק בוז לשיאן ההופעות יוסי בניון. זכותם לעשות כן, אבל זה רק מראה עד כמה המצב אנוש.
כי אין סיכוי להעפיל, ואין מישהו שסוחף אחריו את הדבר הזה, וגם העתיד לוט בערפל: ממוצע הגילים של הרכב הנבחרת בדקות הסיום עמד על 29.3 - להמחשה, רק שתי נבחרות מתוך 24 ביורו האחרון הציגו ממוצע סגל מבוגר מזה.
והכי גרוע הוא שכבר נגמרו האנשים להאשים. אלו אותם שחקנים ומאמנים, ואותם אוהדים ואותם עסקנים. אז האיצטדיון אשם, וגעגועים לרמת גן? אולי היעל, על המאזן המשפיל מאז שנבחר לקמע? או איתי לוי, ששר את "מסיבה בחיפה" בזמן שאלבניה מכסחת איתנו שם את הדשא? ואולי האשמה בכלל ב"התקווה", המנון לאומי עם מילים מרגשות אך עם לחן שגורם לך להתחבא ברחבה?
המצב הנוכחי של נבחרת ישראל, בשקלול כל הגורמים, הוא הגרוע ביותר מאז השיבה לאירופה. כיום, הנבחרת לא מעוררת בשחקניה ובאוהדיה אהבה, אבל גם לא שנאה - רק אדישות, וזה הדבר הכי נורא.
orenjos@walla.co.i