ממשחק בו נדמה היה שכל שלוש דקות נשבר שיא חדש, נזכור קודם כל את השיא שלא היה. גולדן סטייט לא השיגה את ה-0:16 שכולם דיברו עליו ביומיים האחרונים, והמשחק הלילה הבהיר בדיוק למה זה לא קרה עד היום ולא ברור אם אי פעם יקרה. כאשר פוגשים את הקבוצות הטובות בליגה לסדרות של הטוב משבע, בסוף מגיע גם משחק כזה. משחק בו יריבה מצוינת תופסת יום התקפי נדיר שמתחבר לרצף אירועים הזויים בחסות שיפוט גרוע במיוחד כדי ליצור משחק שמתחילתו ועד סופו הולך רק לכיוון אחד.
בדיעבד, משחק 4 הופך את שלוש הדקות האחרונות של משחק 3 לחשובות במיוחד. אם עד לפני כמה שעות חשבנו שבמשחק הקודם קליבלנד הגיעה לקצה גבול היכולת שלה ועדיין לא הצליחה לנצח, שהמהפך של גולדן סטייט בסך הכל עשה את ההבדל בין סדרה של ארבעה לסדרה של חמישה משחקים, הלילה החבורה של טיירון לו הוכיחה שיש לה הילוך התקפי נוסף שמסוגל לפרק גם את ההגנה האיכותית של הלוחמים. ההתקפה של הקאבס איכותית והיסטורית כמעט כמו זו של הווריירס, וזו הייתה הסיבה המרכזית לכך שרבים, כולל אותי, חשבו שהסדרה הזאת תהיה תחרותית יותר מכפי שהייתה בשלושת המשחקים הראשונים. עכשיו כבר ניתן לדבר על הבדלי רמות פחות עצומים ועל סדרה שבקלות הייתה יכולה להיות כרגע ב-2:2. עכשיו גם קל יותר להבין את ההתעקשות של טיי לו על כך שהקבוצה שלו צריכה לשחק כמו שהיא יודעת. הסגל שלו בנוי להתפוצצויות התקפיות, הוא לא ממושמע מספיק כדי לנסות קרב חפירות מהסוג שעבד לכמה משחקים לפני שנתיים.
שלושת הגמרים הרצופים בין גולדן סטייט לקליבלנד סיפקו כמה רגעים משונים ומשחקים לא הגיוניים. בין היתר, היה את היום ההוא בו מתיו דלבדובה קלע 20 נקודות, היה הקלע השלישי במשחק והוביל את קליבלנד לניצחון יחד עם לברון ג'יימס. אבל המשחק הלילה לוקח בקלות את תואר משחק ההזיה של הטרילוגיה עד כה. זה היה מהימים האלה ששום דבר לא הגיוני בהם, זה היה מהמשחקים שמתפתח בהם עולם פנימי עם הגיון משלו, הגיון שמנותק משאר הסדרה. קליבלנד קלעה שתי שלשות מהירות בפתיחה שנתנו את הטון לשאר המשחק, והמשך הרבע הראשון היה סדרה של התרחשויות שאף תסריטאי לא היה מסוגל לדמיין.
עוד בנושא:
ההפסד שעוד ישרת את דוראנט: חמש מחשבות מהירות על משחק 4
גרין עוקץ, אימא שלו מאשימה, קליבלנד חוגגת משחק התקפי היסטורי
צוות שיפוט חלש מהרגיל ביחס למשחקי הגמר (הכנס תיאוריית קונספירציה נבחרת) תרם את חלקו עם סדרת שריקות מצחיקות שבהתאם למסורת עזרו לקבוצה הביתית לפתוח פער. בהמשך גם גולדן סטייט נהנתה מכמה החלטות, ובאופן כללי השופטים לא שלטו במשחק והגזימו לחלוטין עם עצירות הווידאו. זה לא סוד מי השופטים הבכירים ב-NBA (מונטי מקאצ'ן ודני קרופורד נחשבים לטובים ביותר), ואחרי שחילקו את ארבעת המשחקים הראשונים בין ארבעה צוותים שונים, אפשר לתת לסדרה הטובה ביותר ליהנות מהשופטים הטובים ביותר באופן קבוע מכאן והלאה.
אבל ביום קליעה כזה קליבלנד לא נזקקה לשיפוט ביתי כדי לנצח, וגם מיום הזוי כזה ניתן לקחת נקודות מקצועיות חשובות למשחק הבא. מה שבלט במיוחד הלילה זה עד כמה התנגשות הטיטאנים בין התקפת הקאבס להגנת הווריירס מוכרעת במאבקים אישיים קטנים. כשלברון וקיירי חדים ומרוכזים יותר מהשומרים שלהם, הם יוצרים שרשרת אירועים שמסתיימת במפגן שלשות. אם הם עוברים את השחקן שלהם באחד על אחד בשלב מוקדם, או מצליחים לכפות חילוף שהגנת הווריירס מנסה להימנע ממנו, או מזהים רגע בו השומר שלהם נע לכיוון החסימה כדי לעבור אותו מהצד השני, הם מכריחים את דריימונד גרין להגיע לעזרה מוקדם ועמוק מהרגיל. במצב כזה, קווין לאב מקבל שנייה נוספת לשלשה לפני שגרין מספיק לחזור אליו, ואם יש רוטציה לכיוונו אז קלע שלשות נהדר אחר נותר פנוי. אם העזרה מאחרת, לברון וקיירי יכולים להגיע לטבעת. הלילה גם הפתרון של דאבל טים עם השחקן של טריסטן תומפסון לא עבד, כי טריסטן הצליח למסור החוצה כמה פעמים וסוף סוף גם ניצל את ההתעלמות ממנו כדי להתמקם לריבאונד התקפה.
קשה להסביר ולמקם את הבדלי התפקוד בין משחקי בית למשחקי חוץ, אך בסדרה עם רמת ביצוע גבוהה כל כך כל שינוי קטן בולט ומשפיע. במשחקים שנערכו באוקלנד השומרים של גולדן סטייט ניצחו את רוב קרבות האחד על אחד הקטנים עם לברון וקיירי, במשחקים בקליבלנד המצב היה הפוך. מדובר בהבדלים של שברירי שניות במהירות תגובה, של סנטימטרים במיקום, בדקויות של קבלת החלטות ברמת הצעד הבודד, שיוצרים את ההבדל בין נתיב לטבעת לפוזשן תקוע. אולי האולם הביתי מספק פרקט מוכר, צבעים מוכרים והרגלים קבועים שמאפשרים לשחקני הבית לנצח את רוב המאבקים הקטנים האלה. בשנה שעברה לברון וקיירי שינו את המגמה במשחק החמישי.
מתחת לרדאר
אימן שאמפרט אתלטי ושומר טוב יותר, קייל קורבר וצ'נינג פריי קולעים טוב יותר ומהר יותר מבחוץ, דרון וויליאמס מוביל כדור ויוצר מצבי זריקה טוב יותר, אבל בסוף טיי לו מוצא את עצמו חוזר לריצ'רד ג'פרסון. בשנה שעברה לשחקן הכנף שיחגוג בקרוב 37 הייתה חשיבות גדולה מאוד באליפות, השנה הוא שוב היה המחליף הבכיר במשחק הראשון אותו קליבלנד ניצחה בגמר. למרות שאין לו נתונים פיזיים שאמורים לאפשר לו לשמור על קווין דוראנט, היו לו כמה דקות לא רעות כשומר של KD, להן הוא הוסיף שילוב של נחישות וחוכמת משחק שאין למחליפים האחרים. למרות שהיה היחיד ברוטציה פרט לטריסטן שלא קלע שלשה, ג'פרסון היה אחד השחקנים החשובים ביותר של קליבלנד הלילה. שוב.
נתון המשחק
הפעם אשתמש בנתון מכל הפלייאוף: 14.4 שלשות למשחק ב-41.8 אחוזים. אלה מספרי השלשות של קליבלנד לכל אורך הפוסט סיזן. יוסטון זרקה יותר, סן אנטוניו קלעה בעונה הרגילה באחוזים גבוהים יותר ולגולדן סטייט יש את הספלאש בראדרס, אבל קליבלנד היא קבוצת השלשות האולטימטיבית, המייצגת המוצלחת מכולן של עידן השלשות. דייויד גריפין דאג להקיף את לברון ג'יימס באוסף יוצא דופן של קלעי שלשות אדירים, לברון מסדר להם זריקות טובות ולכל אורך העונה הם קולעים אותן. קליבלנד מובילה את קבוצות הפלייאוף גם במספר השלשות שהיא קולעת וגם באחוזים. משחק של 24 מ-45 משלוש זה חריג גם בסטנדרטים שלה, אבל זה בהחלט נמצא בטווח היכולות של הקבוצה הזאת וזו הייתה הפתעה אם היא הייתה מסיימת את הגמר ללא התפוצצות אחת כזאת.
המשחק הבא
אלמלא הגמר בשנה שעברה, לא היינו מתרגשים במיוחד ממשחק 5 אלא מצפים לטיול של גולדן סטייט בדרך לזכייה המתבקשת. אבל המהפך בשנה שעברה קרה, ובשלושת הימים הקרובים השחקנים של סטיב קר הולכים לשמוע עליו מכל כיוון אפשרי. הסיכוי הגבוה ביותר של קליבלנד להדהים בסדרה הזאת תמיד היה קשור לאלמנט הפסיכולוגי של הגמר הקודם, וזה אמור להגיע לשיא במשחק הבא. הווריירס הפסידו בארבעת הניסיונות הקודמים שלהם לסגור סדרה מול הקאבס. מה יקרה אם המשחק יסתבך, אם הוא יגיע לרבע אחרון צמוד, אם סטף וקליי שוב יתפסו יום קליעה חלש? האם הקריסה המנטלית ההיא באמת יכולה לחזור על עצמה?
בעוד שלקליבלנד יש כרגע את היתרון הפסיכולוגי, לגולדן סטייט עדיין יש את היתרון המקצועי. קודם כל, ביחס למשחק 5 בשנה שעברה. במשחק ההוא, כל השחקנים של הווריירס פרט לקליי, סטף, איגודלה וליבינגסטון קלעו ביחד 13 נקודות ב-4 מ-27 מהשדה. אף אחד מהם לא נמצא בסגל הנוכחי (פרט לג'יימס מייקל למקאדו), ואת רוב הדקות שלהם יקבלו קווין דוראנט ודריימונד גרין. זה הולך להיות משחק שונה לחלוטין.
גולדן סטייט הוכיחה הלילה שגם ביום התקפי לא טוב היא מסוגלת לקלוע הרבה מאוד, הסגל הנוכחי של קליבלנד פשוט לא טוב מספיק הגנתית כדי להימנע מכמות גדולה של מקרים בהם הירידה להגנה לא מספיק טובה, יש חוסר תיאום בהתקפה העומדת שמוביל לליי-אפ ואין מי שימנע מדוראנט להגיע לזריקה נוחה מאוד. הנוכחות של KD ודריימונד תקשה מאוד על לברון להיות דומיננטי באופן שהיה במשחק 5 ההוא וגם קיירי יתקשה מאוד לספק הצגה גדולה מהחיים שלישית ברצף, הפעם בחוץ. ניתן להניח שגם קר יגיע חד יותר למשחק הזה, מוכן להתייחס אליו כאתגר, ושהפעם הוא לא ייתקע עם זאזה פאצ'וליה כמעט לכל אורך הרבע השלישי אלא ייתן את הבמה להרכבים הנמוכים מוקדם יותר אם הוא יסתבך. אולי הוא גם ישנה את חלוקת הדקות כך שדוראנט יחליף את גרין בתחילת הרבע השני והרביעי, זה נראה טוב כשגרין היה מסובך בעבירות וההרכב ללא סטף ו-KD, שעשה דברים יפים כל העונה, מתקשה מאוד התקפית בגמר.
לגולדן סטייט יש יתרון חשוב נוסף, שאולי יתברר כחשוב ביותר היתרון הפיזי. גם בהפסדים שלה קליבלנד עמדה מצוין מול גולדן סטייט במחצית הראשונה, ובשלב מסוים הגיעה קריסה פיזית, בין אם ברבע השלישי או בדקות האחרונות. מבין השמיכות הקצרות של לו, הקצרה ביותר קשורה לדקות המנוחה של לברון. ההבדל הכי גדול בין דוראנט ללברון במאני טיים של המשחק השלישי היה שדוראנט שיחק כמעט חמש דקות פחות (והיה יכול גם לנוח קצת בהתקפה ברבע השלישי), אבל כל מנוחה שטיי לו מנסה לתת ללברון עולה לו בפער שנוצר או נסגר. הרבה מאוד דברים לא צפויים יצטרכו לקרות כדי שקליבלנד תהיה הראשונה אי פעם לחזור מ-3:0, הרבה יותר גם ממה שכן קרה בשנה שעברה.