משחור ולבן יצא הרבה צבע: סיכום גמר ליגת האלופות

התנודות הקיצוניות בגמר ליגת האלופות לא מפתיעות כשמדובר בשתי קבוצות שמשחקות בשחור-לבן. הביאנקונרי מול הבלאנקוס, הגברת הזקנה, עם אחד ההרכבים המבוגרים בתולדות הגמרים של המפעל, מול כוכבי ריאל מדריד עתירי הניסיון והתארים.

מבחינת ההרכבים, צמד המאמנים הלך על בטוח: זידאן המשיך עם ה-4-4-2 יהלום שלו, שעבד טוב כל כך מאז נפצע גארת' בייל ואיסקו הוכנס להרכב. קרבחאל חזר בדיוק בזמן כדי לאייש את עמדת המגן הימני, ורונאלדו פתח בחוד לצידו של בנזמה. ההרכב הזה בישר כמה דברים – זיזו רצה שליטה במרכז המגרש בכל מחיר. מול הקישור הדליל של היובנטינים, היהלום שלו כוון לעשות ככל העולה על רוחו במגרש. כדי להשיג זאת הוא ויתר על עיבוי הכנפיים וסמך על מרסלו וקרבחאל שימשיכו לספק את הסחורה מבחינה התקפית.

ההצטרפות של המגנים הייתה חשובה כדי לשבור את המערך רווי הבלמים של הגברת הזקנה – כשיובנטוס משחקת עם שלישיית בלמים, רונאלדו ובנזמה יהיו בחיסרון מספרי תמידי. כדי להגיע לשוויון מספרי שיאפשר לאחד מהם להתפנות למצב הבקעה, ריאל נדרשה למשוך את אחד הבלמים לאגף. היא רצתה להשיג זאת על-ידי הצטרפות של המגן, הקשר המרכזי (מודריץ' בימין וקרוס בשמאל) ואיסקו, שמתפקד כשחקן חופשי.

רוצים לקרוא עוד כתבות על כדורגל? היכנסו לאתר של סקורר

אלגרי בחר להציב את ה-BBC הרגיל בהגנה, כשמעליהם פיאניץ' וחדירה. דני אלבס, שבדרך כלל נודד בין עמדות במערך, שיחק לאורך כל המשחק בעמדת הקשר הימני. החוד הורכב מדיבאלה כקשר התקפי, מנדז'וקיץ' כחלוץ-צד בשמאל והיגוואין בשפיץ.

המערך הזה חשף כמה מהכוונות של יובה ואלגרי: ויתור על שליטה במגרש לטובת עיבוי ההגנה וניסיון לרווח את הכנפיים מול היהלום של ריאל, בדיוק כפי שעשתה באיירן מינכן בברנבאו ברבע הגמר (הפעם היחידה העונה בליגת האלופות בה הבלאנקוס נראו פגיעים). כרגיל, חלק ארי מתוכנית המשחק היה שליחת כדורים למנדז'וקיץ' התמיר, שינסה לנצל את יתרונו הפיזי מול כל מגן סטנדרטי, במקרה הזה קרבחאל.

אולם המשחק נפתח בצורה אותה לא צפו שני המאמנים. הגברת הזקנה פתחה בבליץ פנומנלי בראשות חדירה ופיאניץ', שעל-אף נחיתות מספרית ברורה במרכז השדה (שניים מול ארבעה), הגיעו ראשונים לכל כדור, השיגו שליטה במגרש וייצרו מצבים לחבריהם. מנדז'וקיץ' רקד באוויר על-חשבון קרבחאל, היגואין נכנס למשחק ודני אלבס עשה את שלו עם המון חוכמה ויצירתיות.

השחקן היחיד בחלק ההתקפי של יובנטוס שלא תפקד באותן דקות היה פאולו דיבאלה, עליו שמר קאסמירו. הקשר האחורי הברזילאי קיבל "משימת איכות", ואטם את דיבאלה לאורך כל תשעים הדקות. אלבס וסנדרו הרבו להצטרף להתקפה, ויחד עם מנדז'וקיץ' הם ייצרו שטח באחד משני אזורים: או בעומק האגף, משם היו יכולים היובנטינים להגביה כדורים מסוכנים לרחבה; או במרכז, כשקרוס ומודריץ' נסוגו לאגף על-מנת לסייע למגנים.

שלושת הקשרים ההתקפיים של הבלאנקוס נראו בפאניקה בדקות הפתיחה והתקשו לבצע פעולות חיוביות. לא היה מדובר ביכולת לא-טובה של איסקו ושות', אם כי בהתעלות של חדירה ופיאניץ', שיחד עם דיבאלה גמאו את הדשא בקרדיף שוב ושוב. בדקות האלה המטוטלת נטתה לצד האיטלקי: גם בהתקפות הבודדות של ריאל היא לא הצליחה למשוך את אחד הבלמים של יובנטוס לאגף, וכשכן ביצעה זאת זה היה בזכות תנועה לאחור של בנזמה, שלא נכח בעומק הרחבה כדי לסיים.

לאט-לאט, אלופת אירופה (עוד לפני המשחק אמש) החלה להיכנס לקצב. הלחץ האיטלקי ירד, מודריץ' וקרוס החליטו להניע את הכדור והאיום מעל השער של קיילור נבאס הוסר. טוני קרוס פצח בדריבל נפלא בו עבר בין חדירה לפיאניץ', וכשקו הקישור של אלופת איטליה קרס – ריאל השיגה סוף-סוף את השוויון המספרי המיוחל. רונאלדו קיבל את הכדור כשמולו סנדרו, ומיהר לצרף את קרבחאל להתקפה. המגן לקח אליו את סנדרו, והשאיר את רונאלדו ובנזמה מול שני בלמים. הפורטוגלי ברח לקייליני בתנועה חכמה ובעט בקור רוח לרשת של בופון הישיש.

כשראתה יובנטוס שיריבתה כבשה למרות שלא השיגה מצבים מסוכנים נוספים, היא רצתה גם. אז במהלך דקות טובות דווקא של ריאל, פיאניץ' מסר כדור עומק אלכסוני נפלא לאלכס סנדרו. המגן הברזילאי הקפיץ נפלא לרחבה, וגונזאלו היגואין העביר את הכדור למנדז'וקיץ'. החלוץ הקרואטי עצר את הכדור ובכמעט-מספרת יצר קשת נהדרת לבעיטה שנחתה ברשת של נבאס, בשער שייזכר לעוד שנים ארוכות. עד למחצית המשיכו הזברות לתסכל את שחקני ריאל ולמנוע מהם ליצור שליטה אמיתית במגרש.

במחצית השנייה הפערים בין הקבוצות כבר באו לידי ביטוי. כל חובב כדורגל היה יכול לראות את ההבדלים ביכולת של שתי הקבוצות בין המחציות, ולכן השאלה הנפוצה היא בעצם "מה נשתנה?"

התשובה המעט מפתיעה היא – פשוט כלום. במקרה של אלגרי, דווקא אי-העשייה עמד לחובתו: על-אף המחצית הפנטסטית של הקבוצה שלו, שחקני הקישור יחד עם דיבאלה הותשו לחלוטין. ההתמודדות האינטנסיבית עם המפלצת הלבנה מרובת הראשים סחטה מהם מאמצים אדירים, ולמחצית השנייה הופיעה יובה עם מרכז שדה דליל אך הפעם גם חלש. זיזו עשה בדיוק את אותו הדבר – הטיל את יהבו את הקשרים הנפלאים שלו.

לצערי, יצא לי להיות נוכח כשאצטדיון האורווה האהוב של קבוצתי נהרס. כשהדחפורים התמודדו מול מבנה עקשן כל-כך, הם פשוט היכו בו ללא רחם עד שקרס. הטכניקה בה ריאל שברה את המערך של יריבתה הזכיר לי את אותו יום מלפני שש שנים: זה לא היה הרס מתוחכם ואלגנטי – לא מכה באיזור אסטרטגי או כלי הרס חדיש; זו הייתה תצוגה תכלית של עוצמה: מכה אחר מכה, אגרוף אחר אגרוף באותו מקום בדיוק, עד שחומת הבטון נפלה. זידאן הורה לדחפוריו להמשיך לתקוף ללא רחם. אחרי שחדירה הציל בשארית כוחותיו מצב הבקעה בטוח, בדקה השישים, העיר טרויה האיטלקית נפלה. קאסמירו הגיע בתנופה לכדור חוזר ובעט כדור קצת "משוגע", שפגע בחדירה וחדר לרשתו של ג'יג'י האומלל. שני שערי היתרון של המדרידיסטאס הגיעו אחרי הסטת כדור, כשבשני המקרים ההסטה הניחה את הכדור ממש בפינת השער.

מכאן, זה כבר היה לא כוחות. בתוך שלוש דקות מודריץ' השלים מהלך נפלא של חטיפה ובישול דרך מרכז המגרש הלא-קיים של האיטלקים, ושחרר את כריסטיאנו רונאלדו לחגוג צמד בדרך לבעלות פרטית על תואר מלך שערי המפעל. אלגרי הגיב מאוחר מדי למתרחש ושלח למגרש את מרקיזיו ולמינה במקומם של פיאניץ' ודיבאלה, אך זה היה מאוחר מדי. ריאל הפגינה שוב את העומק הבלתי נתפש שלה, כשבייל ואסנסיו עלו למגרש. האחרון ניחן בכישרון מיוחד לעלות כמחליף ולנעוץ מסמר אחרון בארון היריבה, ויחד עם מרסלו – עוד אחד שהצטיין העונה בסיטואציות האלו, הם סגרו את הסיפור עם הרביעי.

כאמור – בעיניי לא היה מדובר בניצחון שהושג בזכות הברקה טקטית מופלאה של זידאן או יכולת טובה מהמצופה של שחקניו. הקבוצה הטובה יותר, או נכון יותר לומר – העוצמתית יותר, היא זאת שזכתה. זו שחומר השחקנים שלה טוב יותר, זו שעמדה אחרונה בקרב האגרופים שהתחולל בקרדיף. ההגנה של יובנטוס הציגה משחקים נפלאים לאורך העונה, והתמודדה עם אתגרים לא פשוטים בכלל – אפס ספיגות מברצלונה בשני משחקי נוק-אאוט, ניצחון כפול וחיסול ההתקפה הצעירה של מונאקו. אך מול ההתקפה הפורייה ביותר כרגע והשחקן בכושר הטוב ביותר, זה פשוט לא הספיק. מול חוליית הקישור הטובה בעולם שמורכבת מארבעה רוצחים בדם קר – גם הרצון והנחישות של הביאנקונרי הספיקו למחצית אחת בלבד. אבל הפער הגדול הוא ככל הנראה באתוס – כשיובנטוס מפסידה בשבעה מתוך תשעת הגמרים שלה וריאל מפסידה בשניים משלושה-עשר בלבד, יש דברים שפשוט נועדו לקרות.

כתב: זיו זהבי