אוהד יודע טוב מכולם. אי אפשר לעבוד עליו. הוא מכיר את השחקנים יותר טוב מכל אחד אחר, מרגיש אותם טוב יותר, יודע עליהם הכל. צופה ניטרלי, בין אם הוא פרשן מומחה, מקצוען ככל שיהיה, אפילו אם יש לו תוכנות מחשב מקצועיות שמפרטות לו כל נתון סטטיסטי, לא מסוגל לזהות את מה שעין בלתי מזוינת של אוהד קולטת. אוהד יודע מי משקיע, מי רץ הכי הרבה, מי חסר אחריות, מי באמת לוקח ללב ומי רק עושה את עצמו. לפעמים הרגש מסחרר ומתעתע, אבל ככה זה, אוהד יודע. זה עניין פנימי, דברים שאתה יכול להבין רק כשאתה רואה את כל המשחקים מרוכז ודרוך, בתחושה שכל פעולה מכרעת. בגלל זה אי אפשר, למשל, להתווכח עם אוהדי ארסנל ומכבי חיפה על ארסן ונגר ויעקב שחר. מי שמסתכל מהצד רשאי להביע דעה מקצועית זהירה, אבל רק הם, אלה שבפנים, אלה שחווים את זה על בשרם, רק הם יודעים את ה"אמת".
והאמת של אוהדי מכבי תל אביב בעונות האחרונות זה שגל אלברמן זה הדבר האמיתי. האהבה אליו, החיבור איתו, הדרך שבה הסתכלו עליו - כל דבר בקשר עם אלברמן היה מיוחד. זו הידיעה הנדירה הזאת, הכל כך לא מובנת מאליה, שיש על מי לסמוך, שהוא האיש שלהם על המגרש. זה כל כך יפה לבחון את התחושות שמעוררים השחקנים בקרב האוהדים. איך גולים זה לא העיקר. יפה לבחון למי אוהדים מתחברים, למי הם נושאים את עיניהם, אחרי מי הם ששים ללכת לקרב, במי הם רואים אח, חבר, שליח. טב"ח החלוץ, למשל, נאהב ביציע ברמה של "משפחה לא בוחרים". דור מיכה הוא שחקן הבית, הילד הכישרוני, האחיין. אלברמן הוא האח הבכור, הדוד האוהב, תמיד המבוגר האחראי, השקט, הקפטן שהוא קפטן גם כשאין לו סרט על הזרוע. אחד שאף פעם אי אפשר היה לפקפק בכוונות שלו או במחויבות שלו. לא מתעסק באגו, לא מאבד את קור הרוח, לא מנסה יותר ממה שהוא יכול. שחקן ששומר על עצמו, שחקן ששומר על הקבוצה, חכם, בריא, יציב, חסון, נחוש. כל מה שאפשר לבקש.
עוד בנושא:
גל אלברמן חתם במכבי חיפה
היה כיף לשמוע אותו מדבר אחרי משחקים. כשאלברמן דיבר, היית מהנהן בהסכמה. לא יוצא בהצהרות מפוצצות, לא עוקץ ומקניט, פשוט מדבר לעניין, יודע מה נדרש. גבר, במובן המסורתי של המילה. בוגר, שקול, קר רוח. ואחר כך ידעת, פשוט ידעת, שגם באימונים, גם בחדר ההלבשה, גם מאחורי הקלעים - הוא פשוט עושה את הדברים הנכונים. משמש דוגמה בלי לרצות לשמש דוגמה, אלא פשוט דרך עבודה קשה ושקטה. מנהיג שלא דורש את המנהיגות, אלא זוכה בה. לא שחקן שדורש מקום בהרכב, לא דורש הבהרות על מעמדו, לא מדליף, לא מערבב ומתערבב, לא מתקשר לעיתונאים כדי לצעוק על ציון שקיבל. "שחקן שמאמנים אוהבים" יכול להפוך לכינוי גנאי לכדורגלנים שהאיכויות והתרומה שלהם נסתרות מהעין ושנויות במחלוקת. "שחקן שהאוהדים אוהבים" זה הדבר האמיתי.
לפעמים נדמה שקל להיות חביב התקשורת. בחומר האנושי של הכדורגל הישראלי, שמורכב רובו ככולו מאנשים קטנים ורדודים, מלאי אגו ובעלי חשיבות עצמית מופרזת, זה די קל לבלוט. אתה פשוט צריך מעט אינטליגנציה, לא להיות פרחח, לא לדבר שטויות. דקל קינן ושרן ייני הם דוגמאות בולטות. כיף לשמוע אותם מדברים בשפה מדויקת ועשירה, בלי קלישאות מטופשות. זה תורם למעמד שלהם, לתדמית שלהם, לפעמים מחפה על מגבלות שלהם על המגרש. במקרה של אלברמן הייתה חפיפה. הדמות האלגנטית שלו באה לידי ביטוי בכל מהלך על הדשא. כשהוא היה במיטבו, האפרוריות שלו נצצה. קשר אחורי זו עמדה נהדרת. צ'לסי לקחה אליפות כשהיא מפרקת את הפרמיירליג, אבל כולם מהללים את אנגולו קאנטה, האיש שנמצא בכל מקום. כיף לראות קשר אחורי שממלא את התפקיד בצורה יעילה ואינטליגנטית. גם אלברמן נתן תחושה שהוא קורא את המשחק, מבין אותו טוב מאחרים, חושב מהלך אחד קדימה. תמיד שם, שולח רגל חסונה, חוטף ומחלץ, ומיד מוציא קדימה. בימים בהם החזקה בכדור היא שם המשחק, תיקול נכון וחטיפה זה אלמנט יקר, אוויר לנשימה. גליץ' של אלברמן היה נקי, מעורר השראה, משהו שגורם לך לקום מהכיסא ולמחוא כפיים.
אלברמן הוא סמל לשינוי שעברה מכבי תל אביב תחת ג'ורדי קרויף. כל מי שאומר שכסף זה הכל, צריך להיזכר בימים אחרים. הוא הגיע פחות או יותר עם קולאוטי, בתקופה של יריות מהמותן עם השקעות גרנדיוזיות ומשכורות עתק, ימים בהם מקום שני ומאבק אליפות היה חלום. הוא היה סמל לבזבוז משווע, לרכישות לא נכונות, לאי מימוש פוטנציאל, להתנהלות שגויה, לטעויות מקצועיות. ייבשו אותו, הדיחו אותו מההרכב, ניסו לשבור אותו, אבל הוא הפך לחוליה חשובה בקישור ששלט בכדורגל הישראלי כמה שנים טובות. הדרך שעשה, בדרכו האלברמנית, הייתה שיעור חשוב לאוהדי מכבי. זה משהו שזוכרים, ויודעים להעריך. עכשיו העזיבה של אלברמן מסמלת מגמה אחרת במכבי תל אביב. הצורה שבה עזב, על רקע חוסר הוודאות בקבוצה, כשלא ברור מי המאמן ומה לעזאזל קורה שם, והחשש שאולי לא קיבל את הכבוד הראוי, הכל יוצר תחושת חמיצות מדאיגה ולא נעימה. רק התחושה שאולי נעלב, שאולי הרגיש שמגיע לו יחס אחר, רק זה גורם לתחושת מועקה, וצביטה בלב.
אי אפשר להכחיש את הירידה בכושר שלו בעונה האחרונה. אי אפשר להכחיש שהסיבוב שלו על המקום (אחד מסימני ההיכר שלו, זה שאפשרו לו להוציא התקפה ביעילות) הפך לאיטי יותר, דבר שבלט בעיקר במשחקים באירופה. אי אפשר להכחיש ש"המאבק" של מכבי תל אביב ומכבי חיפה על אלברמן מריח כמו מאבק על הסגנות. אבל העזיבה שלו מעוררת דאגה גדולה בקרית שלום. "חדר ההלבשה" הוא מונח מורכב שקשה להסביר ולפענח, בטח שלא מבחוץ, אבל נדמה שאלברמן מותיר עוד חור בחדר ההלבשה של מכבי תל אביב, זה שאיבד בשנים האחרונות את קרלוס, ראדי, זהבי, אפילו יואב זיו. כמובן שטראומת ראדי עדיין מהדהדת, עם עוד שחקן שנראה מעבר לשיאו, כזה שאפשר למצוא טוב ממנו. מתברר שזה לא כל כך פשוט.
מכבי תל אביב זקוקה לריענון, להתחדשות, לכוחות מחודשים. אוהדים רוצים לאפות עוגה חדשה, אבל פוחדים לשבור ביצים. קל לצעוק ולמחות, אבל יש כאלה שצריכים לקבל החלטות. לא בטוח שזו ההחלטה הנכונה, לא בטוח איך ואם התקבלה, ייתכן שהיא מוצדקת ומתבקשת, אבל כך או כך, מבחינת אוהדי מכבי הפרידה היא כואבת וצורבת. הייתה להם תחושת ביטחון נעימה לראות אותו בצהוב. וכמו אקסית מיתולוגית, ההעדפה היא שייעלם, שלא יראו אותו עם חולצה אחרת, אבל עכשיו לא נותר להם אלא לקנא באוהדי מכבי חיפה. כיף להם שהוא שם. ספק אם זה יספיק לאליפות לירוקים, אבל זאת התחלה טובה, בסיס שמסביבו אפשר לבנות. והכי חשוב, בעידן של כדורגלנים מרגיזים, הנה מישהו שאפשר להסתכל עליו בעיניים אוהבות.