פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        איאד אבו עביד: "הגזענות מאוהדי בית"ר הייתה חמורה יותר, אבל בחיפה זה הקהל שלי"

        "שרדתי, לא רציתי להראות לקומץ שאפשר לשבור אותי". "נתתי 100 אחוז באימונים, על המגרש בקושי 20". "שמחתי שלוזון הגיע, אבל הייתי היחיד שלא קיבל הזדמנות רצינית". איאד אבו עביד "עדיין לא מבין מה קרה במכבי חיפה", לא שוכח את הפועל וכבירי, ומכוון גבוה. ראיון בלעדי

        איאד אבו עביד: "הגזענות מאוהדי בית"ר הייתה חמורה יותר, אבל בחיפה זה הקהל שלי"
        עריכה: מתן חדד

        בתוך שנה אחת בלבד הוא הספיק להימכר פעמיים - פעם אחת להפועל תל אביב, פעם שניה למכבי חיפה. בתוך שנתיים וחצי, הוא עבר שני אירועים טראומטיים שקשה לו לשכוח עד היום – קריאות גזעניות מאוהדי בית"ר ירושלים וקריאות מאוהדי הקבוצה שלו, מכבי חיפה. איאד אבו עביד רק בן 22, אבל מיליוני השקלים שנשפכו בהעברות בתוך הקריירה הדי קצרה שלו, ואותם אירועים שעיצבו וחישלו אותו, יכולים להטעות. "כן, כולם חושבים שאני שחקן ותיק בליגה הזאת. נכנסתי לתודעה בגיל 19, שיחקתי כבר בשני מועדונים גדולים, אבל אני בסך הכול ילד. יש לי עוד קריירה של 15 שנה, טפו טפו, לפניי".

        רגע לפני היעד הבא שלו, עירוני קרית שמונה, פגשנו את אבו עביד כדי לסכם תקופה מעניינת במכבי חיפה. בראיון בלעדי לוואלה! ספורט, הוא שופך אור על הנעשה במועדון ומדבר על הכישלון המתמשך של הירוקים בשנים האחרונות.

        שחקן מכבי חיפה, איאד אבו עביד (אדריאן הרבשטיין)
        "כששמעתי שרוני לוי הולך, הראש היה למטה". איאד אבו עביד (צילום: אדריאן הרבשטיין)

        את האישור לראיון קיבלנו אחרי כברת דרך. זה עבר דרך האבא מוחמד, אח במקצועו, ש"מאשים" את הבן הצעיר שלו בקטיעת השרשרת של המסורת המשפחתית. גם האם אחות, האח הגדול רוקח בבית חולים בחדרה, הבת האמצעית רופאת שיניים והילד הצעיר הוא בסך הכול כדורגלן מוכר שרוצה לפלס את דרכו, דרך המועדונים הגדולים, לקדמת הבמה של הכדורגל הישראלי.

        "אבל לא לעונה כזו ציפיתי", הוא מסביר לנו בתחילת הראיון. "מטבע הדברים, כשקבוצות משלמות עליך סכומי כסף לא מבוטלים (נמכר לחיפה תמורת כ-1.3 מיליון שקל - א.י), אתה מצפה לקבל גם הזדמנות בטווח הארוך. לצערי, אחרי חודש וחצי המאמן שהביא אותי, רוני לוי, הלך הביתה. הוא אוהב אותי מאוד, כולם יודעים מה הייתה מערכת היחסים בינינו. אבל אחרי חודש וחצי, הוא קם והלך. בכדורגל אין תעודת ביטוח. שיחקתי באירופה, אבל כששמעתי שהוא הולך, הראש היה למטה.

        "הבנתי שהמעמד שלי יכול להשתנות בעזרת עבודה קשה יותר. אז המשכתי לעבוד קשה, לעשות אקסטרה, בהתחלה גם שיחקתי. אבל הפסדנו משחק אחד ופתאום רנה מולנסטיין הוציא אותי מההרכב. עברתי את יוסי מזרחי, את אלי גוטמן, את רוני, מאמנים שעברו דבר או שניים בכדורגל. הם מצאו לי מקום בהרכב, אבל במכבי חיפה של העונה לא. אצל יוסי מזרחי שיחקתי עד שרוני הגיע לנתניה, וגם הוא האמין בי. בהפועל של גוטמן שיחקתי קבוע כבלם. אז מה קרה במכבי חיפה, אני שואל, מה? אז זהו, שעד עכשיו אני לא מבין. בעניין העבודה, המקצוענות, אף אחד לא יגיד לך מילה רעה. במשחקים האחרונים שיחקתי, אני חושב שהייתי מספיק טוב. אבל זה הגיע מאוחר מדי".

        עברתם לא מעט בעונה הזאת. שינויי מאמנים, לא רק העזיבה של רוני פגעה בך.

        "תחלופה כזאת של מאמנים, זה לא הדבר הכי אידיאלי למועדון כזה. כל תקופה מחליפים מאמן ומתחילים הכול מאפס. בתור שחקן, אתה מגיע למגרש ומנסה לנטרל את זה. אני עובד בשביל עצמי, קודם כל בשביל עצמי. מכל המאמנים שהיו השנה במכבי חיפה למדתי המון. רוני היה הגב שלי, הוא לימד אותי לחשוב בצורה יותר בוגרת על המשחק שלי. תתפלא, גם את מולנסטיין הערכתי. יש לו כדורגל. כשגיא היה מועמד חיכיתי שיחתום. הייתי בטוח שהוא מתחבר לסגנון המשחק שלי, של לחימה, שהוא אוהב 'קילרים'. אבל מה קרה בסוף? אני השחקן היחיד שלא קיבל הזדמנות רצינית אצלו. הוא מאמן טוב, יסודי, יודע לעבוד עם הקבוצה ויודע לעבוד אישית עם שחקנים. הוא עושה לקבוצה אסיפות הגנה, אקח את זה להמשך הקריירה. גם אם כעסתי, יש דברים שאקח איתי".

        ספר קצת על ההבדלים בין המאמנים. ארבע שנים חלפו מאז שהתאמנת בגרמניה, כמה מכבי חיפה רחוקה משם?

        "לכל מאמן יש שיטה משלו. אין לי בעיה עם זרים, אבל תדע שיש הרבה מאמנים ישראלים שהם לא פחות טובים מזרים שהיו פה. הייתי בן 18 כשנבחנתי בקבוצה המילואים של בראונשוויג. זה היה בינואר, חזרתי לשם במאי והתאמנתי עם הקבוצה הראשונה, הכול סוכם והגעתי כדי לחתום, אבל זה נפל בגלל עניינים כספיים עם טוברוק. בדיעבד, יכול להיות שזאת החלטה שהייתה יכולה לשנות לי קריירה, אבל אני מסתכל קדימה. אתה רוצה שאשווה? לשמחתי, בקריירה שלי התאמנתי עם מאמנים ישראלים בכירים, בקבוצות מאומנות, מאמנים יסודיים שאתה רואה את קצב האימון שלהם ומתלהב. רק הרווחתי מזה. אני אחד שמאמין בעבודה קשה, יש לי מאמן אישי שמלווה אותי שבע שנים רצוף, שרון אוחיון מנתניה, פעמיים בשבוע אני אצלו, מגיל 15. זה עזר לי מאוד. הנקודה היא שכשהתאמנתי בגרמניה כבר לא הרגשתי הבדל בפיזיות. זה עזר לי מאוד. תלוי איך אתה מתאמן".

        שחקני מכבי חיפה, איאד אבו עביד, גליינור פלט (טל לוי)
        "השחקנים שעזבו בינואר יכולים היו לעזור". איאד אבו עביד עם גליינור פלט (צילום: טל לוי)

        לאחרונה החל אבו עביד לככב בשלטי חוצות. הוא מופיע כפרזנטור של חברת "פיוז טי", בעיקר במגזר הערבי. "הפרסום חזק מאוד באזור המשולש והצפון, לקחו דמויות מוכרות במגזר, לשמחתי בחרו בי. זה היה מרגש, משמח, עוד התנסות בחיים. אבל מי שמכיר אותי יודע שאני מתרכז בכדורגל", הוא מסביר.

        אפרופו להתרכז, הרגע הכי זכור מהעונה שלך בסופו של דבר היה העימות עם האוהדים בינואר, הקריאות הגזעניות בהפסד למכבי פתח תקוה שגרמו לך לצאת מריכוז. מאז שיחקת רק עוד פעם אחת בליגה הסדירה, וחזרת שוב רק בסוף הפלייאוף. איך האירוע השפיע עליך?

        "במכבי נתניה, היה לי אירוע קצת יותר חמור עם אוהדי בית"ר. הובלנו, והיה ויכוח ביני לבין איציק כהן. הוא נתן לי סטירה, השופט הוציא לו אדום ואז האוהדים שלהם השליכו כוסות ומצתים ואמרו כמה דברים לא נעימים. אבל זה קהל של קבוצה יריבה, לכן גם לא עניין אותי. במכבי חיפה הקריאות היו פחות חמורות, אבל מה? זה הקהל שלי. שלי. לכן יותר כאב לי בגלל שזה קהל שאהבתי. לכן נפגעתי כל כך. הם באים לעודד את הקבוצה, אבל בסוף מקללים. איך אני אמור להרגיש? בכל נגיעה הרגשתי את זה. כל נגיעה לוותה בקללות. המשפחה שלי ישבה ביציע. לא נעים. קריאות גזעניות לא היו, אבל היו שריקות בוז. אחרי האירוע הזה, היו הרבה אוהדים ששלחו לי הודעות תמיכה. הרוב השפוי לא מתנהג ככה. לפני המקרה הזה, נהניתי לשחק ככה. אחרי זה, הרומן נגמר. הבנתי שאני צריך לעזוב. מצד אחד, לא רציתי להראות לקומץ שאפשר לשבור אותי. המשכתי ועבדתי, כדי לשרוד עד סוף העונה".

        מה לדעתך מונע משחקני רכש להצליח במכבי חיפה? הרי על הנייר הכול בסדר - מועדון מסודר, מאמנים בכירים, מתקן מצוין, קהל תומך. אז מה עוצר? למה שחקנים עולים עם משקולות על הרגליים?

        "התנאים הכי טובים, חדרי הלבשה נוחים, ציוד מודרני, חדרי כושר, בתי מלון, טיפולים. זה לא נגמר. שמע, אין דבר כזה בארץ. זה באמת המועדון הכי מסודר שהייתי בו, שכל ילד חולם לשחק בו. וזאת בדיוק השאלה – למה שחקנים לא מצליחים כאן? רק במכבי חיפה נתתי מאה אחוז באימונים, ולא נתתי אפילו 20 אחוז מהיכולת שלי במגרש. למה? כי לא קיבלתי הזדמנות אמיתית. לא החסרתי אימון. אז מה קרה במשחק? אם הייתי מקבל יותר הזדמנות, הם היו מקבלים בלם מצוין. אבל פעם אני קשר, פעם מגן שמאלי, פעם בלם. לא מצאתי את עצמי. תנו רצף, ארבעה משחקים ברציפות, ותראו. הרצף היחיד היה בסוף השנה. אבל עד שהתחלתי להרגיש שינוי, אני עוזב. בקריירה יש עליות וירידות, אבל אני מאמין בעצמי, יש לי כוח רצון. בסוף אקטוף את הפירות".

        היו עוד שחקנים שהרגישו את זה. השינויים בינואר הרסו לקבוצה? איך זה הרגיש מבפנים? גם ורמוט התלונן על זה.

        "שובל, עטאא, פיראס ופלט הם שחקנים שיכולים היו לעזור למכבי חיפה של היום. אבל אני לא מקבל את ההחלטות, רק פקיד. על מה שהביאו אני מעדיף לא לדבר".

        הפועל תל אביב, קבוצה שאתה אוהב, ירדה לליגה הלאומית. מצטער שלא נשארת?

        "כאב לי מאוד לראות מועדון כזה גדול יורד ליגה. כל מי שאוהב כדורגל, כאב לו. זה מועדון שחשוב לליגה, לא קלישאה. אני ממש מקווה שהם יעלו בעונה הבאה. כדורגל זה מקצוע דינמי, אי אפשר לדעת מה יהיה בהמשך. אני מאחל להם את כל הטוב שבעולם. זאת הדרך שלי גם לברך את מכבי נתניה, שעשתה את הדרך ההפוכה. מאוד התחברתי למועדון הזה, בעיקר לקהל".

        כשכבירי חתם בהפועל, אמרת בראיון לעיתון "הארץ": "הוא איש מדהים. בלעדיו היה להפועל קשה מאוד להתמודד בליגה". גם היום אתה חושב ככה?

        "מאוד פרגנתי לו בעבר כי הוא בן אדם שבא לעשות טוב להפועל תל אביב, בא עם כוונות טובות. אבל איך אומרים? הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. בסוף הקבוצה התרסקה. אבל יש להם קהל טוב, בעלים חדש. ליגת העל בלי הפועל זה לא אותו דבר".

        שחקני הפועל תל אביב בוכים (ברני ארדוב)
        "כאב לי מאוד לראות מועדון כזה גדול יורד ליגה". שחקני הפועל תל אביב לאחר הירידה (צילום: ברני ארדוב)