ספורטאים וספורטאיות רבים ורבות יגיעו למכביה ה-20, שתצא לדרך עם טקס פתיחה חגיגה ומרהיב באצטדיון טדי ב-6 ביולי, אך אחת המעניינות שבהן לבטח תהיה שירין ספירו, שהשתתפה בשלושה משחקים פראלימפיים ובמספר מכביות. כעת היא תשוב ארצה, הפעם לשמש כמאמנת נבחרת הנוער של מולדתה, דרום אפריקה. "אני מתרגשת מאוד שניתנה לי ההזדמנות להעביר הלאה את מה שלמדתי במהלך קריירת השחייה שלי לדור הבא", אמרה ספירו. "העובדה שניתנת לי האפשרות לחזור למכביה בפעם השלישית, הפעם כמאמנת, זו הגשמת חלום".
וספירו יודעת דבר או שניים על חלומות, וכיצד להגשים אותם.
ספירו (26) נולדה ב-25 בינואר, 1991, בקרוגרסדורפ שבדרום אפריקה, והחלה לשחות בגיל תשע. הרגע המכונן בחייה הגיע בגיל 13, כשיצאה ליום כיף משפחתי שכלל סקי מים בנהר ואל. מה שאמור היה להיות עוד מאורע מהנה בילדות נטולת דאגות התפתח במהירות לטראומה מחרידה, כאשר ספירו איבדה שיווי משקל ונפלה למים. בו בזמן, סירת מנוע שהגיעה במהירות לא ראתה אותה, דרסה את הנערה הצעירה וכמעט חצתה את גופה לשניים. מדחף הסירה ריסק את אגן הירכיים שלה לתשע חתיכות, קרע עצבים בחוט השדרה שלה וגרם לשיתוק מיידי ברגלה השמאלית.
מסוק הבהיל אותה לבית החולים, שם הוגדר מצבה כקריטי. הרופאים שטיפלו בספירו לא דמיינו, כמובן, אפשרות שתהפוך לספורטאית מקצוענית. באותה תקופה, אפילו האפשרות שתשוב ללכת נראתה כמו חלום רחוק, משימה בלתי אפשרית, מעין נס רפואי. מגיל 13 ועד גיל 15 עברה מאות טיפולי פיזיותרפיה, אך בסיומן, הנערה הדרום אפריקאית הצליחה לחזור ללכת. וכן, הטיפולים הרפואיים כמובן היו אקוטיים, אך ללא הגישה הבלתי מתפשרת של ספירו - גישה אותה העולם כולו עוד יזכה להכיר - הרי שלא היה לה סיכוי. בזמן שאחרים טענו שאין לה צ'אנס לעשות משהו, הנערה הקשוחה סירבה לרחם על עצמה, סירבה לראות בעצמה נכה.
"אחרי התאונה, לא רציתי להסתכל על עצמי כנכה", סיפרה. "האמת שממש נפגעתי כשהפיזיותרפיסטים שלי הציעו שאתחיל להתחרות כנכה. אחרי דמעות רבות, אימא שלי שכנעה אותי להירשם לתחרות של ספורטאים נכים. זכיתי ב-50 מטר חופשי, ושברתי את שיא דרום אפריקה. ברגע הזה החלומות שלי השתנו - מלהיות ספורטאית אולימפית, ללהיות ספורטאית פראלימיפית. אבל ברגע שנחשפתי לאנשים עם מוגבלויות הרגשתי יותר בנוח עם שלי, והתחלתי להעריץ אותם על מה שהם הצליחו לעשות".
כן, מתברר שמעז יצא מתוק, ובהתחשב בנסיבות, ספירו הצליחה להפוך את הטראומה האישית לנקודה ממנה היא הצליחה לשאוב השראה, ולעורר השראה באחרים. "אחרי התאונה היו לי כל כך הרבה הזדמנויות לפגוש אנשים מדהימים ולעשות דברים מדהימים", אמרה. "לא הייתי משנה שום דבר ממה שקרה לי לאחרונה".
ב-2006 זכתה במדליה ראשונה, וממש לא אחרונה בקריירה. לאחר שקטפה כמה וכמה מדליות בתחרויות שונות באפריקה ב-2007, הכול היה ערוך ומוכן לרגע הגדול בקריירה שלה. ב-2008, כשהיא בת 17 בלבד, הוכיחה ספירו שאין דבר העומד בפני כוח הרצון, כשזכתה במדליית זהב במשחקים הפראלימפיים בבייג'ינג ב-100 מטר גב. הדרום אפריקאית זכתה לכבוד בצוותא עם סופי פסקו הניו זילנדית, לאחר שהשתיים סיימו ראשונות עם זמן זהה של 1:10:57 דקות - שווה ערך לשיא עולם חדש, ונזכיר, פעם נוספת, שמדובר פה בנערה בת 17. "העבודה הקשה שלי השתלמה. זו הייתה תחושה שקשה היה להסביר. אני מחבקת את הצלקות שלי. יש לי צלקות גדולות על גופי, אבל עבורי הן מקורות להצלחה והן נותנות לי כוח".
ב-2009 ביקרה לראשונה בישראל, כשהניפה את דגל דרום אפריקה במכביה ושחתה מול ספורטאים בריאים לגמרי. ב-2013 שבה למשחקים פעם נוספת, והוסיפה לארון שלה מספר מדליות נוספות. "זה מדהים להיות מעורבת בהתפתחות ספורט הנכים בישראל ובקהילה היהודית. אני מרגישה כל כך ברת מזל להיות חלק מזה", אמרה. בין לבין, בלונדון 2012 זכתה במדליית ארד ולאחר מכן חוותה מספר פציעות בכתף שהולידו שני ניתוחים שונים והיעדרות של 18 חודשים מאימונים ותחרויות, אך השחיינית הצעירה, כמובן, סירבה להרים ידיים, והעפילה ב-2016 לאולימפיאדה שלישית ברציפות האולימפיאדה האחרונה שלה, כך הודתה. "זה היה סוריאליסטי", אמרה על עצם ההעפלה. "הייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי לוודא שזה באמת קורה. אחרי כל הקשיים של השנים האחרונות, זה מדהים לראות שעמדתי בציפיות של עצמי".
בנוסף לשחייה באופן מקצועני, החלה הדרום אפריקאית ללמוד עיתונאות, ומבחינתה יש לא מעט נקודות דמיון בין השניים - בסופו של דבר, לטענתה, היא רוצה לעשות שינוי בעולם, בין אם באמצעות ההשראה שהיא מעוררת מתחת למים, או השליחות העיתונאית שהיא חשה מחוצה להם, ושאולי תחוש באפגניסטן, בה היא רוצה לבקר כאשת תקשורת. "תמיד רציתי להקל את חייהם של אנשים", אמרה. "השחייה שלי, ההרצאות שלי, האפשרות לשמש כעיתונאית אחרי שאפרוש - כל אלה יאפשרו לי להשלים את המשימה הזו".
