בוסטון סיימה את הפלייאוף אתמול עם תואר מכובד בדרכו: הקבוצה היחידה שלקחה משחק לאחת משתי הגדולות. היא עשתה זאת דווקא במשחק חוץ בקליבלנד ודווקא ללא אייזאה תומאס הפצוע. למשך שתי מחציות השנייה במשחק השלישי והראשונה ברביעי, בוסטון ללא תומאס נראתה כמו קבוצה שמסוגלת להתמודד עם הקאבס ואף ליצור ללברון ג'יימס בעיות. זה היה מוזר ומפתיע במיוחד, מאחר שבשני משחקי הבית שקדמו לכך, בהם אייזאה כן שיחק, הסלטיקס לא התקרבו להוות יריב ראוי, מגמה שחזרה גם במשחק הביתי השלישי שסגר את הסדרה.
אני מניח שבבוסטון יודעים שמשחקי הבית מעידים על פערי הרמות הרבה יותר מאשר אותן שתי מחציות במשחקי החוץ, שנבעו בעיקר מנפילת מתח חדה ורגעית של לברון מול יריבה שאין לה סיכוי מולו. אך היכולת של חבורת שחקנים נטולת סקורר להתנפל על הזדמנות שנוצרה ולהשיג ניצחון לא הגיוני כן יכולה להעיד על רוח מיוחדת שקיימת בקבוצה הזו, רוח שמשלבת בין המסורת של המועדון המעוטר, חבורת לוחמים עם אופי נהדר, מאמן מצוין וסיטואציה עתידית שקשה לדמיין טובה ממנה.
הקהל של בוסטון ידע לא מעט קבוצות גדולות לאורך השנים, לכן זה לא מובן מאליו שהוא התאהב בקבוצה הנוכחית. קודם כל באייזאה, שמשחק 53 הנקודות שלו היה רגע של חיבור טוטאלי בין שחקן לקהל, חיבור שגורם לכך שקשה לדמיין את דני איינג' חושב ברצינות על האפשרות לוותר עליו, למרות שהוא צפוי לבחור בדראפט הקרוב את מי שמועמד להפוך לפוינט גארד הגדול הבא בליגה. אך החיבור של הקהל ממש לא מסתכם בכוכב. מרכוס סמארט הוא מהשחקנים שכל אוהד היה רוצה בקבוצה שלו, שחקן של אנרגיות, הגנה רצחנית ומהלכי מומנטום, שעכשיו מתברר גם שיכול לתפוס יום של שבע שלשות באמצע הגמר האיזורי. אל הורפורד ואייברי בראדלי הם מופת של יעילות שקטה, שחקנים שרק נותנים ולא לוקחים, קלי אוליניק מעצבן יריבים, משיג נקודות וכיכב במשחק 7 מול וושינגטון, ג'יילן בראון נראה הרבה יותר מבטיח אחרי הפלייאוף. החבורה הזאת ניצחה בסיבוב השני יריבה הרבה יותר מוכשרת. היא עשתה זאת לאחר שיצאה מבור גדול בשני המשחקים הראשונים ולמרות שאייזאה לא היה אמור לתפקד מבחינה פיזית ונפשית.
מי שניצח על החבורה הזאת הוא גם אחד המרוויחים הגדולים של הפוסט סיזן: בראד סטיבנס. המאמן הצעיר נכנס לפלייאוף כשהוא עדיין לא ניצח סדרה ולפני שהספיק להתמקם בכיסא שלו כבר היה בפיגור 2:0 לאחר שני הפסדי בית לשיקגו. היה לו מזל עם הפציעה של רייג'ון רונדו, אך המוטיב החוזר של בוסטון בפלייאוף הוא שהיא ידעה למקסם את המזל שלה. ההימור שלו על ג'רלד גרין בחמישייה מהמשחק השלישי התברר כהברקה מאוד לא מובנת מאליה, הברקה ששינתה את פני הסדרה לא פחות מהפציעה של רונדו.
לאורך הפלייאוף סטיבנס ידע למצוא את ההרכבים הנכונים לכל משחק ולכל סדרה, הוא זיהה את השחקנים החמים בתוך הסגל הרחב שלו ולא פחד לתת להם הזדמנות, גם אם מדובר בשחקן שכל השנה היה בקצה הרוטציה כמו גרין או ברוקי כמו בראון. ניהול הסדרות שלו לא היה מושלם, הוא נע בעקשנות בין אמיר ג'ונסון לגרין בחמישייה כשמדי פעם התבקשו אפשרויות אחרות, זה תרם לכך שיותר מדי משחקים בוסטון פתחה בפיגור גדול עד שהוא מצא את ההרכב הנכון. אך מדובר במאמן צעיר שעדיין לומד לנהל סדרות, מאמן שכל הזמן לומד ומגיב להתפתחויות וקל לראות אותו גדל יחד עם הקבוצה שלו.
מה שהיה חשוב במיוחד מבחינת סטיבנס, הרבה יותר מהתגובות תוך כדי משחקים וסדרות, זה שהוא הוכיח שהשיטה שלו עובדת גם בפלייאוף. בוסטון ניצחה משחקים בהם הייתה בחיסרון איכותי בזכות התרגילים המגוונים שיצרו יתרונות קטנים שבלעדיהם שחקנים כמו ברדלי וג'יי קראודר לא יכולים להגיע למצבי קליעה. סטיבנס למד לזהות את החסרונות ההגנתיים של היריבות ולנצל אותם בתוך השיטה שלו, בדגש על מאפיינים מסוימים שלה. הוא לא היה צריך להמציא את הגלגל כדי להגיב להתמקדות של וושינגטון באייזאה, אלא פשוט להשתמש בתרגילים הנכונים שמאפשרים לאחרים לנצל את השטחים שנוצרו.
הרגע המייצג ביותר של הפלייאוף של סטיבנס היה סל הניצחון מול קליבלנד: במצב של שוויון, עשר שניות לסיום, הוא בחר לבצע תרגיל יציאה מחסימה עבור אייברי בראדלי. מתי בפעם האחרונה ראיתם קבוצת NBA מבצעת תרגיל יציאה מחסימה של קלע במהלך האחרון במשחק? מאוד יכול להיות שאם אייזאה היה משחק בוסטון הייתה מבצעת מהלך סטנדרטי יותר עבורו, אך באותה מידה סטיבנס היה יכול לשים את הכדור בידיים של סמארט, שהיה ביום מטורף, ולקוות שהוא יצליח ליצור משהו. זה מה שרוב המאמנים היו עושים.
סטיבנס הוציא את המקסימום מחבורה מוגבלת מאוד מבחינת כישרון, שחקנים כמו בראדלי וקראודר נחשבו לשוליים מחוץ לשיטה שלו, אבל בקרוב נוכל לדעת מה הוא מסוגל לעשות עם סגלים מוכשרים בהרבה. לעומת סן אנטוניו, לבוסטון אין אפשרות ריאלית להאמין שהסגל הנוכחי מסוגל להתמודד עם שתי הגדולות, אך יש לה סיבות מצוינות להאמין שכבר מהעונה הבאה הסגל ישתדרג משמעותית. קשה לזכור מתי קבוצה במצב טוב כל כך, קבוצה שהגיעה לגמר איזורי, הייתה במצב בו היו לה כל כך הרבה אפשרויות להתחזק. השאלה שמעסיקה את דני איינג' כרגע היא האם לבנות קבוצה גדולה עכשיו או להשקיע בצעירים שייצרו קבוצה גדולה בעוד חמש שנים. התשובה ההגיונית ביותר כרגע היא גם וגם.
קודם כל, לבוסטון תהיה אפשרות להציע חוזה מקסימום בשוק החופשי בקיץ, והיא צפויה להיות היעד האטרקטיבי ביותר לשחקנים בכירים שמחפשים סיטואציה בה יוכלו להתמודד על אליפות. השם החם ביותר בהקשר של הסלטיקס הוא גורדון הייוורד, שאם יבחר לעזוב את יוטה זה כנראה יהיה לבוסטון כדי לחבור למאמנו מתקופת המכללות. הייוורד הבהיר העונה שהוא שחקן בקליבר של פול ג'ורג' וג'ימי באטלר שבוסטון ניסתה להביא בטרייד והייתה נאלצת לשלם מחיר כבד עבורם. אותו היא יכולה להשיג בלי לוותר על כלום.
אך גם אם הייוורד יבחר להישאר בעולם המורמונים, בוסטון תוכל למצוא כמה שחקנים מעניינים בשוק החופשי, בעיקר בעמדה החסרה שלה: הפאוור פורוורד. בלייק גריפין יכול לצאת מהחוזה שלו, פול מילסאפ כבר עשה זאת, סרג' איבקה הוא שחקן חופשי. אם אחד מהשלושה האלה ייכנס למשבצת של אמיר ג'ונסון, זה יהיה שדרוג מאוד משמעותי בפני עצמו. ואחריו, איינג' יוכל להתפנות לטרייד על סמול פורוורד בכיר. מעט מאוד קבוצות יהיו מוכנות לשלם מחיר משמעותי על באטלר, שנותרו לו שנתיים בחוזה, ובטח על ג'ורג' שנותרה לו שנה אחת והשמועות כבר קושרות אותו ללייקרס.
אם שיקגו ואינדיאנה לא ימהרו למכור את הכוכבים שלהן, יש גם אופציה פחות פופולרית אך הרבה יותר זולה מבחינת מה שבוסטון תצטרך לתת: כרמלו אנתוני. עבור קבוצה שמנסה לבנות קונטנדרית עכשיו בלי לוותר על נכסים וגמישות עתידית, להביא את מלו במחיר רצפה עם חוזה לשנתיים עשוי להיות פתרון מוצלח. מלו ידוע כשחקן אנוכי שמתקשה להשתלב במסגרות מצליחות, אבל בנבחרת ארה"ב הוא דווקא נראה נהדר לצד הכוכבים הגדולים והתאקלם בקלות בסיטואציה. לא הייתי פוסל את האפשרות שבקבוצה איכותית ומאומנת נהדר מלו יידע להביא את עצמו לידי ביטוי מוצלח ככינור השני שבוסטון זקוקה לו לצד אייזאה.
הסברה הרווחת כרגע היא שכדי להביא את ג'ורג' או באטלר, איינג' יצטרך לוותר על אחת משתי הבכירות של ברוקלין הבחירה הראשונה בדראפט הנוכחי או הבחירה של הדראפט הבא. הטענה שלי היא שבוסטון עמוסה כל כך בנכסים, שהיא יכולה להציע את החבילה הטובה ביותר עבור אחד מהשניים האלה מבלי לוותר על הבחירות וגם לא על שני הצעירים המבטיחים ביותר שלה: מרכוס סמארט וג'יילן בראון. כדי להסביר זאת צריך לפרט את רשימת הנכסים של בוסטון.
בדראפט הנוכחי, פרט לבחירה הראשונה, תהיה לסלטיקס גם הבחירה ה-36. בדראפט הבא, פרט לבחירה של ברוקלין תהיה גם בחירת הסיבוב הראשון שלה. ב-2019 עשויות להיות לבוסטון שלוש בחירות סיבוב ראשון, כולל בחירה אטרקטיבית עם הגנות מינימליות של ממפיס, שבהחלט ייתכן שתידרדר בשנתיים האלה מחוץ לפלייאוף. מספר שחקנים שאיינג' בחר בשנים האחרונות עוד לא הגיעו לקבוצה, המסקרן שבהם הוא גורשן יבוסלה, הצרפתי ששיחק בעונה החולפת בסין ובליגת הפיתוח ושמזכיר במאפיינים רבים את דריימונד גרין בתחילת דרכו. גם אנטה ז'יז'יץ' הראה לא מעט פוטנציאל בדרושאפקה של דיוויד בלאט העונה. בסגל הקיים, ניתן לציין את ג'יי קראודר והחוזה הנוח מאוד שלו, אפשרות של סיין אנד טרייד על קלי אוליניק שהופך לשחקן חופשי מוגבל וטרי רוזיר שמתקשה לקבל הזדמנויות בסגל עמוס בגארדים אך בהחלט נראה כמו מישהו שיכול להתפתח לפוינט גארד איכותי.
מתוך הרשימה הזאת, בוסטון יכולה ליצור חבילה קלאסית לקבוצה שרוצה לבנות מחדש. איינג' לא יצטרך לפעול מהר, הוא יכול לבצע טרייד גם במהלך העונה, כאשר הקבוצות יהיו לחוצות יותר לא לאבד את הכוכבים שלהן ללא תמורה. בכלל לא בטוח שעל ג'ורג', או אפילו באטלר, תהיה קבוצה שתסכים לשלם יותר מחבילה שכוללת את קראודר, רוזיר, אוליניק/יבוסלה ומספר בחירות עתידיות.
אם כל זה יקרה, לבוסטון תהיה בשנה הבאה קבוצה כפולה. לצד החמישייה הראשונה, יהיה ספסל של צעירים, בראשות פולץ, שיתחילו להתחבר לקראת השתלטות עתידית. הצעירים יהיו גם העתיד וגם ההווה, כשהם יהוו מחליפים ראויים במחיר זול של חוזי רוקי. אם פולץ ואייזאה יוכלו לשחק דקות משמעותיות ביחד, הרוקי יוכל גם להיכנס לעניינים בקצב שלו עד שיתברר האם הוא בנוי להוביל קבוצה גדולה. אם הכל יילך חלק, בסופו של דבר יגיע השלב, כנראה כבר בקיץ הבא, בו איינג' יצטרך להחליט למי לשלם ובעלי הבית יצטרכו להחליט כמה הם מוכנים לחרוג מתקרת המס, אבל אלה צרות שכל קבוצה אחרת הייתה חותמת עליהן.