דרוש לוחם קודקוד: מבחן המנהיגות של גולדן סטייט בגמר ה-NBA

כמה קיווינו לאיזו הפתעה. כמה רצינו שבכל זאת יקרה משהו מעניין בגמרים האזוריים של הפלייאוף השנה. נכון, לכולם היה ברור כבר מתחילת הפלייאוף שיש העונה בליגה שתי קבוצות-על שמשחקות בפועל בליגה משל עצמן, ולא ממש רואות כל שאר הקבוצות שמסביב. ובכל זאת, הייתה איזו תקווה שלפחות בדרך לשחזור סדרת הגמר של שתי העונות הקודמות, נזכה לאיזה מאבק מעניין ומותח, בסגנון סדרת גמר המערב של השנה שעברה, כשאוקלהומה סיטי נלחמה נגד גולדן סטייט עד טיפת הדם האחרונה.

הפעם זה לא קרה. הניצחון של קליבלנד לפנות בוקר בגארדן בבוסטון מחזיר אותנו פעם נוספת להתמודדות האולטימטיבית בין הקאבס לבין הווריירס, והפעם חייבים לומר שהדרך לשם הייתה משעממת וחד צדדית במיוחד. בסופו של דבר, האקשן האמיתי מתחיל עכשיו, ונראה לי שזה לא יהיה הימור מסוכן לומר שסדרת הגמר תהיה הרבה יותר מעניינת משתי הסדרות שראינו בשבוע האחרון. רגע לפני שזה מתחיל, ברשותכם, כמה מסקנות ומחשבות על מצב הליגה בסיום שלושת הסבבים הראשונים של הפלייאוף.

עוד בנושא:

קליבלנד הביסה 102:135 את בוסטון ועלתה לגמר, לברון עבר את ג'ורדן
לברון סוגר את הפער מג'ורדן: "חוץ מלהתקרח, עשיתי כל שהוא עשה"
דני איינג': "ניסינו לגרום ללונזו בול לבוא להתאמן, הם סירבו בנימוס"
היחידה: סיכום העונה המרשימה של סן אנטוניו, עם מבט לעתיד הקרוב

גמר המערב נגמר ברגע שקוואי לאונרד נפצע בנחיתה על הרגל של זאזה פאצ'וליה. זה נראה לא רלוונטי עכשיו, אחרי הסוויפ המשפיל, אבל חשוב לזכור שהמפגש בין שתי הקבוצות עם המאזן הטוב בליגה התחיל דווקא די טוב. הספרס נתנו בליץ יפה שהדהים את גולדן סטייט ושמרו כמו ברזל על המשמעת והחילופים בהגנה. זה אמנם ויכוח שאי אפשר באמת לנצח בו, אבל אני משוכנע שאלמלא הפציעה של קוואי, הייתה לנו סדרה רצינית של שישה משחקים.

ברשתות החברתיות בארה"ב התנהל השבוע ויכוח רציני בשאלה, האם מאנו ג'ינובילי ראוי או לא להיכנס להיכל התהילה. אלה שמתנגדים לכניסתו להיכל, הצביעו על כך שהנתונים הסטטיסטיים היבשים של הקריירה שלו, לא הרבה יותר מרשימים מאלה של שחקנים שאף אחד לא באמת חושב שצריכים להיכנס לרשימת הגדולים בכל הזמנים.

אז נכון, ג'ינובילי רשם ממוצע קריירה של 13.6 נקודות ו-4 אסיסטים למשחק, לא בדיוק שורת הנתונים הכי מרשימה. אבל זו בעיניי דוגמא קלאסית למצבים בהם המספרים לא מספרים את כל הסיפור. ג'ינובילי הוא שחקן שפעם אחר פעם הוכיח את גדולתו ברגעים המכריעים בפלייאוף. ראינו את זה השנה במשחק החמישי בחצי-גמר המערב מול יוסטון, עם הבלוק המדהים על הארדן והסל שקדם לו. ראינו את זה במשחק החמישי בסדרת הגמר של 2014, מול מיאמי של לברון. ואפשר להמשיך וללכת אחורה לכל האליפויות של הספרס בעידן טים דאנקן.

מעבר לכך, חשוב לזכור שמאנו הוא אחד השגרירים הגדולים של המשחק ליבשת דרום אמריקה, ושותף במדליית זהב אולימפית של נבחרת ארגנטינה ב-2004. ההיכל שממוקם בעיר ספרינגפילד, מסצ'וסטס, הוא היכל התהילה של הכדורסל – לא רק של ה-NBA, ולכן גם להופעה הבינלאומית הזו יש חשיבות. בשורה התחתונה, אין בכלל שאלה – מאנו להיכל התהילה.

ההפסד הצורב לגולדן סטייט חידד את הבעיות של סן אנטוניו, שמוצאת את עצמה עם סגל קצר וכוכב אחד – קוואי, שבלעדיו הקבוצה פשוט לא קיימת. אולדריג' וגאסול כבר מבוגרים, הראשון גם לא הוכיח שהוא באמת ווינר, עתידו של טוני פארקר לא ברור, וג'ינובילי כאמור כבר בסוף הדרך.

סן אנטוניו חייבת להביא לפחות שני כוכבים בקיץ הקרוב בשביל לתת פייט לגולדן סטייט בעונה הבאה. יש להם עדיין סגל תומך מצוין, כוכב ענק בדמות קוואי, ומאמן שאין צורך להרחיב לגבי איכותו. לא יפתיע אותי אם המהלך שלהם יהיה "דאבל פול" – לגנוב את כריס פול מהקליפרס המתפרקת, ולצרף את פול ג'ורג' שהגיע הזמן שישחק בקבוצה שיש לה סיכוי לקחת אליפות. צמד כזה, יחד עם קוואי ושאר הסגל, יהפוך לאיום אמיתי על גולדן סטייט.

גולדן סטייט מגיעה מוכנה לגמר מול קליבלנד. למרות הקשיים שעברו על סטיב קר (נאחל רק בריאות), הקבוצה מחוברת ומשחקת כדורסל יפה, קצבי ומשוחרר. יש הרבה פירגון בין הכוכבים,הנעת כדור מצוינת, הרבה אסיסטים וסלים קלים. מכונת החסימות בהתקפה עובדת במלוא המרץ ומתישה את היריבות. מבחינה מנטלית, הם נראים טוב.

אחת השאלות המעניינות בהקשר של הקבוצה עמוסת הכוכבים הזו היא, מי משמש בפועל כמנהיג של החבורה. בקליבלנד גם יש הרבה שמות גדולים, אבל אין בכלל שאלה שהמנהיג הוא לברון. בבוסטון של שלושת הגדולים בעשור הקודם, היה ברור שבסוף, המנהיג של הקבוצה זה קווין גארנט. הלייקרס של שאקובי התפרקו כי השניים לא הצליחו לפתור ביניהם את השאלה הזו. ומה לגבי גולדן סטייט הנוכחית?

בתוך השלישייה קרי-דוראנט-גרין יש תיאום מצוין שהוליך אותם עד כה לסוויפ משולש בפלייאוף. קרי איפס את היד וחוץ מהזקן המכוער שלו מספק עד כה פלייאוף מושלם. גרין ממשיך להיות המנוע של הקבוצה והשחקן הכי דומיננטי בהגנה, שם דגש על חטיפות, ובמקביל הוא משפר את הקליעה משלוש. אבל אם תשאלו אותי, המנהיג של הקבוצה בפלייאוף הנוכחי הפך להיות דוראנט, שקולע פחות נקודות אבל עושה זאת באחוזים נפלאים, מאיים על הסל מכל מרחק אפשרי, נותן הגנה חזקה, נלחם בריבאונד וגם מנפק אסיסטים נהדרים.

מי שקצת נפגע מהדומיננטיות הזו של דוראנט הוא קליי תומפסון, שחייב לאפס את עצמו לקראת הגמר כי השלשות שלו יהיו קריטיות לפחות במשחק אחד או שניים בסדרה הזו. הקאבס יעשו התאמות כדי להקשות על דוראנט וקרי, וזה יהיה הרגע שבו תומפסון יהיה חייב להתעלות על עצמו. מבחינת גולדן סטייט, הכי חשוב לנצח את המשחק הראשון בבית – יש להם בדרך כלל הנעה איטית אחרי מנוחה וקליבלנד ינסו לעשות להם "טיפול בהלם" מהרגע הראשון של הסדרה.

בתור אוהד שרוף של בוסטון אני כמובן לא אובייקטיבי, אבל הדבר היחיד שגרם לעניין כלשהו בגמרים האזוריים היה הלב הגדול של בוסטון במשחק 3 המדהים, שבו הם ניצחו ללא אייזאה תומאס הפצוע. מי שהוכיח במשחק הזה שהוא גדל להיות כוכב אמיתי הוא אייברי בראדלי, שהיה יציב ואמין לאורך כל הפלייאוף, קלע שלשות נהדרות, המשיך להיות אחד משחקני ההגנה הכי טובים בליגה, והוכיח לכולם שהוא עלה כיתה בשנת 2017.

בתחילת הפלייאוף, אחרי שהיו בפיגור 2:0 נגד שיקגו, לא נתתי לסלטיקס סיכוי. אבל אחרי הסדרה הקשה מול וושינגטון, והמשחק הבודד שגנבו בקליבלנד מתחת לאף של לברון, אפשר לומר בביטחון שבוסטון נמצאת בדרך הנכונה, והולכת להחזיר עטרה ליושנה. בראד סטיבנס מאמן סופר-אינטיליגנטי שהשחקנים מוכנים להתאבד בשבילו על המגרש. הקבוצה משחקת עם רוח לחימה, ומנצחת את היריבות בשיניים – לא כדימוי, אלא מילולית, כפי שאייזאה תומאס הוכיח בסדרה נגד וושינגטון. בנוסף לכל זה יש להם השנה את הבחירה הראשונה בדראפט. הגיע הזמן לבנות אימפריה שתתחרה במונופול של לברון במזרח.

לדעתי הבחירה הראשונה לא תספיק בפני עצמה, ובוסטון צריכה להתרכז בלהביא סופרסטאר אחד נוסף כדוגמת פול ג'ורג' או בלייק גריפין, מישהו שיתן לקבוצה הזו את הגרוש ללירה שחסר לה כדי לנצח בשנה הבאה את קליבלנד בסדרת הגמר.

לברון עבר הבוקר את מייקל והפך לקלע המוביל בפלייאוף בכל הזמנים. בעקבות זה, כצפוי, נפתח מחדש הדיון "לברון או מייקל", שבעיניי היה ונותר דיון של כפירה וחילול קודש. לברון הוא כיום השחקן המוביל בעולם, אין ספק בכך, אבל הוא חייב לפחות עוד אליפות אחת בקליבלנד כדי להיכנס בכלל לתחרות הזו עם מייקל. וחשוב לזכור שמייקל מעולם לא הפסיד סדרת גמר. הפסד של לברון השנה לגולדן סטייט יסיים סופית את הוויכוח הזה.

אף אחד לא יכול לדעת איך זה ייגמר, אבל נקודה אחת שחשוב להתעכב עליה: קיירי אירווינג הולך להיות קריטי בסדרה הזו לא פחות מלברון. ראינו בסדרה נגד בוסטון את חשיבותו. אחרי משחק 3 שבו לברון נראה כבוי ואדיש, באופן שהזכיר את הסדרה הרעה שלו נגד הספרס ב-2014, קיירי לקח פיקוד במשחק הרביעי – שבמהלכו לברון נכנס מוקדם לבעיית עבירות – וסיים את המשבר המנטלי של הקבוצה עם ניצחון משכנע שהחזיר להם את הביטחון.

גם בעונה שעברה, האליפות ההיסטורית אמנם נרשמה על שמו של לברון ובצדק, אבל אסור לשכוח שאת השלשה הבלתי נתפסת שהביאה את הניצחון קלע קיירי אירווינג. כמובן שכל שחקן בגולדן סטייט רואה את השלשה הזו מול העיניים דבר ראשון כשהוא קם בבוקר ודבר אחרון לפני השינה. הם יעשו הכל כדי למנוע שיחזור של האירוע הזה השנה, ואילו הקאבס יצטרכו את כל הצוות שלהם בטירוף כדי לשחזר את ההישג, כי הפעם תצוגות גדולות של לברון וקיירי בפני עצמם, לא יספיקו.

התחזית האישית שלי: גולדן סטייט נוקמת ודוראנט ממצב את עצמו לראשונה בקריירה כשחקן הטוב בעולם. אבל האמת, לא ממש אכפת לי גם אם יתברר שטעיתי – העיקר שתהיה לנו אחלה סדרה ושנקבל סוף סוף את הכדורסל שכולנו מצפים לו.