הכי מוריניו שיש: מנצ'סטר יונייטד ויתרה על הכדור בדרך לזכייה

קחו את הכדור ותעשו איתו מה שבא לכם. זו היתה אתמול הגישה של מנצ'סטר יונייטד כלפי אייאקס בגמר הליגה האירופית. הילדים מאמסטרדם, עם הגיל הממוצע הנמוך בהיסטוריה בגמר אירופי כלשהו, ועם מאמן חסר נסיון באופן קיצוני במעמד, לא ידעו מה לעשות עם הדבר העגול הזה. ליתר דיוק, הם זכרו כיצד לגלגל אותו מאחד לשני, אך לא היה להם מושג כיצד לנווט אותו אל הרשת תחת לחץ בלתי פוסק שהופעל עליהם בשליש האחרון של המגרש. לכן מנצ'סטר יונייטד ניצחה בנוקאאוט, וזאת מבלי להזדקק לכדור.

שני נתונים סטטיסטיים נדירים בולטים במיוחד. ראשית, איאקס ניסתה לבעוט לשער 17 פעמים, אך תשעה מהכדורים האלה נבלמו על ידי שחקן יונייטד, ולא הגיעו אפילו לסביבתו של סרחיו רומרו בין הקורות. מדובר ביותר מ-50 אחוזים, וייתכן שמדובר בנתון חסר תקדים. הוא מצביע על הכנה טקטית מדוקדקת, וגם על הקרבה והשקעה. שחקני יונייטד היו תמיד קרובים ליריבים, חזו את המהלכים מראש, והיו מוכנים לקפוץ ולספוג את הבעיטות בגופם ללא הפסקה. חמש בעיטות נוספות של אייאקס לא היו מדויקות, שלוש בלבד הגיעו למסגרת, ואף אחת לא סיכנה את רומרו באמת.

שנית, מנצ'סטר יונייטד החזיקה בכדור ב-33 אחוזים בלבד מזמן המשחק. גם זה חריג מיוחד, קל וחומר כשמדובר בקבוצה פייבוריטית על הנייר. לצורך השוואה, אחוזי החזקת הכדור של צ'לסי המושמצת וההגנתית לכאורה של רוברטו די מתאו עמדו בגמר ליגת האלופות מול באיירן מינכן ב-2012, על 44 אחוזים – וזאת במגרש הביתי של היריבה. טבעי לתהות, כמובן, אם השדים האדומים שברו אתמול שיא בגמר אירופי בהיבט זה, ובדיקה פשוטה העלתה כי התשובה שלילית. הייתה קבוצה שהחזיקה בכדור קצת פחות, ובכל זאת יצאה עם ידה על העליונה. זוהי אינטר, עם 32 אחוזי החזקת כדור מול באיירן בגמר ב-2010. גם אז, באופן לא ממש מפתיע, עמדה התוצאה הסופית על 0:2 לזכות הקבוצה שלא רצתה את הכדור.

לא צריך להזכיר מי אימן את אינטר לפני שבע שנים, אבל מעניין מאוד כי יריבו של הפורטוגלי היה לואי ואן חאל. בקיץ האחרון, החליף המיוחד את ההולנדי על הספסל של מנצ'סטר יונייטד, ואתמול הושלם סופית המהפך. הקבוצה עברה מקיצוניות אחת לשנייה. ב-2015/16, הואשם ואן חאל, ובצדק לא מבוטל, בכך שדגל בהחזקת כדור סתמית וחסרת תכלית. יונייטד הניעה את הכדור ללא הרף, שברה את שיאי אנגליה במסירות לאחור, אבל לא סיכנה את השער וסיימה את העונה עם 49 שערי זכות בלבד בפרמיירליג. מוריניו נתן אתמול לאייאקס, המזוהה עם ואן חאל, לשחק כמו יונייטד מהעונה שעברה וניצח אותה כמו יונייטד של העונה – קבוצה ששמה דגש על יעילות ותכליתיות, במיוחד במשחקים החשובים ביותר.

לפעמים נזקקה יונייטד למזל. בגמר גביע הליגה, למשל, היא עלתה ליתרון 0:2, אבל ההחלטה לתת את הכדור לסאות'המפטון התבררה כטעות. היריבה השוותה, והייתה ראויה מאוד לזכות בתואר, אלמלא שער הניצחון של זלאטן איברהימוביץ' בדקה ה-89 אשר גרם למוריניו להכריז כי השבדי צריך לקבל את כדור הזהב. במשחק הגומלין הביתי מול סלטה ויגו בחצי גמר הליגה האירופית, נגד יריבה נחותה שהפסידה משחק אחרי משחק בליגה הספרדית, עלתה יונייטד ליתרון ו-ויתרה על הכדור. זה כמעט נגמר רע בשנייה האחרונה של זמן הפציעות, אבל ג'ון גידטי לא פגע בכדור מול שער ריק והחמיץ את הכרטיס לגמר במולדתו.

אתמול חייכה פורטונה לשדים האדומים בדרך אחרת. הבעיטה של פול פוגבה בדקה ה-18 לא הייתה טובה במיוחד, אבל הוסטה פנימה וגרמה לכך שמשחק יצירתי לא היה רלוונטי עוד מבחינת מוריניו. אפשר היה לתת לילדים שמנגד להשתעשע בגן המשחקים, ולהעיף את הכדור לכל הרוחות. לא פחות מ-23 הרחקות כדור נרשמו למנצ'סטר יונייטד בגמר הזה. היא דייקה ב-70 אחוזים בלבד מהמסירות, לעומת 88 אחוזים של סגנית אלופת הולנד. לא היו ניסיונות מסירה רבים במיוחד – 276 בלבד לעומת 642 מסירות של אייאקס. זה לא היה מאולץ, ואייאקס לא הכריחה את יונייטד להסתגר. זו הייתה תכנית המשחק, והיא עבדה מצוין בכל הקשור לתוצאה.

האם התוכנית הזו ראויה? זו כבר שאלה מורכבת, והוויכוח הנצחי הזה לא יוכרע לעולם, אבל כדאי לשים לב לנקודה חשובה. יש מאמנים חד ממדיים שדוגלים לאורך הקריירה בשיטה אחת בלבד – הדוגמא הקלאסית ביותר היא טוני פוליס המהולל. לאנשי מקצוע מסוג זה מגוחך לבוא בטענות. מוריניו שונה מהם בתכלית. הוא אחד המאמנים המגוונים ביותר בעולם, וקבוצותיו מסוגלות לשחק כדורגל התקפי מרהיב. אפשר היה לראות זאת פעמים רבות בפורטו, בצ'לסי, באינטר, ובמיוחד בריאל מדריד. בעונת האליפות ב-2011/12 כבשו הלבנים 121 שערים, וזהו שיא כל הזמנים. גם שלישיית MSN לא השכילה לשבור אותו. הפורטוגלי יודע להקנות לחניכיו כלים התקפיים, ויכולתו המצוינת לנתח שחקני הגנה של היריבה מאפשרת לקבוצותיו לנצל את נקודות התורפה שלהם. ניצוצות כאלה אפשר היה לראות במשחקים מול קבוצות תחתית בפרמיירליג גם העונה.

עם זאת, ברגעים הקריטיים ביותר, לא סומך מוריניו על התקפה. הוא לא סומך על שחקניו, וגם לא על עצמו. הוא נחוש להרוג את המשחקים האלה ללא כל הצדקה. אפשר להבין את אינטר מול באיירן ב-2010, אבל האם יונייטד באמת צריכה לעשות בונקר מול סאות'המפטון, סלטה ויגו ואיאקס? אפילו רשימת הפצועים הארוכה לא יכולה לשמש תירוץ, בוודאי לא אתמול. עם הכישורים הפנומנליים של פול פוגבה, הנריך מחיטריאן, חואן מאטה ומרכוס רשפורד, אל מול הבלם הצעיר ביותר בתולדות הגמרים האירופיים (גם אם מתייס דה ליכט הוא כוכב על בפוטנציה שהפגין משחק מעולה אתמול), ויתור מוחלט על התקפה הוא עלבון לכדורגל. שישה ניסיונות בעיטה ב-90 דקות הם עלבון לכל קבוצה, קל וחומר עבור מועדון בסדר גודל של מנצ'סטר יונייטד.

מחיטריאן כבש אתמול שער נאה, אך את רוב המשחק הוא בילה כמגן שמאלי נוסף, בעוד מאטה תופקד כמגן ימני נוסף. מוריניו הנחה את כל שחקניו להידמות לאנדר הררה – הבולדוג הבלתי נלאה שמסמל יותר מכל את הסגנון של יונייטד הנוכחית. הבאסקי הוא שחקן נהדר, ואתם מוזמנים לקרוא כאן על סגולותיו ועל ההתעלמות הלא מוצדקת של ואן חאל ממנו. אצל מוריניו הוא הפך לבאנקר בהרכב, והדבר מסמל יותר מכל את השינוי שעברה הקבוצה. השילוב של הררה חיובי כשלעצמו, אבל הוא לא יכול להיות השחקן הדומינטטי על המגרש – תפקידו לסייע לכוכבים הגדולים. כאשר מחיטריאן ומאטה משחקים כמו הררה, אין מנוס מלקבוע כי יש בעיה.

גמר הליגה האירופית היה חשוב מאוד עבור יונייטד. הזכייה העניקה את הכרטיס הנחשק לליגת האלופות, והיא הייתה חיונית עוד יותר אחרי פיגוע הטרור במנצ'סטר. אלא שהגישה באמצעותה הושג הגביע הרסה את האירוע עבור הצופים הנייטרלים, ולא הייתה הכרחית לנוכח מאזן הכוחות על המגרש. אפשר היה לנצח את אייאקס גם אחרת, והדרך שנבחרה לא תואמת את ה-DNA של מנצ'סטר יונייטד. חלק ניכר מאוהדיה חוגגים עכשיו, אך החגיגות האלה מצביעות על כך שהשינויים המבניים במועדון הגיעו גם ליציעים.

מוריניו השתלט על הקבוצה הזו, והוא הופך אותה בצעדי ענק לסוג של צ'לסי, בעוד צ'לסי של אנטוניו קונטה דווקא מזכירה את יונייטד של פעם. בסיום הקדנציה של הפורטוגלי באולד טראפורד, כאשר יסתכלו האוהדים על הגמר הזה בדיעבד, הם כבר לא יזכרו את הניצחון. הם יראו בו ציון דרך משמעותי בדרך לתהום.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק