"ראיתי את ישראל והתאהבתי": הסיפורים ההיסטוריים של משחקי המכביה

"זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בישראל. הייתי אחרי מחנה אימון של קבוצת ה-NBA בולטימור בולטס, שבחרה בי אחרי הקולג' כדי שאשחק אצלה, הם נתנו לי דירה יפה בעיר ופתאום קיבלתי מכתב להצטרף לנבחרת ארה"ב למכביה. באתי לבעל הבית אייב פולין, גם הוא יהודי, ואמרתי לו שמחנה האימון של הקבוצה הוא בספטמבר אז אולי כדאי שאסע לשבועיים עם נבחרת ארה"ב למכביה וככה אשמור על כושר.

הוא אישר לי. הייתה משלחת מכובדת, מארק ספיץ היה חבר בה, והייתה לארה"ב נבחרת כדורסל חזקה שגם זכתה בזהב. הופתענו. פתאום ראינו יהודים מכל העולם, יהודים שמדברים איטלקית, ספרדית ופורטוגזית. אמנם אבא שלי היה בארץ ישראל בשנות ה-20 וה-30 אבל לא דיברנו עליה יותר מדי בבית, לא ידענו הרבה על ישראל, לא ידענו שיש בה מסעדות וקולנוע ותרבות וחיים מודרניים, חשבנו שהיא מדבר". כך מתאר טל ברודי את הימים בהם נשזר סיפורו האישי בסיפורה של מדינת ישראל, והוא הפך להיות אגדת כדורסל ישראלית והאיש שמגלם באישיותו יותר מכל את החזון הציוני-ספורטיבי של יוסף יקותיאלי.

יקותיאלי היה בן 15 כשדפדף בעיניים נוצצות בחוברת שהתגלגלה לידיו, ובה תמונות וסיפורים על אולימפיאדת שטוקהולם 1912.

כך נולד בראשו רעיון הקמת מפעל הספורט הציוני הגדול בעולם, המכביה. ב-1928 יקותיאלי הגיש למנחם אוסישקין, נשיא קרן קימת לישראל, תכנית מפורטת עליה עמל במשך שנים. הרעיון היה לקיים ב-1932 כינוס ראשון של ספורטאים יהודים מכל העולם, שכלל גם עיתוי סמלי: 1,800 שנה למרד בר כוכבא. תנועת מכבי העולמית אימצה בחום את הרעיון והתכנית, שנהנו גם מתמיכה של התאחדויות הספורט הבינלאומיות. הם קראו למפעל החדש שלהם "מכביאדה" ואחר כך השם שונה.

איך גורמים לעם הספר המפוזר בגולה להשתתף בתחרויות ספורט? יקותיאלי יצא ביחד עם חבריו למסע שכנוע על אופנועים ברחבי אירופה ואסיה, כדי לבשר על פתיחתה של האולימפיאדה היהודית. הוא הצליח. 390 ספורטאים מ-18 מדינות עשו את דרכם לארץ ישראל, גם נציגים מיהדות מצרים וסוריה הגיעו.

ה-28 במרץ 1932 היה יום שמשי. תל אביב הקטנה מנתה רק כ-50 אלף תושבים, ונדמה היה שכולם לקחו חלק בטקס הפתיחה, כשאלפים ליוו את מצעד המשלחות שהחל בגימנסיה הרצליה שבדרום העיר והסתיים באצטדיון החדש שהוקם לכבוד התחרויות בסמוך לשפך הירקון. 20 אלף איש צפו בראש העיר הראשון של תל אביב, מאיר דיזינגוף, נכנס לאצטדיון רכוב על סוס לבן. על בימת הכבוד ישבו נחום סוקולוב, חיים נחמן ביאליק והנרייטה סולד שהייתה אחראית לעליית הנוער. המפעל הספורטיבי-ציוני יצא לדרך.

מי שחושב ש-Airbnb היא המצאה מודרנית כנראה שלא מכיר את ההיסטוריה של המכביה. את המלונות שמארחים את הספורטאים והמשלחות כיום החליפה אז נדיבותם של תושבי העיר, שאירחו בבתיהם את היהודים מהגולה. בנמל חיפה, למשל, אלתרו בריכה באחד המפרצים וקיימו שם גם את תחרויות השחייה והכדורמים. הצופים ישבו בסירות, שהובאו במיוחד לצורך האירוע. ריצת ה-10,000 מטר התקיימה בחולות העיר תל אביב ואילו תחרויות ההתעמלות והאתלטיקה התקיימו באולם ללא גג, על בימת עץ. האורחים רוכזו במחנה אוהלים על חוף ימה של תל אביב, במה שנקרא היום חוף מציצים, 10 ספורטאים בכל אוהל.

שלוש שנים מאוחר יותר, יצאה לדרך המכבייה השנייה. בצל עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, ניצלו מרבית המשתתפים (מתוך 1,350 הספורטאים) שהגיעו לארץ ישראל את ההזדמנות לברוח מהטרור הנאצי ועשו עלייה. מארגני המכבייה השנייה סבלו גם מבעיות תקציב, ונעזרו בארגון מכבי העולמי כדי לקיים את התחרות.

כמו כל מפעלי הספורט הבינלאומיים, גם המכבייה לקחה פסק זמן בשנות הארבעים בגלל מלחמת העולם השנייה. רבבות העולים שנשארו כאן מהמכביות הקודמות, איבדו קשר עם קרוביהם, שנפלו קורבן לזוועות שהתרחשו באירופה. כך יצא שהמכבייה השלישית התקיימה רק ב-1950, 15 שנים אחרי השנייה. הפעם, כבר אבד הקשר עם יהודי מדינות מזרח אירופה וארצות ערב, שנותרו מאחורי מסך הברזל.

גם שנות החמישים היו שנים של קליטת עלייה מאסיבית, ובמכביה הרביעית מרבית הספורטאים הגיעו מצפון ודרום אמריקה, שם נקלט חלק ניכר מיהודי מזרח אירופה בתום המלחמה. בתום אותה מכביה הוחלט לקיים את המפעל אחת לארבע שנים, כמו מפעל של הוועד האולימפי.

לקראת שנות השישים, אפשר היה כבר לזהות שיפור בתנאים, אחרי ש'כפר המכבייה' הוקם ברמת-גן, כדי לפנק את האורחים מחו"ל. אצטדיון המכבייה הורחב ל-7,000 מקומות ישיבה ואת טקסי הפתיחה והנעילה העבירו כבר לאצטדיון רמת-גן החדיש. המכבייה של 1957 הייתה אמנם דלת משתתפים, אבל משופעת באיכות כשלתחרויות הגיעו ספורטאים ברמה עולמית.

היסטוריה קטנה נקבעה באותה מכביה כשמרים המשקולות היהודי-אמריקאי יצחק ברגר קבע שיא עולמי בהנפת משקולות במהלך המכביה. שם בולט נוסף הוא של המתעמלת היהודייה הטובה בכל הזמנים, אגנס קלטי ההונגרייה, שזכתה ב-5 מדליות זהב אולימפיות והחליטה להישאר בישראל בתום התחרויות.

במכבייה השישית ב-1961 הוחלט לקיים את התחרויות באוגוסט, זמן החופש הגדול של התלמידים והסטודנטים והמהלך הזה הביא לארץ 1,000 ספורטאים מ-26 מדינות, כאשר לראשונה נרשמה השתתפות של משלחות מקונגו וזאיר.

שנה לפני כן הכיר הוועד האולימפי הבינלאומי במכבייה כמשחקים אזוריים (כמו משחקי אסיה למשל), והמארגנים חויבו בסטנדרטים גבוהים בהרבה ממה שהורגלו עד לאותה שנה. 30 אלף צופים הגיעו לטקס הפתיחה באצטדיון רמת גן, שלאחר מכן שימש גם אכסניה לטורניר הכדורסל, אחרי שהותקן בו מגרש נייד, עשוי קורות עץ. לראשונה נראה בארץ גם מתקן מיוחד לספירת הנקודות ולספירת שעון 30 השניות.

המכבייה השביעית ב-1965 המשיכה לשבור שיאים מבחינת כמות המשתתפים ואיכותם. אפילו איראן כיבדה אותנו בפעם הראשונה והאחרונה במשלחת, ואילו ארה"ב המשיכה להציג ספורטאים באיכות שלא נראתה כאן, בעיקר באתלטיקה ובשחייה. ילד אמריקאי בן 15, מארק ספיץ שמו, הלהיב את הקהל בבריכת גלית ביד אליהו, כשזכה בשלוש מדליות זהב והראה כמה גדול הוא הולך להיות.

"המכביה לא הייתה רק כדורסל מבחינתי", נזכר טל ברודי, אז כדורסלן בן 22 שהיה אמור לשחק בבולטימור בולטס מה-NBA. "הקסם של המכביה היה בסיורים שעשינו בארץ ובירושלים. היו 25 מדינות ובסך הכול 1,250 ספורטאים, היום יש קרוס ל-80 ומעלה מעשרת אלפים ספורטאים. ראינו את הארץ והתאהבתי. מכבי תל אביב הכירו את שמי וידעו שאני רק בא לשבועיים וחוזר לבולטימור, אבל אז מההנהלה באו אליי ולא נתנו לי לזוז", אומר ברודי וצוחק.

"החלום שלי היה לשחק ב-NBA אבל הכסף לא שיחק תפקיד, החוזים בתקופה ההיא היו בערך 12,500 דולר בשנה", נזכר ברודי. "כשמכבי באו אליי ואמרו 'שמע, המדינה במיתון, האנשים לא שמחים, יש איום ערבי ואם אתה בא לשנה אתה יכול להביא את הכדורסל למקום אחר'. באתי מאוניברסיטת אילינוי וראיתי את הבלטות במגרש מכבי הישן בשוק בצלאל, ההבדל היה עצום, אבל היה אתגר והאתגר שכנע אותי.

הייתה שנה נפלאה והחלטתי להישאר עוד שנה כי ראיתי מה הכדורסל עושה לארץ. חלום ה-NBA התפוגג. זה היה אחרי ששירתי בצבא ארצות הברית וסיימתי קולג', רצו לגייס שוב וכל שנה הודעתי לצבא האמריקאי שאני מאריך את השהות בישראל בשנה. כששיחקתי עם מכבי וראיתי כמה היהודים באירופה מתרגשים בכל פעם שמכבי מופיעה למשחק כדורסל מול המועדונים הטובים שלהם זה דיבר אליי. נשארתי בזכות הציונות".

מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים, הביאו לכאן כמות שיא של 1,450 משתתפים במכבייה השמינית (1969). האורחים מחו"ל יכלו בפעם הראשונה לבקר בכותל המערבי; הלפיד של המשחקים יצא כרגיל מקברות המכבים לעבר אצטדיון רמת-גן, ומי שהתכבד להדליק אותו היה הוגה רעיון המכבייה, יוסף יקותיאלי. חובבי הספורט בארץ, שזכרו את הופעתו של הילד מארק ספיץ 4 שנים לפני כן, הגיעו גם הפעם לצפות בעילוי, שכבר הפך בזמן הזה לשיאן עולם. ספיץ לא התקרב לשיאיו העולמיים, אבל זכה בשלוש מדליות זהב אישיות ועוד שלוש קבוצתיות.

הספורטאית הישראלית הגדולה של שנות השבעים, אסתר רוט-שחמורוב, הצילה את הכבוד הישראלי על המסלול וזכתה בשלוש מדליות זהב. טל ברודי הגיע לכאן היישר משירותו הצבאי, עשה עלייה והצטרף הפעם לנבחרת הכדורסל הישראלית. בעזרתו הושג ניצחון היסטורי 70:74 על ארה"ב.

המכבייה ה-11 ב-1981 התקיימה ללא יומרות גדולות בתחום הספורט, כאשר מטרתה המוצהרת הייתה "קיבוץ גלויות ספורטיבי". הסוכנות ארגנה ערבי עלייה וקליטה, כשברקע המשיכה מגמת הירידה מהארץ. המארגנים נחלו הצלחה יחסית, כשבתום משחקי המכבייה נפתחו 80 תיקי עלייה על ידי ספורטאים מחו"ל, כשהבולטים ביניהם היו הכדורסלנים ווילי סימס ודייוויד בלאט. המכביה ה-13 שנערכה ב-1989, בהשתתפות 4,400 ספורטאים מ-46 מדינות סימנה היסטוריה קטנה, כשלראשונה מאז מלחמת העולם השנייה הופיעו משלחות ממזרח אירופה.

המכביה ה-15 תיזכר לצערנו כאירוע הספורט הטראגי והמבזה ביותר שהתקיים בארץ. 5,500 ספורטאים מ-53 מדינות הגיעו לטקס הפתיחה ב-14 ביולי, אשר במהלכו קרס הגשר שמעל נחל הירקון – תאונה טרגית שגרמה למותם של ארבעת חברי המשלחת האוסטרלית. לצד דקות הדומייה והטקסים לזכר הנספים באסון, המשחקים המשיכו כסדרם אך תחת עננה כבדה של אבל.

ב-2001 כולם ציפו למכבייה הגדולה בכל הזמנים. היחסים עם הקהילה היהודית באוסטרליה התחממו אחרי תקופת צינון, וההכנות למכבייה ה-16 היו בעיצומן. אלא שאז הגיעו מספר פיגועים, בראשם זה שהיה ביוני בדולפינריום, דבר שהפחיד מאוד את יהודי התפוצות. למרות המציאות הקשה הוחלט לקיים את המכבייה במועד, תחת אבטחה מוגברת. טקס הפתיחה התקיים לראשונה באצטדיון טדי בירושלים, אולם עקב המצב הביטחוני השתתפו בתחרויות רק 2,200 ספורטאים.

"אנחנו סובלים מהסברה גרועה בעולם והספורטאים האלה שבאים לישראל יוצאים ממנה עם אחווה ורגש למדינה", מסכם ברודי. "אחרי שהם שומעים את השנאה לישראל באוניברסיטאות הם ממלאים את המצברים פה, וכשהם שעושים בישראל גם ספורט וגם ציונות זה ממלא להם את המצברים ומכשיר את הלבבות. זה מקיים את כל מה שמשרד החוץ או הממשלה יכולים לרצות בהקשר של זיקת הדור הבא של העם היהודי לישראל. הם חוזרים למדינותיהם עם אהבה לארץ ועומדים לצד ישראל בגולה. המבט על המכביה לא צריך להיות ספורטיבי, אם מישהו שבר את השיא של יוסאין בולט או משהו כזה, אלא להסתכל מה זה עושה ואיך זה תורם למדינה".

במכביה ה-17 נרשמה התאוששות והגיעו לישראל 7,326 ספורטאים מ-55, כשהמשלחת האוסטרלית הייתה אחת הגדולות עם 533 ספורטאים. המכביות ב-2009 וב-2013 המשיכו את קו ההצלחה שהחל באמצע שנות ה-2000, ועתה המכביה ה-20 תהווה שיא חדש כשתארח יותר מ-10,000 ספורטאים יהודים מ-80 מדינות. והכול בזכות נער אחד שקרא חוברת על אולימפיאדת שטוקהולם 1912.