הנבחר: כך לברון ג'יימס השתנה עם השנים והפך למפלצת בגיל מבוגר

הבסיס של הכתבה הזו נכתב בין משחק 2 ל-3 של הסדרה בין הסלטיקס לקאבס, כאשר הקונצנזוס היה שהקאבס הולכים לטאטא את הירוקים מעיר השעועית. המשחק השלישי היה ככל הנראה הסנסציה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הגמרים האזוריים (לפחות מבחינת אתרי ההימורים) ולברון ג'יימס נתן את אחד המשחקים הגרועים בקריירה שלו בפלייאוף. אפשר היה להיסחף עם הרגע ולגדוע את הכתבה הזו, אבל דווקא בטיימינג הלא ראוי הזה, ודווקא לאחר שכולם יורדים עליו, זה הזמן לדבר על האבולוציה של לברון ג'יימס.

לברון נמצא בכושר הטוב בקריירה שלו. זו התחושה שמרחפת כרגע באזור מזרח ארצות הברית בעוד לברון בדרכו לרסק עוד יריבה בדרך להופעה שביעית ברציפות בגמר ה-NBA. בניגוד להגיון הבריא, שאומר ששחקנים אמורים להתחיל לדעוך ככל שהם מתרחקים מגיל 30 וככל שיש עליהם יותר קילומטרז', נראה שלברון דווקא משתפר מעונה לעונה ובפלייאוף הוא ממשיך להציג דומיננטיות יציבה שאין לה יותר מדי מתחרים בכל ההיסטוריה של ה-NBA.

זו הייתה העונה הכי טובה של לברון באחוזי שדה (54.8%) והעונה הכי יעילה שלו משלוש מבחינת אחוזים וכמויות (1.7 שלשות ב-36.3%). הוא העמיד שיאי קריירה גם בריבאונדים (8.6) ואסיסטים (8.7). אף שחקן אחר לא העמיד ממוצעי קריירה בקטגוריות הללו אחרי העונה ה-13 שלו, כך שגם בסמטה הצדדית הזו של עולם הסטטיסטיקה לברון צועד לבדו. בפלייאוף הוא החליט להעלות את הרמה עוד טיפה. הוא מעולם לא היה טוב יותר בפוסט-סיזן באחוזים מהשדה (55.4%), שלשות (2.5 שלשות ב-42.9% לא הוגנים), חטיפות (2.2) וחסימות (1.5) ורק ב-2009, כשהוא עוד שיחק עם זידרונאס אילגאוסקאס וסשה פבלוביץ', הוא קלע יותר נקודות.

עוד בנושא:

גולדן סטייט כבר בגמר, אחרי 115:129 על סן אנטוניו ו-0:4 מרשים בסדרה
פופוביץ' נפרד מג'ינובילי, הלב והנשמה של הספרס: "יש לו אופי של ג'ורדן"
אחרי המפלה במשחק 3: לברון התעמת עם כתב מקומי של קליבלנד

הוא משחק כרגע ברמה משלו, וחשוב להתעכב על נתון השלשות. 2.5 השלשות שלו למשחק הן הכי הרבה שהוא קלע אי פעם בפלייאוף וה-42.9 אחוזים שבהם הוא קולע את השלשות הללו הם האחוז הכי גבוה שלו בקריירה. עד כה בפלייאוף, לברון יעיל יותר מקווין דוראנט וקליי תומפסון מחוץ לקשת. לאורך כל הקריירה שלו ההגנה המקובלת על לברון הייתה הגנה נסוגה, בה המגן נותן לו מטר כדי להדוף את נתיבי החדירה של ג'יימס. האסטרטגיה הזו בעצם נועדה לפתות את לברון לזרוק מבחוץ, כי משם הנזק שהוא עושה הוא פחות נורא (34.2% מחוץ לקשת לאורך הקריירה). זה לא משנה שיש לך פורשה מפוארת אם היא עומדת בפקק כל היום. לעומת זאת, כאשר הפורשה הזו נכנסת לצבע, היא הופכת לליאם ניסן מ"חטופה" וזורעת כאוס דרך דאנקים והוצאת כדור לשלשות פנויות.

הבעיה היא שאם לברון קולע שלשות בלמעלה מ-40%, אין דרך לשמור עליו. לאף אחד אין תשובה אליו, וגם ה-100 דולר שדמאר דרוזן הציע כתמריץ לא הביאו לפתרון. איך הוא עושה את זה? איך שחקן עם כל כך הרבה דקות וכל כך הרבה צלקות מצליח להשתבח עם הזמן? מה הסוד שלו?

אפשר לפרק את הקריירה של קינג ג'יימס ולנסות להבין איך הגענו ליכולת השלמה שהוא מציג בפלייאוף האחרון, וזה ילך בערך בסדר הזה:

כבר מהרגע הראשון שלברון דרך על הפרקט ב-NBA היה ברור שמדובר באתלט מיוחד. את אינטליגנציית המשחק הגבוהה ויכולת המסירה המבריקה הכרנו לעומק מאוחר יותר, אבל הרושם הראשוני היה של יצירת פלא אתלטית. בקדנציה הראשונה שלו בקליבלנד הוא היה נהדר ולקראת סיומה ב-2010 כבר היה ברור לכולם שהוא השחקן הטוב והמגוון בעולם, אבל הוא הסתמך הרבה יותר על האתלטיות והכוח המתפרץ שלו. המשחק הגדול ביותר שלו באותה קדנציה, משחק 5 מול דטרויט בגמר המזרח 2007, בו קלע 48 נקודות (כולל 25 הנקודות האחרונות של הקאבס) היה גלריה של חדירות, אקספלוסיביות ושליטה פנומנלית בגוף שאפשרה לו לחמוק מטיישון פרינס וראשיד וואלאס פעם אחר פעם. זה היה מופע אתלטי שהשאיר את הפיסטונס ללא תשובה.

אחרי המעבר למיאמי וההפסד בגמר לדאלאס ב-2011, בו לברון הובך כאשר ג'ייסון קיד וג'יי ג'יי בראה שמרו עליו בהצלחה, הוא נכנס לחדר כושר ועבד על עדכון גרסה. השביתה אפשרה לו עוד כמה חודשים של אימונים והוא ניצל אותם כדי לעבוד על משחק הפוסט-אפ שלו עם האקים אולג'וואן. התוצאות לא איחרו להגיע. קשה למצוא מספרים שתומכים בטענה הזו, כי אין נתונים על יעילות בפוסט מתחילת הקריירה של לברון, אבל מספיק לראות את התגובה של אריק ספולסטרה כדי להבין את המשמעות של השינוי.

"כשהוא חזר מהפגרה, הוא היה שחקן אחר לגמרי", אמר מאמן ההיט בראיון לבליצ'ר ריפורט ב-2013. "זה כאילו הוא הוריד תוכנה עם כל המהלכים של יואינג ואולג'וואן בפוסט. אני לא יודע אם אי פעם ראיתי שחקן משתפר כל כך בתחום ספציפי בקיץ אחד. השיפור הזה לבדו שדרג את ההתקפה שלנו לרמה של אלופה ב-2012". השינוי הזה קירב את לברון לסל והפך אותו למיס-מאץ' מהגיהנום. הוא גם אפשר לו לייעל את בחירת הזריקות שלו. בגרף למטה אפשר לראות את כמות הג'אמפרים שלברון לקח בכל עונה כאחוז מכמות הזריקות הכוללת שלו, לעומת הזריקות שהוא לוקח מאזור של 5 פיט או פחות (ה-Restricted Area, בגדול), כאחוז מכמות הזריקות הכוללת שלו. לרובוטים אין כזה גרף השתפרות.

כל היעילות הזו לא שווה כלום אם אתה לא יכול להישאר על הפרקט, ולברון עושה הכל כדי להישאר עליו. בפודקאסט ביוני 2016 ביל סימונס תיאר מפגש שלו עם מאבריק קארטר, חבר ילדות של לברון ושותף עסקי בהווה, ובו קארטר חשף כמה פרטים על המשטר הקפדני של לברון. "לאן שהוא לא הולך, יש לו שני מאמנים ביחד איתו. יש לו שפים, מעסים, יש לו את כל המדע לגבי איך לישון. כל מה שהוא עושה בחיים זה כדי שהוא יוכל לשחק כדורסל, להישאר על הפרקט ולהיות הכי בריא שיש כדי לספוג את המכות שהוא חוטף כשהוא הולך לסל". לפי הערכות, לברון מוציא 1.5 מיליון דולר בשנה על התחזוקה של הגוף שלו (זה קצת יותר מתחזוקה של פורשה). זה מה שמאפשר לו להמשיך לשחק עמוק אל תוך יוני כבר כמעט עשור.

אין ספק שלברון הפך להיות חבילת הכדורסל השלמה עם השנים, ואין ספק שהוא מוכיח עמידות שגרמה כבר ללא מעט ספקנים להרים את הגבה שלהם כמה סנטימטרים למעלה, אבל זה לא ההסבר היחיד לדומיננטיות שלו. ההסבר הזה הוא פשוט מדי. ההסבר המשלים לכך שלברון נמצא בכושר הכי טוב בקריירה שלו בזמן שהוא כבר היה אמור להתחיל לגלות את נפלאות המגה-גלופלקס זה שהמשחק השתנה במקביל, והוא נוטה היום יותר לצורה שבה לברון משחק, לצורה בה הוא תמיד אהב לשחק.

לברון הוא לא כוכב העל הטיפוסי של ה-NBA. הוא לא אוהב לקחת את הכל על עצמו כמו שמייקל ג'ורדן או קובי ברייאנט עשו בשיאם, לאו דווקא כי הוא לא יכול, אלא כי לא ככה לימדו אותו לשחק. ממליץ לכם לראות את הסרטון למטה כדי להבין עוד קצת את הלך הרוח של לברון לגבי המשחק.

הקבוצתיות הזו נטועה בלברון, וכשהוא משחק בהלך רוח כזה, בו האיום של המסירה הוא אמיתי כמו האיום שלו עצמו, אלו הרגעים בהם הוא הכי קטלני. לא תמיד הוא היה יכול לשחק עם הלך הרוח הזה. בקדנציה הראשונה שלו בקליבלנד לא היה לו את הצוות המסייע שיוכל לתרגם את המסירות שלו לאיום מרתיע. במיאמי היו את מאבקי האלפא עם דוויין וייד בהתחלה ולקראת סוף התקופה שלו בפלורידה הקבוצה כבר הייתה תלויה בו יותר מדי וחיפשה שיושיע אותה. לעומת זאת, עכשיו בקליבלנד נראה שהוא מצא את המנוחה והנחלה.

מצד אחד, המשחק עבר שינויים שבאו לטובת לברון. הנטייה לשלשות הביאה ליותר ריווח של הפרקט ויותר נדל"ן פנוי בצבע ויותר נתיבי מסירה ולברון מנצל זאת. הוא אמן הפיק-אנד-רול, מיס-מאץ' מהלך על שתיים שרק מחכה לנצל את התגובה של ההגנה כדי למצוא את השחקן הפנוי ברגע הנכון במקום הנכון. הוא המלכה בלוח השח-מט, וכפי שביל סימונס כתב בשבוע שעבר, איך אפשר לעצור את המלכה כשיש לה לוח גדול יותר?

מצד שני, קליבלנד הנוכחית היא קבוצת השלשות הכי טובה שלברון שיחק בה, והייתה קבוצת השלשות הכי טובה בליגה בעונה הרגילה (בשקלול של כמות ואחוזים). עולם הכדורסל בא לקראת לברון, ובתוך העולם הזה הקבוצה שלו בנתה עבורו את הבית המושלם. זה מאפשר ללברון להיות הכי לברון שהוא יכול להיות, וזה לא בא לידי ביטוי רק במספרים או בסטטיסטיקות, אלא גם במנטליות. זה בא לידי ביטוי בעיקר בכך שלברון לא כופה את עצמו במאני-טיים ומאפשר את המרחב לקיירי לקחת את הזריקות המכריעות. האם זה פוגע במעמדו כסופרסטאר או דווקא מחזק אותו? אני מאמין שלברון תמיד חשב שהאופציה השנייה נכונה יותר, ובקבוצה הנוכחית שלו יש לו את האפשרות באמת ליישם אותה.

זה לא רק שלברון שיפר את עצמו ככל שהקריירה שלו התקדמה וזה לא רק שהכדורסל השתנה, אלא זה מיזוג של שני האלמנטים הללו שיוצר את הסערה המושלמת שבוסטון מרגישה את מלוא עוצמתה כעת. האם זה יספיק לקליבלנד מול המפלצת בעל ארבעת הראשים מגולדן סטייט? לא בטוח, אבל קשה לחשוב על כוכב אחר שיכול להתמודד עם המפלצת הזו ולהציל את הנרטיב של הפלייאוף הזה, שהיה איכותי מבחינת כדורסל אבל משעמם מבחינת דרמה, חוץ מלברון ג'יימס בכושרו הנוכחי.