ברמת המאקרו, סיפור הפלייאוף עד כה מאוד פשוט: שתי קבוצות שמהוות רמה בפני עצמן משייטות לגמר ללא מפריע. ניתן להתעמק בדקויות של הגמרים האיזוריים, לנסות להיאחז ברעיון שעם קאווי לאונרד גמר המערב היה תחרותי, אך בפועל אנחנו מעבירים זמן עד לחלק השלישי בטרילוגיית הגמר. בעצם, ברמת המאקרו זה הסיפור של העונה הזו עוד מתחילתה. קשה למצוא הימור מפתיחת העונה שלא כולל גמר בין גולדן סטייט לקליבלנד, השאלה המרכזית הייתה האם לפחות הגמר יהיה תחרותי או שהגרסא המשודרגת של הווריירס תטייל גם בו. הטענה שכל מה שעושים עד יוני עונה של 82 משחקים ושלושה סיבובי פלייאוף מיותר לחלוטין העונה נראתה נכונה מתמיד בשבוע האחרון.
אנחנו נמצאים בעידן הסופר-טים, קבוצות הכוכבים, וכרגע יש שתיים כאלה שהופכות קבוצות NBA סטנדרטיות לחסרות סיכוי להיאבק על אליפות. באופן טבעי, הדמות בעלת ההשפעה הרבה ביותר על התופעה הזו היא לברון ג'יימס, שההחלטה המפורסמת שלו מ-2010 סללה את הדרך לעולם חדש בו הכוכבים הגדולים ביותר משתפים פעולה במקום להתחרות אחד בשני. ההחלטה השנייה של לברון, החזרה לקליבלנד, נבעה מזיהוי הזדמנות לבנות סביבו סופר-טים חדשה עם כוכבים צעירים לא פחות מהרצון לחזור הביתה. ההחלטה של קווין דוראנט לחבור ליריבה הגדולה שניצחה אותו מספר שבועות לפני כן קשורה הדוקות לשתי ההחלטות של לברון ואולי לא הייתה מתרחשת בלעדיהן.
השעמום שהוא הפוסט סיזן הנוכחי מוביל לשאלה מתבקשת: האם עידן הסופר-טים הלך רחוק מדי? האם הגענו למצב בו זה פוגע באופן משמעותי בליגה שבכל מובן אחר נמצאת בשיא האטרקטיביות שלה? התחושה היא שהפלייאוף הנוכחי מדליק נורת אזהרה בכל הקשור לעניין של הציבור הרחב. אם להשתמש בהקשר המוכר לנו, נדמה שפחות ישראלים מהרגיל כיוונו שעון כדי לקום באמצע הלילה ולראות את המשחק השביעי בסדרה המרתקת בין בוסטון לוושינגטון, בגלל הידיעה שהמנצחת בכל מקרה תירמס על ידי הלברונים בסיבוב הבא (הכתבה נכתבה לפני המשחק הלילה ורלוונטית באותה מידה גם אם בוסטון גנבה ניצחון בית).
דווקא בגלל שהביקורות על תופעת הסופר-טים נפוצות ומובנות כל כך, כדאי להתבונן גם בצד השני של המטבע. לצד החשש שכוכבים פשוט יחליטו לחבור אחד לשני, שהם יבחרו באופציה הקלה ויהפכו את תהליכי בניית הקבוצות ואת ניסיונות האיזון של הליגה לחסרי משמעות, יש גם לא מעט יתרונות למצב הנוכחי. הנה ארבע נקודות בשבחי עידן הסופר-טים.
1. גולדן סטייט וקליבלנד הן גם התזה וגם האנטי-תזה
שתי הגדולות הנוכחיות מדגימות את האופן בו כוכבים חוברים אחד לשני כדי ליצור קבוצה איכותית במיוחד, אך מדגימות גם תופעות שונות לחלוטין. גולדן סטייט הייתה קבוצה מצוינת והיסטורית גם לפני קווין דוראנט, היא עשתה זאת סביב שלושה שחקנים שהיא עצמה בחרה בדראפט במקומות השביעי, ה-11 וה-35, בעזרת כמה מהלכי ניהול מבריקים ובזכות מאמן שבנה שיטה מושלמת עבור השחקנים שלו. לפני שהיא ייצגה סופר-טים שלא ברור אם ניתן להכניע, היא ייצגה את היכולת לבנות אלופה בשיטת עשה זאת בעצמך. דוראנט הוא רק הבונוס, שהגיע בזכות סיטואציה חד פעמית שכללה שילוב בין העונה האחרונה בחוזה הנמוך של סטף קרי לזינוק בתקרת השכר.
בקליבלנד הסיפור הוא הדומיננטיות של לברון. קינג ג'יימס אמנם דאג לחבור לכוכבים נוספים, אך הוא הגיע לשלב בקריירה בו הוא מדגים כיצד שחקן בודד בשיאו מסוגל לחסל יריבות שלמות. לפני שנתיים הוא טייל במזרח ומתח את גולדן סטייט בגמר ללא קיירי אירווינג וקווין לאב, עם צוות מסייע דליל שהתבסס על שחקנים כמו מתיו דלבדובה וטימופיי מוזגוב. כפי שהוא נראה בפלייאוף הזה, יהיה קל לטעון שהוא היה עושה זאת אפילו יותר בקלות השנה, גם אם במקום סקוררים נוספים הוא היה מוקף בכמה לוחמים קשוחים וכמה קלעי שלשות. גם הפערים המצטמצמים בין המזרח למערב כבר לא יכולים להסביר את הקלות בה לברון מנצח סדרות, כי פרט לגרסה בריאה של סן אנטוניו קשה לדמיין קבוצה במערב שהייתה מקשה על קבוצה שמורכבת מלברון הנוכחי וצוות מסייע סולידי.
2. זוכרים את האייטיז?
הפעם הקודמת בה שתי קבוצות-על שלטו לחלוטין בליגה אלו היו הלייקרס ובוסטון שזכו ביחד בשמונה מתשע אליפויות בין 80' ל-88'. שתי הקבוצות האלה ניצלו כמה עסקאות מוצלחות כדי לבנות קבוצות שהיום היינו מתייחסים אליהן כסופר-טימס לכל דבר, קבוצות שכוללות שניים-שלושה שחקנים היסטוריים ואוסף שחקני משנה איכותיים. מדי פעם היו קבוצות שהצליחו להתחרות ואפילו לנצח את אחת מהשתיים: פילדלפיה של דוקטור ג'יי ומוזס מאלון, יוסטון של תאומי המגדל, דטרויט של אייזיאה תומאס האורגינל, אך בתמונה הגדולה שתי קבוצות לא ממש ספרו את שאר הליגה לאורך עשור.
הנקודה החשובה היא שהתקופה הזאת עדיין נחשבת לתור הזהב של הכדורסל. אמנם התחרותיות לא הייתה בשיאה, אך הסיבה לכך הייתה שתיים מהקבוצות הגדולות והמהנות בכל הזמנים, אחת נקראה השואו-טיים לייקרס והשנייה שיחקה בסגנון לא פחות אטרקטיבי. זיכרון שנות השמונים מוביל לשאלות לגבי התקופה הנוכחית: זה באמת כל כך נורא שיש כרגע שתי קבוצות טובות כל כך? אנחנו אמורים להתלונן על תופעת כדורסל נפלאה כמו גולדן סטייט או על כך שבשיא הקריירה שלו יש סביב לברון את הקבוצה המושלמת עבורו? ככל הנראה, גם אנחנו נספר לילדים שלנו בערגה על הקבוצות האלה כפי שמדברים היום על בוסטון והלייקרס ההן, שתי קבוצות גדולות ויריבות אחת זה כל מה שאנחנו צריכים. מה שמוביל לנקודה הבאה.
3. עוד מעט הגמר
בעוד שאין לגולדן סטייט וקליבלנד יריבות ראויות בקונפרנסים שלהן, היריבות ביניהן נמצאת בשיאה. התחושה כרגע היא שהשתיים יגיעו לחלק השלישי בטרילוגיה כשהן טובות מתמיד. אם רוב העונה היה חשש שקליבלנד לא תהווה תחרות לגולדן סטייט הנוכחית, היכולת של לברון והביטחון בו קליבלנד משחקת בשני הסיבובים האחרונים נותנת תקווה לעוד סדרה לפנתאון בין שתי הקבוצות המצוינות האלה. היריבות בין השתיים מרתקת מבחינה מקצועית וטעונה, מה שיכול להוביל לגמר שבהחלט יוכל לחפות על חוסר העניין היחסי בשאר הפלייאוף.
4. איכות מושכת כלפי מעלה
בכדורגל, ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו מדרבנים אחד את השני להגיע לשיאים חדשים. ברצלונה הכריחה את ריאל מדריד להגיב ושתיהן בראו את אתלטיקו שנבנתה כדי להתמודד איתן. בטניס, רוג'ר פדרר משך למעלה את רפאל נדאל שמשך למעלה את נובאק דג'וקוביץ'. ספורטאים גדולים מכריחים את היורשים שלהם להגיע לשיאים חדשים כדי לעמוד בסטנדרטים, וזה נכון גם ברמת הקבוצות.
ב-NBA יש מספיק כשרון כדי לבנות עוד כמה קבוצות גדולות ועדיין יישאר עודף לאחרות. אולי זה לא כל כך נורא שכוכבים יבינו שכדי לנצח צריך לשתף פעולה, לא רק לחבור אחד לשני אלא גם להתאים את עצמם לתפקיד שונה, להתעקש על שיטה שתביא לידי ביטוי כשרון. הואקום שנוצר בפלייאוף הנוכחי לא ישרוד לאורך זמן, בסופו של דבר יקומו בכל מיני מקומות כמו בוסטון, יוטה, מינסוטה או מילווקי הקבוצות הגדולות הבאות. והקבוצות האלה לא יוכלו להסתפק בהחתמת כוכבים, הן יצטרכו לעמוד בסטנדרטים של קבוצות כוכבים חכמות ואיכותיות במיוחד, הן ייבנו על מנת להתמודד עם גולדן סטייט וקליבלנד וייבחנו בכך כל שנה מחדש. בגרסא האופטימית, עידן הסופר-טים ייצור תו תקן חדש של איכות קבוצתית שיישמר לאורך זמן.